אבל מה נשאר כשמקלפים את כל המסיכות?
מי זה אני לכל הרוחות? החיים שלי הם סמטוחה מורכבת, אינספור מכרים, חברים, משפחה, קולגות, שכנים, אנשים שקוראים את הגיגיי. יש לי פרסונה שונה לכל אחד. כולנו פרסונות, כולנו מכונות. צריך להתאמץ למצוא את הזווית הייחודית
אבל מי זה העצמי הנכסף הזה שכולם ממליצים לי להיות? נשמע כמו מישהו שכולם ממש רוצים לפגוש, אבל איכשהו הוא אף פעם לא זוכה לקבלת הפנים המובטחת. על האמת המתוקה לשאלה הזו עזר לי לענות אבי הרוחני. נתקלתי בתורתו לפני מספר שנים, והוא עזר לאמונותיי ולתפישת עולמי לקרום עור וגידים - איש מדהים ושמו אושו.
מי זה אני לכל הרוחות? החיים שלי הם סמטוחה מורכבת, אינספור מכרים, חברים, משפחה, ידידים, קולגות, שכנים וסתם אנשים שקוראים את הגיגיי. וגם אילו הייתי השקרן הטוב בעולם, לא הייתי יכול לטעון בהצלחה שאני נראה אותו בן-אדם כלפי כולם. כל מי שרואה אותי רואה מולו פרסונה קצת אחרת, מישהו שמגיב לטריגרים שונים בדרכים שונות, רוקד לחלילים אחרים ונשמע אחרת לגמרי. מי מהם זה אני? את מי מהם רוצה נסיכת חלומותיי לפגוש?
בשביל החברים שלי אני טיפוס עתיר אנרגיה וחייכן לרוב, נעדר רבע גרם טקט, ישיר בלי חשבון, רוב הזמן הרבה יותר טוב בלדבר מלהקשיב (אם כי בכל זאת שומע, רק קולט מה אומרים לו באיחור של שבועיים בממוצע). בשבילם אני הראשון שגוררים לפאב בשלוש בלילה כשצריך מישהו להתחבט בלי כפפות על עניינים כבדים ברומו של עולם.
בשביל האקסית שלי אני נע בין אח לטיפוס קשוח, אוהב אבל גם לא מעט עויין, שדוחף בחזרה כשדוחפים אותו.
בשביל הילדים שלי אני אבא, זה שמחבק, אבל גם זה שמעניש.
יש לי פרסונה למצבי לחץ, פרסונה למישהי שהתעוררה לצידי בבוקר, פרסונה לבוס, פרסונה לפקידה בבנק, פרסונה מיוחדת למי שחתך אותי בכביש, פרסונה לאנשים שאני לא מכיר, ואם לא תגלו לאף אחד - אספר לכם שיש לי אפילו פרסונה לחשוב ולהתלבט עם עצמי.
שאלת השאלות היא כמובן אם יש משהו מתחת, משהו המאחד את כל הפרסונות האלה, איזו אישיות, משהו ניטראלי מכל הטריגרים והמשחקים החברתיים, משהו שנשאר כשמקלפים את כל זה. מישהו שמסתכל עליך לא דרך מסיכה ששמורה לאנשים שהוא לא מכיר, אלא ללא מסיכה כלל.
התשובה הקצרה היא לא. אין.
פה נכנס אושו לתמונה. קודם כל, גם מי שמייצר, מלביש ופושט את המסיכות אינו אלא מכונה. והמסיכות, הפרסונות שלנו, אינן אישיויות אינדיבידואליות. הן תוצרי לוואי של מכונה טיפשה, שכל מה שהיא יודעת ורוצה לעשות זה להשתכפל. ולאור רשימה ארוכה של מוסכמות חברתיות שמגדירות את מגרש המחשקים בו עליה לפעול, החל במוסד המשפחה וכלה במדינה ובמערכת הנורמות והחוק, היא מתאימה את הפרסונות.
"כולכם אינדיבידואלים!" זועק בראיין להמון בסרטם של מונטי פייתון "בראיין כוכב עליון".
"כולנו אינדיבידואלים!" זועק ההמון בחזרה.
"אני לא", פולט מישהו.
ואושו כתב: "אישיות היא פארסה. אישיות היא פסאודו. האישיות היא מה שניתן לך על ידי החברה. אישיות נכפית עליך מבחוץ. היא מסיכה. אינדיבידואליות היא עצם קיומך. אינדיבידואליות היא מה שאתה מביא לעולם. אינדיבידואליות זו מתנת האל".
וזו בדיוק הנקודה. אנחנו מכונות. אנחנו בטוחים שאנחנו אינדיבידואלים, אבל האינדיבידואליזם שלנו מסתכם ברצון להיות אינדיבידואלים, רצון שחולקים כולנו תוך שאנחנו מתופעלים על ידי מכונות זהות וטיפשות שאכפת להן רק מלהשתכפל, בסביבות כמעט זהות עבור כולנו. איזה אינדיבידואלים, תגידו? על מי אנחנו עובדים? למה כשאבי קושניר מתאר בהצגה "איש המערות" מריבה בינו לבינה, אלפיים אנשים באולם מהנהנים בראש כאילו רק אתמול זה קרה אצלהם? למה כולנו רבים, שמחים, אבלים, ומתרגשים באותה הצורה? איך שלוש המסיכות שלי שונות משלוש המסיכות של כל אחד מכם?
אנחנו בטוחים שאנחנו אינדיבידואלים, בלי להקדיש דקה להבין מה מתוך הפרסונות שלנו עיצבה הסביבה, מה מתוך הפרסונות שלנו עיצבה המכונה הטיפשה שרוצה להשתכפל, ומה לכל הרוחות נשאר.
לקחתי את שלל הפרסונות שלי ופתחתי אותן עם סכין
אני את התשובות שלי התחלתי לאט לגלות. מצד אחד, התחלתי לחפור תחת כל מוסכמה לתוכה נאלצתי לחיות. גם אלו שממש לא נעים לחפור מתחתיהן. כפרתי ברבות מהן, כפרתי במה שטאבו. רציתי לדעת אם זה מתאים למקשה הפילוסופית לפיה בחרתי לחיות את חיי. אם זה לא נראה לי מתאים זה עף מהחלון, וקיבינימאט מה יגידו. מאידך, לקחתי את שלל הפרסונות שלי ופתחתי אותן עם סכין. רציתי לדעת כמה אחוז מהן באמת בא ממני, וכמה מהן הודפס על ידי מכונה טיפשה שרוצה רק להשתכפל, בתגובה לסביבה.
התשובה לא הפתיעה אותי: פחות או יותר הכל בא מהעולם, מהחברה, מהמכונה שלי שהגיבה אליו. קרוב לאפס בא ממני.
גם המסקנה לא הפתיעה. אי אפשר לגבש שום דבר אמיתי, אינדיבידואלי, לגמרי לגמרי משלי, בלי להשלים עם קיום המכונה הטיפשה, תוצריה, דפיקויותיה, הדברים שמשפיעים עליה והנטייה שלה לגרור לסיפוק רגעי. אם אתעלם מהמכונה, כל מה שאוסיף לאישיות שלי עדיין יבוא ממנה. אבל אם אני אקבל אותה באהבה, אודה ואשלים עם קיומה, אקבל את מה שהיא נותנת לי, עדיין ארגיש את מה שהיא אומרת שעלי להרגיש. גישת ה"כבדהו וחשדהו" כלפי מה שרגשותיי, ה"תהיה טבעי, תהיה עצמך", תחושות הבטן, אומרים לי לעשות – היא שנותנת לי, "האני האמיתי", את ההגה. ואז יש לי בחירה אם לזרום עם הפלט הרגשי של המכונה, או להתעלם ממנו ולפעול אחרת, לטובתי שלי. אני לא איזה גורו הודי מואר, אבל רבות אני נתקל במצבים בהם ראיתי את הסתירה בטרם פעלתי, ואז פעלתי לטובתי האמיתית. לטובת האינדיבידואל שבי.
אז מה אני בכל זאת? אני מכונה טיפשה שרוצה להשתכפל. אבל אני גם מכונה טיפשה שרוצה להשתכפל שפיתחה מוּדעוּת, בלי לחדול לרגע מלהיות מכונה.
לפצות קצת על העכבות בפרסונות הקיימות שלנו
האם זה מאפשר לנו לבנות פרסונה ניטראלית, אמיתית, נטולת עכבות חברתיות וביולוגיות? התשובה היתה, ונשארה, לא. הדבר היחידי שזה מאפשר הוא לפצות קצת על העכבות בפרסונות הקיימות שלנו. לשחרר אותן מכמה שלשלאות של התנהגות שפשוט הרגישה לנו "טבעי" ו"נכון", לכוון אותן למקום שבו לנו עצמנו יהיה טוב יותר.
כשאני פוגש אשה, אני עצמי, בין אם אני משחק את המשחק ובין אם אני מגמגם ועושה את כל הדברים שדוחים אותה. בשתי הסיטואציות כבר הייתי. שתיהן הן אני עצמי באותה המידה. המכונה היא אני, וגם האינדיבידואל הוא אני. קצת מוזר לי לפעמים שנשים רוצות לפגוש דווקא את המכונה.
וזו בעצם הבחירה שגבר שרוצה לעזור לעצמו צריך לעשות. כשאומרים לך "תהיה עצמך" ולא מצליח לך, לא יעזור לך להבין את זה כלשונו. אם "עצמך", אותה פרסונה שאתה לובש בשיחה עם אשה, לעולם לא גורמת לה להימשך אליך, לא כלו כל הקיצים. נהפוך הוא, התברכת בנקודת מפנה. אתה בנקודה בה אתה – האתה האמיתי שרוצה לעזור לעצמו ושיכול לצאת החוצה – נדרש לפעולה.
הפתרון של מי שלא בוחר באינדיבידואליזם הוא להמשיך "להיות עצמו" בלי לחשוב על מה הוא בעצם עושה, להמשיך להיכשל, להמשיך להאשים את עצמו, לחיות בתסכול ממורמר מהעניין ולהמשיך להקשיב לאמא שלו שאומרת שלכל סיר יש מכסה ושבסוף יתמזל מזלו. אני מאחל לו הרבה מזל, כי זה הדבר היחיד שאולי יציל אותו.
יש גם את מי שבוחר להתעלות מעל המכונה הטיפשה שרוצה רק להשתכפל, להתעלות מעל דפוסי ההתנהגות שהיא מכתיבה. הוא יוצא, פותח מכסה מנוע ובודק מה לכל הרוחות לא עובד כאן. הוא משלים חלקים חסרים אם צריך. ניגש צעד אחד אחורה. מפעיל מודעות. מבין את החוקים של המשחק. מבין מה הוא עושה לא נכון. מעשיר את הפרסונות שלו בזויות חדשות, ולמעשה, יוצא עם פרסונות חדשות לגמרי. המכונה אמנם תהיה אותה מכונה והוא לא יברח ממנה, אבל עכשיו, אולי בפעם הראשונה, מרכיב אינטגרלי מהאישיות שלו יהיה לגמרי לגמרי שלו, תפור עליו אישית.
מתוך אוסף הגלויות האלקטרוניות JCards
אם זו הפעם הראשונה בחייך שעשית זאת, אז כן, לחלוטין עלית כאן על משהו גדול. מאוד גדול. גדול הרבה יותר ממשחקי משיכה. תהנה, זה עשוי להיות האוצר הכי גדול שתמצא בחייך.
לפנייה לכתב/ת 
