שירותרום לטרור
בוועידות הבינלאומיות לא רק שהפקדנו את יחסיהם של היהודים והערבים בישראל בידי גורמים חיצוניים. הן אף איפשרו לאבו מאזן להתרים מיליארדים לטובת הטרור
והעיר פריז צהלה ושמחה. זמן רב לא נערכה בפריז עדלאידע כה מוזרה. מכל קצווי תבל הגיעו שועי עולם ונדיבים, שילמו מס שפתיים נגד הטרור ותרמו כסף רב להמשך שגשוגו. קרן השפע הוסיפה שמן למדורת הטרור. חובבי ציון מוסלמים ונוצרים, מדינות תורמות וארגוני זכויות אדם – ובלבד שאיננו יהודי – חברו יחדיו למצעד שתכליתו לרומם ולפאר ולחזק את אבו-מאזן, מכחיש השואה ויו"ר רשות הטרור הפלסטינית, שהפך ליקיר הכל.
סביבו, בכל אולפן ומול כל מיקרופון, כירכרה דווקא שרת החוץ הישראלית ציפי לבני ואמרה למעשה: ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. אמצעי התקשורת הישראליים שיגרו שליחים מיוחדים לסיקור השירותרום האבסורדי מכולם: התגייסות כלל-עולמית למימון הטרור, בניצוחה ובכיכובה של המעודדת הישראלית, ציפי.
הקונספציה מכה שוב, ושורת המקהלה שרה בקול אחיד. איש מן הכתבים הישראליים לא היקשה: מדוע לחזק את אבו-מאזן? מדוע להצילו במקום להפילו? האומנם הקמת מדינה פלסטינית היא אינטרס ישראלי? האם הכנסת פליטים ערביים ליהודה ולשומרון טובה ליהודים, או מסוכנת? מה ייעשה בשבעת המיליארדים שגויסו, וכמה קורבנות אנאפוליס ("קורבנות שלום") יהודים ייפלו כתוצאה מהם? מדוע שרת החוץ של ישראל אינה פועלת באותו מרץ לגיוס תרומות לצרכיה של ישראל, לשיקום הפליטים שישראל יצרה במו ידיה במהלך הגירוש של אזרחיה מגוש קטיף ומצפון השומרון, ולפליטים שישראל עצמה קלטה מארצות ערב העשירות וכרגע הם מופגזים על-ידי אחיו-שותפיו למטרה של אותו אבו-מאזן?
האירוע שהתרחש בפריז, ובמיוחד החלק הישראלי בו, מהווה דוגמא לטירוף המערכות שבו שרויה ישראל. לפני עשור וחצי, בימי אוסלו, נטבע המושג "שינוי סדר העדיפויות הלאומי", שהפך להיות שינוי הלאום המועדף. מדינה, ממשלה, מפלגות, דעת קהל – כל אלה אמורות, במדינה נורמלית, לפעול לקידום האינטרסים של המדינה ושל אזרחיה. כך היה צריך להיות גם במדינת היהודים, אלא שבה, כאשר מדובר על אופק מדיני הכוונה להקמת מדינה לאויב וכשמדובר בפליטים מדובר בפליטי האויב.
האירוע שהתרחש בפריז, ובמיוחד החלק הישראלי בו, ממחיש שגיאה ותיקה במדיניות ישראל: הפקדת יחסי יהודים-ערבים בארץ ישראל בידיהם של משרד החוץ ושל שרי החוץ לדורותיהם. החלטה שגויה זו מהווה כשל חינוכי ומעשי גם יחד. יש בה זרע ההכרה שארץ ישראל אינה של עם ישראל אלא של מישהו אחר, חיצוני. לכן מה שדרוש הוא שינוי יסודי בתפישה, והוצאת הנושא מידיהם של משרד החוץ ושל שרת החוץ, שתפקידם לטפל בקשרי ישראל עם מדינות שמעבר לים, אך לא להקים מדינה זרה בתוך ארצנו. משרד החוץ, מעצם מהותו, אינו יכול להבין שחברון ובית-לחם ובית-אל אינן חו"ל ולעולם לא יהיו חו"ל.
האירוע שהתרחש בפריז, ובמיוחד החלק הישראלי בו, מדגים את הנתק של אולמרט ולבני מן המציאות בארץ: בשעה שבעיר האורות הוזרמו כספים לטרוריסטים הטובים, בברכת ישראל, בארץ נמשך הירי של אחיהם הרעים. מציאות זו מחייבת הערכה מחדש של האבחנה השגויה בין שני סוגי מחבלים ושל הנוסחה הכושלת "שטחים תמורת טרור", והבנה שמדינה פלסטינית ושלום הם דבר והיפוכו: אי אפשר להשיג את שניהם.
שום פסטיבל או שירותרום שייערכו באוסלו, באנאפוליס, בפריז או במוסקבה, לא יכשירו את שרץ הטרור. מדינה נורמלית דואגת לחיזוק כוחה ולא לגיוס כספים לאויביה, ומתן קרקע ואמצעי לחימה למבקשי נפשה. דרכם של אולמרט ולבני אינה דרך השלום: יש בה מיחזור של שגיאות אוסלו, אבל אין בה חזון ואין בה תקווה.
ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005
מומלצים
