שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חברבורות הנפש

    אפשר להתענג על דמותה הנקמנית של גיבורת הספר "השקרים האחרונים של הגוף" של גיל הראבן. הפסיכיאטר יורם יובל קרא וקובע כי מדובר ביצירה מבריקה ומורכבת כמו נפשו של האדם

    מנין בא הרוע האנושי? עד כמה הוא "אנושי", וכיצד ראוי לאדם הגון להגיב עליו? האם מותר לנקום, האם תיתכן סליחה, וכיצד ישפיעו הסליחה והנקמה על הנוקם ועל הסולח? היסטוריונים, פילוסופים ופסיכולוגים עסקו ועדיין עוסקים בשאלות הגדולות הללו, אך רוב הכתיבה המקצועית עליהן בשנים האחרונות סובלת מיובש ומחוסר מקוריות.

     

    על רקע זה מרענן לקרוא את הרומן החדש של גיל הראבן, "השקרים האחרונים של הגוף". הראבן מצטרפת במוצהר אל יוצרים כגון נבוקוב, אורוול ודוסטוייבסקי ובוחנת את השאלות הנצחיות על רוע, וידוי, סליחה ועונש מנקודת מבט ספרותית.

     

    אני מטפל, לא מבקר, ושיתפתי בעבר פעולה עם הראבן בעריכת ספרים שלי. בכל זאת אני מרשה לעצמי לומר שלדעתי "השקרים האחרונים של הגוף" הוא יצירה מבריקה וכתובה היטב, מפתיעה כמו רימון יד ומורכבת ורבת ניגודים כמו נפשו של אדם. הראבן מזמינה אותנו לא רק להתרגש אלא גם – ובעיקר – לחשוב. כמו לוליטה של נבוקוב, זהו ספר שמרגע שפתחת אותו, תתקשה מאוד להניחו מידך. זה מה שקרה לי.

     

    שתיים שהן אחת

    הספר מתבונן ברוע מבעד לעיניהן הירושלמיות של שתי נשים שהן אחת: אלינור – שורדת, מפוכחת, ניצולת ילדותה, לוחמת חירות נואשת מבית הכרם, ואליס – תיירת נצחית בעיר הקודש, בריה תמימה ונפעמת שתמיד קורים לה דברים מופלאים (האם יש כאן הדהוד עם עליסה בארץ הפלאות, מושא תשוקותיו של הפיסיקאי הפדופיל לואיס קרול?). אליס, בעלת טור במקומון ירושלמי, היא יציר דמיונה של אלינור, ועד כמעט סוף הספר היא מסרבת בעקשנות לראות את הרוע או להתייחס אליו.

     

    קל לחבב את אלינור שעל עורה מקועקע נמר. קל גם לשנוא את פרופ' ארון גוטהילף, ה"לא-איש" שדמותו וצל האונס המתמשך שביצע מלווים את העלילה ואת הגיבורה החל מן העמוד הרביעי של הספר ועד סופו. כי "השקרים האחרונים של הגוף" הוא גם סיפור על אונס, ועל הדרכים הגלויות והסמויות שבהן הוא מפורר והורס אנשים ומשפחות.

     

    אלינור, שההווה שלה קרוב במוצהר לגן עדן ככל שניתן בארץ כמו שלנו, איבדה את משפחתה בגלל האונס של אחותה לפני שנים רבות. בפתח הספר היא מוצאת את עצמה נאלצת להתמודד מחדש עם האונס הזה כאשר הפרופסור – שהוא גם קרוב משפחה – מופיע פתאום בחייה ומבקש להיפגש איתה.

     

    אם הגוף הראשון המזויף של אליס בעיתון מהווה ניסיון של אלינור להתעלם מן הרוע, הרי הגוף הראשון המזויף של היטלר באוטוביוגרפיה המדומיינת שכתב פרופ' גוטהילף מהווה ניסיון להתפלש בו. "להבין אין פירושו לסלוח" אומר הפרופסור על ספרו הבדוי (ע' 63), ונדמה לי שאמירה זו יכולה לשמש גם כמוטו לספרה של הראבן. הופעתו של הפרופסור בחייה של אלינור גורמת לה לחדש את הקשר עם אחותה אלישבע, קורבן האונס.

     

    אלישבע, שטיפולים נפשיים הצילו את חייה אך לא השיבו לה את השלווה ותחושת הטוהר, נגאלת לבסוף על ידי האמונה בישוע הנוצרי ובאהבה. חלק מן הגאולה הוא סליחתה האמיתית לפרופסור המפורסם שאנס אותה. אלינור, בניגוד לאלישבע, לא המירה את דתה ומוסיפה להתגורר במזרח התיכון. היא זוכרת היטב ש"אל נקמות ה'. ונקה לא ינקה" (ע' 244).

     

    ניגוד משלים

    שתי האחיות מציגות, אם כן, תגובות מנוגדות ופתרונות מנוגדים לעוול ולנזק הנפשי שגרם האונס, ובראייה רחבה יותר – לעוול ולנזק הנפשי שגורם כל מעשה רשע של אדם כלפי חברו. הראבן, שהרומן שלה מסתחרר בוירטואוזיות בין הקטבים של אמת ושקר, בוחנת את המתח שבין סליחה לבין נקמה כפי שרק סופר יכול לבחון אותו.

     

    מאז הזכיר זיגמונד פרויד לעולם הויקטוריאני המתחסד כי יצר לב האדם – כל אדם – רע מנעוריו, עוסקת תורת הנפש גם ברוע ובהתמודדות עימו. בהכללה ניתן לומר שהפסיכולוגיה והפסיכולוגים מחבבים את הסולחים הרבה יותר מאשר את הנוקמים.

     

    בהדרגה התבססה בעולם הפסיכואנליזה ההכרה שיצר לב האדם לא רק רע מנעוריו אלא גם טוב מנעוריו (וכך אני עצמי סבור). בעבודותיה על מנגנוני ההגנה של האגו הניחה אנה פרויד שאנשים בעלי ארגון אישיות בריא יתגברו על טראומות נפשיות תוך שימוש במנגנון ההגנה המתקדם והבוגר של עידון (סובלימציה), שבו מופנים הרגשות, הזיכרונות והדחפים הקשורים לטראומה לכיוון יצירתי ובונה.

     

    את מקום הפעולה הנוקמת והפרימיטיבית תתפוס אצלם הסליחה, שבבסיסה היכולת להבין ולקבל את העצמי ואת האחר על כל מורכבותו, על הטוב והרע שבו. אלה שאינם יכולים להגיע בכוחות עצמם אל העידון הנכסף יוכלו להיעזר בטיפול נפשי.

     

    מכאן, אולי, נובע השימוש המופרז שעושה הספרות הפסיכולוגית בצרוף המילים "רגשות אשמה". ביטוי זה מניח במובלע שאשמה היא תוצאה של תהליכים פסיכודינמיים כאלה או אחרים, בעיה נפשית שכיחה שניתן להתגבר עליה בטיפול טוב ובעזרת הבנה, הכלה ועיבוד.

     

    אבל כפי שהזכירה לי אישה חכמה, "לפעמים יש לא רק רגשות אשמה, לפעמים יש אשמה!" בסופו של דבר, אלוהי היהודים הבוחן כליות ולב איננו פסיכולוג. הוא שופט, לא רק "אל עורך דין" אלא אף "אל נקמות". הפסיכולוגיה המערבית, אולי בעקבות הנצרות, שבה ומראה לנו כיצד נגאל הסולח. אבל האם ייתכן שהנוקם, הקרוי בעברית "גואל הדם", נגאל גם הוא? האם גם נקמה היא גאולה?

     

    אל נקמות

    אנו חיים כאן בתוך ים של נקמה. היחסים בינינו לבין המדינות המקיפות אותנו והעם

    הזר היושב בקרבנו מבוססים על מעגלים חוזרים של רצח ונקמה. התרבות הערבית-מוסלמית מאדירה לעתים קרובות את הנקמה ומתענגת עליה בקול, ואילו אנו נוטים להסתייג ממנה בפומבי כמניע להרג (מדברים אצלנו על "פצצה מתקתקת" ולא על "סגירת חשבון").

     

    אבל נראה לי שהשאיפה לנקמה היא אוניברסלית ומניעה גם אותנו, גם אם לא נמהר להודות בכך. לא מעט ממעשי הרצח בחברה שלנו מתבצעים כנקמה. אנו נותנים לה מקום בבתי הדין שלנו – לפעמים – במסגרת הטיעונים לעונש. לא יותר. אבל בנושא הסליחה והנקמה מתגלה שונות מגדרית מרתקת: מי הוא הרוצח, הנוקם, גואל הדם וכבוד המשפחה? כמעט תמיד הגבר. האישה אמורה להיות סלחנית, מקבלת, מכילה ומשלימה, "אמא אדמה".

     

    מבחינה זאת אלינור היא דמות מרתקת במיוחד: מאוד אישה ומאוד נקמנית, ודווקא במובן התנ"כי והבוטה של "עין תחת עין". נדמה לי שנשים יוכלו להתענג על הפנטזיה המעצימה הזאת של אישה נוקמת, בעוד שגברים מסויימים עלולים להיבהל ממנה.

     

    התגובה ה"נורמטיבית" של נשים לאונס – ועל כך אני יכול להעיד מנסיוני כמטפל – היא פגיעה עצמית ולא פגיעה בפוגע. בעולם שבו נשים מנסות להתגבר תוך דור או שניים על אפלייה ודפוסי חשיבה והתנהגות שימיהם כימי התרבות, אלינור היא אולי גיבורה שזמנה הגיע.

     

    אבל מעבר לזווית המגדרית, "השקרים האחרונים של הגוף" הוא רומן מרתק העוסק ברצינות בשאלות שבהן אנו נוטים להתלבט רק בינינו לבין עצמנו: "האם ראוי לעשות את זה? האם אני הייתי עושה את זה?" התשובות שנותנת הראבן לשאלות האלה בספרה החדש רלבנטיות לכולנו כאן ועכשיו. כמו תמיד, בעצם.

     

    • "השקרים האחרונים של הגוף", גיל הראבן. הוצאת "אחוזת בית", 396 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרופ' יורם יובל
    צילום: מיכאל רייזל
    "השקרים האחרונים של הגוף"
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים