רוצות לדעת למה הגברים בוכים בלילה? אז הנה
אחד מכללי היסוד ב"מדריך לגבריות" שמקבל הזכר כשהוא חותם על הבולבול הוא: "לא יזיל גבר דמעה בפומבי בכלל, וליד זוגתו בפרט", שהרי ידוע הוא שדמעות הן סימן לחולשה. מצד שני, אנחנו אמורים להתרגש מ"הר ברוקבק"
רוח מדברית חמה מעלה עלעולי אבק המסתחררים ומכים ביריעות האוהלים, החבלים נאנקים תחת המאמץ, ופה ושם סרחי בד שלא נקשרו משתוללים כאחוזי אמוק ונחבטים כנגד דופן האוהל בקול צליפה עז.
ופתאום שקט. אז אפשר לשמוע את הרדיו של אסף ממחלקה שלוש מתחיל לנגן את "לפנות ערב" של יעקב שבתאי וסשה ארגוב. כן, אם עוד היו לך ספקות, הרי שלמשמע המנגינה הנוגה עכשיו זה סופי - אתה נשאר שבת בבסיס.
במשך שנים היתה הנעימה הזו עבורי תמצית העצבות עלי אדמות, שבי"זות יום ו' קראנו לזה כמדומני. ולהבדיל משבי"זות יום א', שבאה לסמל את הפרידה מהמיטה הנוחה, מהאוכל של אמא ומגופה החם של החברה, אווירת הנכאים הרגעית הזו, בואכה יום שישי בין הערביים, הצליחה להעלות גם בעיני הקשוחים בבחורינו לחלוחית ותכף ומיד היתה מוצתת איזה נובלס כדי לשרוף את הגוש הזה שחונק בגרון.
כן, גברים אינם בוכים.
אחד מכללי היסוד ב"מדריך לגבריות" שכל זכר מקבל כשהוא חותם על הבולבול שלו הוא: "לא יזיל גבר דמעה בפומבי בכלל, וליד זוגתו בפרט", שהרי ידוע הוא שדמעות הן סימן לחולשה, סיסיות, חנוניות, יוצמכיות ואפילו "הומואיות", רחמנא ליצלן. אשה רוצה את הגבר שלה סביבון מעופרת יצוקה, שיכרכר בקרבתה ויהיה צוק איתן של מאצ'ואיות, חספוס וטסטוסטרון. אבל בדיוק בנקודה זו אנחנו מגיעים לאחת הסתירות הגדולות ביותר בעולם החי. בד בבד עם הרצון של הנשים לשים את ידיכן על גבר מסוקס, לוחם סיירת מובחרת עשוי ללא חת, המישיר מבט לכל סכנה מבלי למצמץ - אוי לו לאותו שועל קרבות אם לא ישמיע יבבה חנוקה וימחה בדיסקרטיות דמעה עת תסבו לצפות יחדיו ב"הר ברוקבק".
לא מזמן התוודענו למושג חדש שמקפל בתוכו את כל הדיסונאנס הזה. "נחישות ורגישות", קראו לזה, ומבלי לטבול אפילו את קצה בהונותי בביצה הטובענית של הוויכוח הפוליטי, אומר שיש פה בעיה, בעיה גדולה. איך אפשר להסתובב בעולם עם אטיטיוד של אלפרון ורגישות של מתחנגל בו-זמנית?
דמותו של המאפיונר הרגיש נטחנה עד דק
גם הוליווד ותעשיית הטלוויזיה נדרשו לעניין הזה, ודמותו של המאפיונר הרגיש נטחנה עד דק בכמה יצירות מופת כמו "בוא נדבר על זה" ו"הסופרנוס", כמובן. הנשים היום מצפות מבן זוגן להכיל (איזו מילה) את רגשותיהם ולהיות מודעים לעצמם, הן רוצות לראות עור ברווז כשמשדרים בערוץ 2 פרסומת של בנק בה מופיעה משפחה מאושרת, אבל בה בשעה מצפות שתהפוך את הפרצוף של זה שזרק הערה על התחת שלה ליצירה אבסטרקטית א-לה קנדינסקי.
ואם בענייני מאפיוזה עסקינן, הרי לכם עוד סתירה. אני מדבר כמובן על התופעה בה ארכי-פושטקים מגלים פתאום גדלות נפש משל היו מינימום אמא תרזה, ובפרצי פילנתרופיות מתוקשרים תורמים סכומי כסף נכבדים "למען הקהילה". אירוני בעיניי שבהחלט ייתכן שמילה לא במקום תסדר לך אשפוז במחלקה החדשה שנבנתה מכספו של ראש אותה משפחה שאיתה הסתבכת.
אני רוצה לחשוב שגם הפושעים הכי קשוחים "מתחברים לרגשות" שלהם בסיטואציות מסוימות, ולראיה - לא אחת אנחנו עדים לוידויים קורעי לב, כשבנותיו של עבריין צמרת מספרות בהתרגשות רבה איזה אבא נהדר הוא היה, בלי שום קשר לכך שכמה שעות קודם לכן היה הנ”ל עסוק ביציקת יסודות לבניין החדש שלו, שהפכו גם למקום משכנם הקבוע של כמה דיירי בר-מינן שלא שילמו את דמי החסות בזמן. לאור האמור אין מנוס מהקביעה הנחרצת שכל הגברים אכן יודעים רגש מהו, אבל בוחרים במודע לרסן ולהדחיק אותו. שמירה על הפאסון היא ערך עליון.
סביר להניח שהצורך להפגין מי הוא הזכר השליט נעוץ עמוק בגנים שלנו. אחרי הכל, אם אתה אריה, למשל, כדאי לך מאוד להראות לכל הכפירים הצעירים מי הבוס, אחרת הזיון היחידי שתתפוס יהיה עם איזו זברה חיגרת. גם אצלנו, בני האדם, ללכת מכות פירושו להראות לכל המכלועות שמביטות מהצד מי כאן הבוס, ושכדאי מאוד לסור עמו אל בינות לסדינים.
האומנם? מעניין אותי לדעת, קוראות יקרות, מה מבין השניים תעדיפו: גבר עם השהייה של רימון 26 שצריך לטייל אתו בדיזנגוף עם רצועה ומחסום לפה כדי שלא יאכל את הכבד של כל מי שרק יעז לשלוח מבט למחשוף שלכן, או אחד כזה שבכל ערב ירצה לשמוע איך עבר עליכן היום ויגלה בקיאות מושלמת בעלילה של "עקרות בית נואשות"?
ולא, אי אפשר את שניהם יחד. אתן יודעות למה?
השעטנז ההתנהגותי נראה טוב רק בתיאוריה
מן הטעם הפשוט, שגם אתן לא תוכלו ממש להסתדר עם בן כלאיים כזה שיפגין בנוכחותכן את כל משרעת הרגשות הקיימים. השעטנז ההתנהגותי נראה אמנם טוב בתיאוריה, אבל המציאות יותר מורכבת. יש לי יסוד סביר להניח שקצת אחרי שהבחור ההוא מדיזנגוף יועלה אחר כבוד אל האמבולנס, תתחילי גם את לשאול את עצמך, אחרי שתתפוגג תחושת הגאווה על הגבר שלך שהגן על כבודך כמובן, האם היית רוצה לחיות לצידו של מישהו אלים. ובעניין הר ברוקבק? ובכן, חרף השמחה שתציף אותך על כך שהגבר שלך רגיש, אין בליבי ספק שתיכף ומיד יתחיל לכרסם בך הספק שמא זה שלצידך, אפעס, פשוט עוד לא יצא מהארון.
אשר על כן, מה נשאר לנו הגברים? אנחנו מנסים להיות קצת מכל דבר. מחד גיסא לעשות הרבה רוח ולפחות פעם בחודש להעלות את הצגת "תחזיקו אותי" מול זה שתפס לכם את החניה ליד הקולנוע, ובמקביל לאסוף את האחיינים שלכן אל חיקינו ולספר להם סיפור, כשבזווית העין אנחנו משגיחים כל העת, לוודא שאת ואחיותייך מתמוגגות ולוחשות זו לזו "תראי איך הוא טוב עם ילדים, בטח הוא יהיה אבא מושלם..."
אבל המשחק הזה לא מותיר לנו הרבה ברירות. את הבכי שלנו אנחנו עושים לבד.
אז אם אתם רואים במקרה ביום שישי בין הערביים איזה גבר במכונית שעל גגה מונחים אופני שטח קרביים, שניכר עליו שחזר זה עתה מרכיבה הרואית וכל כולו אומר מצ'ואיזם צרוף, התקרבו נא במטותא. אם תסעו בסמוך אלי תוכלו אולי לשמוע את הרדיו מנגן את שירי כניסת השבת הנוגים, ואם תתאמצו עוד קצת תוכלו לבטח לראות גם את הדמעות זולגות.
לפנייה לכתב/ת 
