הכתובת שעל קיר ההתאחדות לכדורגל

הבעלים של בית"ר ירושלים, ארקדי גאידמק, תקף קשות את ההתאחדות לכדורגל והיו"ר שלה אבי לוזון, כאשר קרא להם בסיום המשחק של בית"ר מול סכנין "חבורת חוליגנים", וטען כי יש לסלק אותם ולהקים התאחדות חדשה. אותו גאידמק ביקש מאוהדי בית"ר לאחר הצתת משרדי ההתאחדות בלילה "לנהוג בזהירות ולהימנע מלבטא ססמאות גזעניות כלפי התאחדות הכדורגל של ישראל. במידה שאוהדי בית"ר יפגינו תוקפנות בכל צורה שהיא בעתיד, אשקול ברצינות לסגת מבעלותי על בית"ר ולחדול מהתמיכה הכספית. אני מגנה את כל פעולות האלימות באשר הן".

אין לי מושג מי הם אחראים לוונדליזם במשרדי ההתאחדות, אך לא צריך להיות חכם גדול על מנת להבין את הקשר בין השתלחותו של גאידמק בתום המשחק בשבת, לבין התרת דמם של בכירי ההתאחדות והצתת מעונה ארבעה ימים מאוחר יותר.

לאלה מביננו שנימנמו בשעורי ההיסטוריה אזכיר את רצח וילאם מק'ינלי, נשיאה ה-25 של ארה"ב והשפעת האוירה הלוהטת על מעשים אנרכיסטים. בפתח המאה ה-20 גאה האנרכיזם המיליטנטי באירופה: רצח המלך האיטלקי אומברטו הראשון, ואליזבת מבוואריה לבית הבסבורג בשם הרעיון האנרכיסטי, השפיעו על רבים מבין המעמדות הנמוכים באירופה ומעבר לאוקיאנוס. בארצות הברית נשאה האנרכיסטית האמריקנית היהודייה אמה גולדמן נאומים חוצבי להבות בזכות עולם ללא מעמדות, ללא רעב וללא דיכוי ממשלתי. בין האנרכיסטים ששמעו את נאומיה של גולדמן היה בחור צעיר, בן למהגרים ממוצא פולני רוסי בשם ליאון צ'ולגוש. בשישה בספטמבר 1901 עת כיבד הנשיא מק'ינלי בנוכחותו תערוכה בעיר באפאלו, ניגש צ'ולגוש אל שורת מקבלי הפנים, כשהוא חבוש בידו. בתוך התחבושת החביא אקדח, בו ירה בנשיא מטווח אפס. הנשיא התמוטט ומת, והיה בכך לנשיא השלישי שנרצח בהתנקשות. הדמיון למאורעות בכיכרות ציון ומלכי ישראל כמו גם בקריית אליעזר, מצמרר לא רק בשל רצח ראש ממשלת ישראל, אלא ובעיקר בשל העובדה שאנו נזכרים בכתובות שעל הקיר רק בדיעבד.

גם הגינוי להתנהגות אוהדיהן לאחר מעשה היא בבחינת תמימות מעושה (ומאוסה) ומהווה מס שפתיים לציבור מזועזע שמבקש תגובה מיידית. אחריותם של מי שמתיימרים לנהל אינה מסתיימת עם כיבוי אור המצלמות ועזיבת אחרון הכתבים. היא חייבת להימשך ולהיבחן לאורך זמן, בבדיקה מעמיקה של פעולות אמיתיות להתמודדות עם כאלה המכונים "אוהדי" קבוצתם.

דבריו של גאידמק לפיהם יפסיק את תמיכתו בקבוצה אם יתברר כי מדובר באוהדי קבוצתו או אם האלימות תישנה, חייבת להילקח ברצינות, וימים יגידו אם התכוון לכך אם לאו. בחינה אמיתית של פעולות מניעה וחינוך, או אפילו "רק" התנהגות אחראית ושקולה, אינה שכיחה לצערנו במקומותינו. לפיכך, למרות שלכאורה האשמים הם אוהדי השוליים, הרי שאת הדין וחשבון של הרצח הבא יצטרכו להסביר אלה שמכירים את מסכת גיטין, שכן "לא עכברא גנב, חורא גנב."