ללא כוונת זדון

המחשבה שלא כל היהודים ששרדו את השואה היו בהכרח דמויות אמפתיות היא שעומדת ביסוד הסרט האוסטרי "הזייפנים". הנה, גיבורו של הסרט שניצח את "בופור" בקרב על אוסקר הסרט הזר הוא לא בדיוק השורד "הטיפוסי", אלא דווקא איש העולם התחתון של ברלין, אופורטוניסט וציניקן, שכישוריו המפוקפקים כזייפן הם שמסייעים לו לצלוח את התופת.

קשה לייחס כוונות זדון ל"הזייפנים". אך עם זאת מדובר בסרט שמציג יהודים כזייפני על ופושעים שהנאצים נעזרים בשירותיהם. אמנם הסרט מציג דמות של זייפן אידאליסט, איש עקרונות שמסרב לשתף פעולה ומבקש לחבל במזימה הנאצית לזייף כמויות עצומות של לירות סטרלינג ודולרים, ובכך למוטט את כלכלת בריטניה וארה"ב, אך הזיקה שהיתה מקובלת בתעמולה האנטישמית בין יהודים וכסף נשמרת כאן בכל זאת. הגרמני המנוח פסבינדר, יוצר הסרטים המבריק והאנטישמי, היה עושה מזה מטעמים.

"הזייפנים". בחירות בעיתיות

עלילת "הזייפנים" עוקבת אחר קורותיו של נוכל והולל יהודי (קרל מרקוביץ' המצוין), שנעצר ונשלח למחנה הריכוז מטהאוזן, ומשם לזקסנהאוזן, שליד ברלין. שם הוא ממונה לעמוד בראש קבוצה של אמני זיוף יהודים, הנתבעים במחיר חייהם וגם תמורת לבוש אזרחי ומיטה לישון עליה, לקחת חלק ב"מבצע ברנהרד", שתכליתו פורטה לעיל.

המבצע – שנקרא על שמו של קצין האס.אס. ברנהרד קרוגר שעמד בראשו – היה הגדול והנרחב מסוגו, שלא לומר גם הביזארי ביותר, ובמהלכו זויפו למעלה מ-130 מיליוני פאונד. שיאה של התכנית היה אמור להיות פיזור השטרות המזויפים מעל אנגליה, ועל ידי כך ליצור מהומה שתוביל לקריסה כלכלית, וכן חיסולם של הזייפנים ברגע שתושלם העבודה.

מרדד מכל עומק מוסרי

לזכות "הזייפנים" ייאמר שהוא מבקש, בדומה ל"רשימת שינדלר" ולהבדיל מ”הפסנתרן” נניח, לספר נרטיב אחר של השואה – סיפור של הישרדות לא הרואית, חילונית אפילו. הבעיה אגב כך נעוצה בסיפור המסגרת שלו, המתרחש מיד לאחר המלחמה ומוצא את אותו אופורטוניסט כשהוא אכול רגשי אשמה, מפסיד במתכוון את כל הונו בקזינו במונטה קרלו.

ללא ערך מוסף

לא זו בלבד שסיפור (מיותר) זה מרדד את הסרט מכל עומק מוסרי – הנה, גם הגיבור המפוקפק מתייסר על שום הנסיבות המושחתות שליוו את הישרדותו – אלא שהוא מטפח, שוב, את הדימוי הסטראוטיפי של יהודי וממון. בהקשר המסוים שבו מובאים הדברים בסרט, יש בכך משום היבט מרתיע.

נעדר איכויות של ממש ככל שיהיה, ערך מהותי בכל זאת יש ב"הזייפנים". שכן הסרט, בבימוי שטפן רוזוויצקי, עתיד לשמש טקסט נלווה לאינספור שיעורי חברה שעניינם הקונפליקט שבין אידאליזם לאופורטוניזם, והגבולות האתיים של יצר ההישרדות. זהו, על כן, סרט דידקטי וסכמטי שעל אף הנושא הטעון בו הוא עוסק, עדיין מקפיד לשרטט קו ברור בין הגרמני שקל, לפחות עד הסוף כמעט, לתעב, לבין היהודי, שהוא היחיד בסביבה המצויד במשהו שאפשר לכנותו "מצפון”. הכל במסגרת סיטואציה דחוסה, שבסופה מובטחת לזה האחרון גאולה.

התוצאה היא סרט שעוסק בסיטואציה מורכבת באופן בלתי מורכב. אפילו

הבחירה, המעניינת כשלעצמה, שלא להראות את זוועות השואה – אף כי הצופה והגיבורים חשים שהם שם, בעולם שמחוץ לכלוב הזהב בו הם שוכנים – אינה מעניקה לדיון הנערך בו איזה ערך מוסף, ויהיו גם מי שיטענו שיש בכך משום הכחשה שעלולה לשחק לידיהם של כמה אנטישמים.

אגב כך, “הזייפנים" מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של אדולף בורגר (בגילומו של אוגוסט דיהל), שפה הוא אותו צעיר יהודי אידאליסט, בעל עמדות קומוניסטיות (ניתן היה לחזות באיש עצמו בטקס האוסקר בו זכה הסרט המתבסס על סיפורו). הבחירה, לפיכך, של הסרט להתמקד דווקא בדמותו של היהודי האופורטוניסט והנוכל היא, בלשון המעטה, בעייתית.