שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "את לא לבד, מיכאלה, אני כאן איתך"

    אלברט החתיך ומיכאלה היפה הסתובבו תמיד עם החבר'ה שלהם, האמריקנים האחרים. מידי פעם היה נמרוד פוגש אותם מאחורי הטלוויזיה בסלון, ואלברט היה מקניט אותו: "נו נמרוד, אולי תעוף קצת? בשביל מה יש לך כנפיים, אה, קטנצ'יק?"

    ערב שבת. כל המשפחה ישבה אל השולחן עמוס הפירורים ושאר המטעמים שאמא הכינה. הכוך הקטן שמתחת לכיור האמבטיה הוצף אור צהבהב שהבליח מהסלון, ואבא תיקן סקר את ילדיו, עוטה על פניו ארשת רצינית. מחושיו הארוכים נעו באוויר בעדינות כמו קני סוף ברוח אביבית, עד שמבטו נח על נמרוד, בן הזקונים.

     

    "אני מזכיר, לאלו מכם שאולי הספיקו לשכוח", הרעים בקולו הסמכותי בעוד אחת משש רגליו אוחזת בפירור לחם אחיד. "אני מזכיר לכם שאנחנו לא סתם תיקנים. אנחנו בְּלָטָה אוֹרִיינטָליס!!!"

     

    נמרוד השפיל את מחושיו ומבטו ננעץ בצלחת שלפניו. "שוב פעם הקטע עם הבְּלָטָה אוֹרִיינטָליס הזה?" חשב לעצמו בייאוש, "למה הוא אף פעם לא קורא לביצה בשמה? אנחנו תיקנים מזרחים. זה מה שאנחנו – קטנים ולא מסוגלים לעוף. כמו כל תיקן מזרחי".

     

    "...ולהיות בְּלָטָה אוֹרִיינטָליס זה אומר משהו", המשיך אבא של נמרוד. "תמיד הסתדרנו לבד. אף אחד לא דאג לנו. כשהיינו צריכים לרדת אל הביבים, ירדנו אל הביבים", היכה על השולחן, נעץ את מבטו בנמרוד והמשיך: "רק דבר אחד החזיק אותנו תמיד – המשך השושלת! תמיד ידענו שאנחנו צריכים להמשיך את השושלת. נמרוד! אתה מקשיב לי כשאני מדבר?"

     

    כן, כן. הוא הקשיב. הוא תמיד הקשיב. היתה לו ברירה? כבר שלושה חודשים הוא מקשיב לו ולאמא. כל פעם אותו קטע עם ה – "אנחנו בְּלָטָה אוֹרִיינטָליס" הזה וה"אתה כבר בן שנה. הגיע הזמן שתקים לך משפחה משלך. תראה את עומר, הבן של השכנים שלמד איתך בבית הספר. יש לו כבר 200 ילדים. עובד, שם אוכל על השולחן. מה רע?"

     

    אבל מה כבר הוא יכול לומר להם? איך הוא יכול להסביר? להסביר להם שהוא מאוהב במיכאלה?

     

    אוח, מיכאלה... מיכאלה היתה התיקנית הכי יפה שאי פעם ראה בחייו. היה לה גוף חלק ושטוח בצבע חום-אדמדם, ומחושיה נעו תמיד באצילות שריגשה אותו עד דמעות, כמו שתי ידיים של בלרינה ענוגה. היתה רק בעיה אחת – מיכאלה היתה תיקנית אמריקנית, פֶּרִיפְּלָנֶטָה אָמֶרִיקָנה, כמו שהם אוהבים לומר. בניגוד לתיקן המזרחי הקטן, התיקנים האמריקנים הרבה יותר ארוכים וגם מסוגלים לעוף. נמרוד היה כאמור תיקן מזרחי, או כמו שאבא אומר: בְּלָטָה אוֹרִיינטָליס – קטן ובעל כנפיים מנוונות.

     

    באותו לילה קיפל נמרוד את שש רגליו לתנוחה עוברית וניסה להירדם, אבל מחשבותיו החזירו אותו שוב ושוב אל אותו היום בו אזר אומץ והציע למיכאלה לצאת איתו לראות איך זחלי העש בוקעים מהביצים מאחורי הארון שבחדר העבודה. הוא חשב שזה יהיה מאוד רומנטי, אבל מיכאלה הביטה בו, הניעה את מחושיה באצילות הזאת שתמיד הטריפה את דעתו והשיבה לו: "אני מצטערת. אני לא יוצאת עם תיקנים נמוכים ממני. וחוץ מזה, אתה לא מסוגל לעוף, ואני תמיד חלמתי שיהיו לי מאה ילדים מעופפים, כמו בסצינה המפורסמת מהסרט “הסרט עם הסצינה המפורסמת עם מאה התיקנים המעופפים”. אני באמת מצטערת. זה שום דבר אישי".

     

    אבל עבור נמרוד, כמובן, זה היה הדבר הכי אישי בעולם.

     

    והיה אלברט. גם אלברט היה תיקן אמריקני, ובהשוואה לנמרוד הוא היה פשוט ענק – חמישה ס"מ לפחות! הוא היה מסוגל לעוף, והמשפחה שלו גרה מאחורי הכיריים, היכן שיש את הפירורים הכי טובים.

     

    אלברט, התיקן החתיך, ומיכאלה היפה, הסתובבו תמיד יחד עם יתר החברים שלהם, האמריקנים האחרים. מידי פעם היה נמרוד פוגש אותם מאחורי הטלוויזיה בסלון, ואלברט היה מקניט אותו: "נו נמרוד, אולי תעוף קצת? נו, רק קצת. בשביל מה יש לך כנפיים, אה, קטנצ'יק?".

     

    כל התיקנים האמריקנים היו פורצים בצחוק, ורק מיכאלה היתה עומדת בצד וכובשת את מבטה ברצפה.

     

    נמרוד עצם את עיניו וכבר התכונן לחלום שוב את החלום הקבוע שלו, בו הוא ומיכאלה מקימים יחד משפחה מאחורי המיקרוגל במטבח, כשלפתע שמע קול מוכר מעבר לקיר. זה היה אבנר השכן, שבא לשוחח עם ההורים.

     

    "אתה בטוח אבנר?" שמע את אבא שלו שואל.

     

    "בטוח, בטוח. זבולון הזבוב ראה זאת במו שלושת אלפים עיניו, וזבולון מעולם לא שיקר לי. הוא אמר בצורה מפורשת: זה מכל של K600".

     

    "אמרתי לכם שאי אפשר לסמוך על אחמדיניג'אד הזה"

    "אני לא מבינה משהו", התערבה אמא של נמרוד. "אנחנו תיקנים. אנחנו מסוגלים לשרוד קרינה גרעינית. לא נוכל להתמודד עם ה – K600 הזה?"

     

    "אוי פרידה, עזבי. את לא מבינה בזה", גער בה אבא של נמרוד.

     

    "אמרתי לכם שאי אפשר לסמוך על האחמדיניג'אד הזה", רטן אבנר השכן. "ידעתי שהוא יתמהמה עם הפצצה".

     

    "טוב, טוב אבנר. תקשיב לי טוב", אבא של נמרוד נותר ענייני: "דבר ראשון, מישהו צריך להזהיר את התיקנים האמריקנים שחיים בחבל המטבח שמעבר לעמק הסלון. דבר שני, צריך לשמור על הילדים קרוב. שאף אחד לא יסתובב לבד, ובמיוחד לא בשעות הערב או בשעות הבוקר המוקדמות. עברנו את זה בעבר ונעבור את זה גם הפעם. אני מזכיר לכם שאנחנו לא סתם תיקנים, אנחנו בְּלָטָה אוֹרִיינטָליס!!!"

     

    "שוב אבא והבְּלָטָה אוֹרִיינטָליס שלו?" הרהר נמרוד. "מעניין מה זה ה-K600 הזה? נשמע לי הרבה יותר מגניב. הייתי מת להיות K600. הייתי בא למיכאלה ואומר לה: 'היי, מיי ניים איז קיי, K600. את באה לכאן הרבה? תגידי, זה כאב לך כשנפלת מהשיש של המטבח?...' " וכך שקע לו במחשבות מתוקות עד שלבסוף נרדם.

     

    יומיים אחר כך ירד נמרוד לעוד יום עבודה בביוב. לקראת הערב, כשכבר עמד לפנות חזרה הביתה, ראה את אביו ואת אבנר השכן מגיעים בריצה. "חברים, זה התחיל – במטבח!" אמר אבנר בדרמתיות, ואבא של נמרוד פנה אל בנו, הניח מחוש ארוך על כתפו ואמר: "נמרוד בני, מה שלא יהיה, אל תצא מהביוב עד שירד הלילה. אתה מבטיח שלא תצא?"

     

    "אני מבטיח", השיב נמרוד והרגיש כיצד גל של צינת פחד מטפס במעלה גבו, אבל הסתבר שזאת רק הכינה נחמה, שמאז שכתבו עליה ספר חושבת שהיא סלב ושכולם צריכים לסחוב אותה על הגב ממקום למקום.

     

    הוא נותר עומד מבוהל במקומו, כשמחשבה מבעיתה גרמה לו להסתובב לפתע, לזקוף את שני מחושיו ולהביט אל עבר פתח צינור הביוב - "מיכאלה", חשב, "מיכאלה גרה במטבח!"

     

    הוא החל לרוץ, אחוז טירוף. שש רגליו נושאות אותו קדימה ומחושיו מגששים עבורו את הדרך. כשהגיע לסלון, חמק אל מאחורי הטלוויזיה, משם אל מתחת לספה הגדולה ואז... פגש את אלברט.

     

    "א... אלברט, מה קורה? איפה מיכאלה? ראית את מיכאלה?"

     

    "מיכאלה? הבט חביבי, זה תיקן-תיקן לעצמו עכשיו. אל תהיה טיפש. אני עף מכאן", השיב אלברט, פרש את כנפיו ונעלם.

     

    ראה אותה מכווצת מפחד מאחורי תנור האפייה

    אבל נמרוד היה מאוהב, שזה סוג של טיפש, רק מהסוג הטוב שכולם מחבבים, ולכן המשיך לרוץ לכיוון המטבח. הוא התקשה לנשום, הפחד איים לשתק אותו, אבל המחשבה על מיכאלה ותנועת מחושיה האצילית הניעה אותו קדימה. ואז, מבעד לענני המחנק, ראה אותה מכווצת מפחד מאחורי תנור האפייה במטבח.

     

    "מיכאלה, אנחנו מוכרחים לברוח מכאן. אנחנו מוכרחים לצאת", צעק לעברה.

     

    "אני לא יכולה", ייבבה מיכאלה. "הכנף שלי נחבטה בחלון. אני לא יכולה לעוף. אני לא אצליח לבד".

     

    "את לא לבד. אני כאן איתך", השיב לה. "תראי, לא חייבים לעוף כדי לברוח, אפשר גם להישאר נמוך. בואי, אני מכיר את הדרך".

     

     נמרוד אחז באחת משש רגליה של מיכאלה והוביל אותה אל מתחת לספה בסלון, משם אל מאחורי הטלוויזיה ואל פתח הביוב שבמקלחת. לאחר מספר דקות צצו מתנשפים בצידו השני של צינור הביוב, שהסתיים בחצר הבית.

     

    לאחר שחזרה אליהם נשימתם, הביטו זו בזה שותקים.

     

    "לא ידעתי שיש בך את זה. תמיד נראית לי... לא יודעת, קטן כזה", אמרה מיכאלה וחייכה במבוכה.

     

    "קטן, קטן, אבל בְּלָטָה אוֹרִיינטָליס", השיב נמרוד וחייך.

     

    "אתה יודע? אתה מבין? במקום שממנו אני באה, תמיד אמרו לי שתיקן שלא יכול לעוף... נו, אתה יודע, ו... אתה, אתה לא יכול לעוף. אתה מבין?"

     

    "כן, זה נכון, אני לא יכול לעוף", השיב נמרוד ומחושיו ליטפו בעדינות את מחושיה של מיכאלה. "אבל אני כאן".

     

    • נכתב במתנה לתיקנית חיננית בררנית

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איך יוכל להסביר להם שהוא מאוהב?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים