חשבתי שהפטמות שלה מנסות לומר לי משהו
שלא תחשבו שאני כזה שטחי. רינה גם מאוד הרשימה אותי מבחינת האישיות שלה. כן. היא נראתה לי אישיות שאפשר יהיה להכניס בקלות למיטה. והרי זה כל הרעיון בריקודי עם. אני לא חושב שבאמת יש מישהו שנהנה מעצם הקפיצות המטופשות
בכל יום שלישי בערב אני הולך לחוג לריקודי עם. עד שלא התחלתי, הייתי בטוח שזה שעמום אחד גדול, אבל היום אני יודע שהחוג הזה שינה לי את החיים. כל זה בגלל אחת מהחוג, קראו לה רינה.
מדובר בסיפור בדוי. כל דמיון בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.הפעם הראשונה שראיתי את רינה היתה בקיץ שעבר. היא היתה שונה מכל האחרות, היה בה משהו מסתורי, שגרם להורמונים שלי להתחיל לפעול. התברר שהיא היתה מאלו שיודעות את כל הצעדים, וכשהיא עשתה צעד תימני השדיים שלה השתוללו, כאילו שמישהו מחשמל לה אותם. נדמה היה לי שהפטמות שלה מנסות לומר לי משהו.
שלא תחשבו שאני כזה שטחי. רינה גם מאוד הרשימה אותי מבחינת האישיות שלה. כן. היא נראתה לי אישיות שאפשר יהיה להכניס בקלות למיטה. והרי זה כל הרעיון בריקודי עם. אני לא חושב שבאמת יש מישהו שנהנה מעצם הקפיצות המטופשות והדביקות האלה.
חוץ מישראל, המורה התמהוני שכל הזמן רוקד עם עצמו, אף אחד לא מגיע באמת בשביל לרקוד. אתם צריכים להכיר את כל הטיפוסים שמגיעים אלינו לחוג. חלק מהגברים מנסים לצוד, אף פעם לא מצליחים, ולעולם לא מתייאשים. אבל יש גם כאלו שאחת לכמה זמן נוסעים הביתה עם מישהי. כולם שם מעל גיל 40, ורובם נראים כמו פקידי שומה של חוליה ארבע במס הכנסה. אף אחד מהם לא ממש מתעניין בריקודים. אף אחד מהם גם לא יודה בזה בחיים.
אני נראה בסדר גמור, יחסית לשאר הגברים. יש לי תוספת שיער מיוחדת, שמסתירה לי את הקרחת, ואין לי משקפיים. אני מה שנקרא "שמור במצב טוב".
בקשר לנשים, אז אני רוצה לומר לכם שגם הן לא בדיוק מתעניינות בריקודים. הן מצליחות להסתיר את זה מתחת לגלי התלהבות, שכמותם אפשר לראות במיוחד בפזמון של "צדיק כתמר יפרח".
רובן רווקות או גרושות מעל 40, וגם הן מנסות לצוד, רק שהן מצליחות להסוות את זה הרבה יותר טוב מהגברים.
בקיצור, כשרינה הגיעה בפעם הראשונה, התנפלו עליה איזה עשרה פקידי שומה מזיעים וניסו להזמין אותה לרקוד. אני לא ניגשתי. לי יש טכניקה מיוחדת, שפועלת בצורה יוצאת מן הכלל. זה הולך ככה: בשבוע הראשון שמגיעה מישהי חדשה, אני מתעלם ממנה לחלוטין. בשבוע השני אני גם מתעלם, אבל דואג לכך שהיא תסתכל עלי. רק בשבוע השלישי, אני מתקרב אליה, מחייך לעברה חיוך כמו של יעקב פרי, שהיה ראש השב"כ (התאמנתי שנים בשביל לחקות את החיוך השרמנטי שלו), ורק אז אני מזמין אותה לרקוד.
אני תמיד עושה את זה, כשמגיע השיר "עצי הצפצפות". זה ריקוד יחסית פשוט ואני שולט בו, ויכול להרשות לעצמי לדבר תוך כדי ריקוד מבלי להתבלבל. בהמשך, אני מסתכל לה עמוק בעיניים, במבט כובש, ואומר שכבר בשבוע הראשון רציתי להזמין אותה לרקוד.
תמיד היא שואלת למה לא הזמנתי אותה, ואני משחק את הביישן, משפיל את הראש שלי כ-30 מעלות לקרקע, מטה אותו 15 מעלות ימינה ואומר שלא רציתי להתנפל עליה ביחד עם כולם. בדרך כלל המשפט הזה עושה את שלו, והיא כבר חושבת שאני משהו מיוחד.
כשאמרתי לרינה את משפט המחץ שלי, היא חייכה ואמרה לי שאני לא צריך לשחק את הביישן, אלא כל מה שאני צריך זה לקחת אותה אליה הביתה ושם היא תקרע לי את הצורה. ככה בדיוק היא אמרה, והסתכלה לי בעיניים במבט שלא הותיר שום מקום לספקות.
הכנוּת שלה גרמה לי להתחיל להזיע בכפות הידיים
הרגשתי שהיא ממש רוצה אותי, והכנות שלה גרמה לי להתחיל להזיע בכפות הידיים. תוך שתי דקות כבר היינו במכונית שלי, ובמהלך הדרך אני שתקתי והיא זמזמה לעצמה כל מיני שירים שרקדנו בחוג והסבירה לי איך לנסוע אליה הביתה.
כשהגענו, ישבנו קצת בסלון, ואחרי כמה דקות, לא יכולתי להתאפק יותר, והתחלתי ללטף לה את המשקפיים. פתאום היא קפצה מהספה ואמרה שיש לה דחף עז לרקוד שוב. אני לא כל כך רציתי, אבל לא היה לי נעים לסרב. אחר כך היא הזיזה את השולחן ממרכז הסלון, כדי שיהיה לנו מקום לרקוד, ושמה תקליט של פולקה צ'כית.
מה אני אגיד לכם, השעה היתה כבר אחת בלילה, ורינה העבירה אותי מריקוד לריקוד. אחרי שגמרנו את התקליט עם הפולקות, היא אמרה שבא לה קצת יורם גאון, ושמה את "עוד לא אהבתי די".
"בחירה נהדרת...", שמעתי את עצמי עונה לה כמו אידיוט.
עיניה המעורפלות טמנו בחובן הבטחה מסעירה
ניסיתי לרמוז לה שכבר מיצינו את עניין הריקודים, ושאפשר כבר להתחיל להתקדם הלאה, אבל בדיוק כשפתחתי את הפה, היא הניחה אצבע על שפתיי ולחשה לי ששווה יהיה לי לחכות. עיניה המעורפלות טמנו בחובן הבטחה מסעירה...
"יש לי הפתעה בשבילך!" אמרה ורצה לחדר השינה. הרגשתי שזהו זה. עכשיו זה הולך לקרות. "אתה מוכן ?" צעקה מהחדר, ואני אמרתי לה שמעולם לא הייתי יותר מוכן.
"אז תעצום עכשיו את העיניים! אני נכנסת!"
ככה ישבתי בעיניים עצומות ודמיינתי איך היא נכנסת לסלון עם איזו כותונת לילה שקופה, שתחתיה מחייכות אלי הפטמות שלה וקוראות לי ללכת אחריהן לחדר השינה. פתאום שמעתי שהיא נכנסת לסלון וגוררת איתה משהו כבד. היא שאלה אותי אם אני מוכן לקינוח, ואני חייכתי בעיניים עצומות, והתחלתי לפתוח את הכפתורים של החולצה שלי. בדיוק באותו הרגע, היא ביקשה ממני לפקוח את העיניים.
כשפקחתי אותן, חשך עלי עולמי. הרגשתי כאילו אני נמצא בתוך סיוט של מישהו אחר. האור בסלון היה עמום, ורינה ישבה מולי, חובקת בידיה את האקורדיאון הכי גדול שראיתי בחיים שלי. על ידי עמד מקרן שקופיות, שהקרין על הקיר ממול את מילות השיר "לא נפסיק לשיר", ורינה, חמושה במשקפי קריאה ענקיים ששיוו לה את המראה של מנחם בגין, חייכה אלי ושאלה אם אני מוכן...
"אם יהיה רע והמיסים עוד יעלו
ובמוסקבה השערים יינעלו
והסוכר גם הוא עוד יעלה במחיר
אנחנו לא אנחנו לא נפסיק לשיר..."
היו לה שקופיות של יותר מ-500 שירים, אבל הספקנו להגיע רק לשיר מספר מאה לפני שהתמוטטתי.
כשהתעוררתי, גיליתי שאני שוכב בבית חולים, ואחות נחמדה מתכופפת לעברי ושואלת איך אני מרגיש. אחר כך היא סיפרה שהיתה לי התמוטטות עצבים קשה ביותר, שגררה אחריה התקף לב, ושרק בנס הצליחו להציל אותי.
ככה דיברנו איזה עשר דקות, ואז נכנסה אחות נוספת ואמרה לי שמישהי עם אקורדיאון באה לבקר אותי. שוב הרגשתי לחץ עצום בחזה, והדבר האחרון שראיתי היה שעל המוניטור שמחובר אלי, מופיע קו ישר. היום אני יודע שזה היה מוות קליני, ושקרוב לעשר דקות לא הייתי בין החיים.
כשאני משחזר את הרגעים האלו, אני זוכר את עצמי פוסע בתוך שדירת ברושים זוהרים, ומתקדם לעבר אור לבן וגדול, שמושך אותי אליו. אני זוכר מוזיקה שמימית עוטפת אותי ברכות, ושער גדול שנפתח ומזמין אותי להתקדם לעבר האור. ממש כמו התיאורים של כל האנשים שמתו מוות קליני וחזרו לספר על כך.
כשחלפתי על פני השער, ראיתי מולי כסא גדול וזוהר. הבנתי שאני כבר לא בין החיים ושעוד מעט כנראה אראה את אלוהים או משהו כזה... המשכתי להתקרב ואז ראיתי את הדמות שישבה עליו במלוא הדרה. רינה, כשעליה האקורדיאון הענק, חייכה אלי, וגם הפעם הביט בי מנחם בגין דרך העיניים שלה. "אז לאיזה שיר הגענו בפעם האחרונה נה... נה... נה... נה... נה ?" שאלה בקול שחזר כהד מכל הכיוונים.
באותו הרגע ברחתי משם כמו רדוף שדים. התעוררתי בפעם השנייה, הישר לזרועות הרופאים הרבים שהיו עסוקים מעלי בניסיונות החייאה. אני זוכר היטב את הרגע שהבטתי ברופאים ואמרתי להם, שאם תגיע אלי מישהי עם אקורדיאון, שלא יעזו לתת לה להיכנס. הם הביטו זה בזה וכנראה חשבו שאני מדבר לא לעניין, בהשפעת השוקים החשמליים.
על המקרה שלי אפשר לקרוא היום בכל מיני כתבי עת רפואיים. לריקודי עם מובן שאני לא הולך יותר, עברתי לגור באילת ושיניתי את שם המשפחה שלי. בסך הכל אני משתקם בצורה די טובה, אבל העצבים שלי עדיין קצת רופפים.
ומפעם לפעם, בעיקר כשהערב יורד והצללים משחקים בחצרות, כשאני יוצא לטיול בטיילת של אילת ורוח נעימה מהרי אדום מלטפת את פני, אני מסובב את ראשי לאחור, רק ליתר ביטחון, בשביל לבדוק שאין מאחורי אף אחת עם אקורדיאון. אחת שקוראים לה רינה. אותה למרבה המזל אני לא רואה, אבל קולה עדיין מהדהד בראשי:
"מה לעשות, זוהי ארצנו היחידה
עוד יהיה טוב, ואין זו אין זו אגדה
ועוד נזכה, לראות זריחה של יום בהיר
ולכן אנחנו ממשיכים לשיר..."
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
