שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    האיש שלעולם לא אסלח לו

    אלינור, גיבורת סיפרה של גיל הראבן, יודעת מנסיונה כי רק על קרקע מתה יכול לצמוח גן עדן. היא חיה חיים מאושרים עם בעל ושני ילדים, אבל שיחת טלפון אחת מאמריקה תערבל את חייה ותשנה אותם מגן עדן אחד לגן עדן אחר

    לפני הכול צריך לנטוע גן עדן, כי בלי גן עדן אין נחש; בלי ענפי תפוח להתגנב עליהם, הנחש הוא סתם אוכל עפר, חשוב כחילזון וכתולעת. אם כך, יהי גן עדן! ובעצם, למה "יהי"? היה גן עדן. גן עדן היה. כי למה לא לקרוא למה שהיה לי "גן עדן"?

     

    ראשית הכול, נגיד, בשבת אחת מתוקה לאינסוף. ריח תאנים בשלות-עד-קצה, בחצר הפנימית של הבית. עננים מסננים את זהבה של השמש אל בין עלי סוכת הגפן שלנו. עודד מגלגל סיגריה של שבת מהגראס שהוא מגדל בעציצים מאז שבנינו בגרו ועזבו את הבית.

      

    בסופי-שבוע הוא נוהג לעשן אחת או שתיים, ולי, שאינני מעשנת, הוא מוזג כוס יין. אני מניעה את הכוס בין שתי אצבעות ומסתכלת איך קרני השמש נשברות באודם הנוזל, ובעלי, נינוח, מחכך את הבקבוק במעלה הזרוע שלי, מחליק את הזכוכית על פני הנמר שלי.

     

    עשרים ושש שנים אנחנו יחד, והתלהבותו מהקעקוע שלי עדיין לא כלתה ונראה שלא תכלה. אלמלא הוא, מזמן הייתי מסירה את הטוטם הזה בניתוח, שהרי בגן עדן אין פחד ואין לאישה שום צורך בטוטם לנופף בו. אלא שעודד אוהב את פני הנמר שלי, ואני לא רוצה לגרוע ממנו דבר.

     

    גן עדן מקדם. מואזין קורא למאמינים מתוך העיר העתיקה. את המילים אין אנו מבינים, והקול המסתלסל ואוסף ממרחבים נעים לנו. הזמן השַבּתי המוזהב משתרע סביבנו ללא נקודות ציון - אולי בוקר עכשיו, אולי בין ערביים - אנשים שחייהם טובים כשלנו אינם זקוקים לנקודות ציון.

     

    מצבנו הכלכלי שפיר, יהיו שיגידו מצוין. המשרד, שעודד חולק בו שותפות עם אביו, יציב ומצליח. כסף נחסך, רכוש נצבר, ואם בעלי יחליט או ייאלץ חלילה להפסיק לעבוד, לא אנו ולא בנינו נדע מחסור.

     

    היד שמשליכה את הקוביות חננה אותנו בשני בנים בריאים ונאים, חכמים ושקולי דעת. תוך שנים מעטות יעשו חיל, איש-איש בתחומו, ובעצם כבר הם עושים חיל. נמרוד באטלנטה, במסגרת חילופי סטודנטים של הטכניון. יכין גם הוא בארצות הברית, שוהה בעת הזאת בסיאטל, מלווה פרויקט כלשהו מטעם התעשייה האווירית. כשיכין נולד מלאו לי עשרים ואחת, נמרוד צעיר ממנו בפחות משנתיים, ואני שמחתי בשניהם ובירכתי על שלא נולדו לי בנות.

     

    גופי שלם וחזק ועדיין מוכן ליהנות מעצם קיומו. בלי קושי אני נושאת סלים מלאי כל טוב מהשוק, ובלי מאמץ אני מבשלת ארוחה לעשרים או שלושים מידידינו. אני טורפת שינה כנערה מתבגרת: עשר, לעתים אף שתים-עשרה שעות ביממה: לחמניות-השינה המתוקות ערבות לי, ובשום אופן אין לראות בנשנושי-התנומה שלי סימן לדיכאון.

     

    בעלי נוהג להציג את רעייתו כסופרת, וזהו אחד הדברים הבודדים שבהם הוא מכעיס אותי. כתיבת טור בעיתון לא הופכת אדם לסופר. פעמיים הציעו לי לקבץ את טורי "אליס בעיר הקודש" שלי לספר - מו"לים מכובדים הציעו - ואת שתי ההצעות דחיתי, למרות שבעלי ובני רצו מאוד שאקבל אותן.

     

    עודד, שקורא בעיקר ספרות בלשית, נוטה להעריץ "ספרות" ו"סופרים" באופן כללי, ואילו אני, שקוראת הרבה, אני יודעת ספרות טובה מהי ואיך היא מסכסכת את הדעת, ולא הייתי מוכנה להתיימר להיות מה שאינני. חיבבתי את אליס הכלבלבית שלי, נהניתי מרוב טיולינו המשותפים בעיר, אבל לא שוכנעתי שעלילותיה ראויות לספר. טורי "אליס" העשירו אותי בהיכרויות מרנינות והפכו אותי לידועה במידה שאיננה מוגזמת ואין בה כדי לעורר את קנאת האלים - וזהו ודאי מרכיב נוסף של אושרנו.

     

    גן עדן. יין וגראס, גפן וזית. לא זית. עץ זית דווקא אין בחצרנו. תאנה. עץ תאנה. וגבר טוב נטוע תחתיה. בנים מוצלחים. סיפוק מקצועי. ידידים ורֵעים. מזג אוויר מושלם, ומערכת חימום-מיזוג שמגינה עלינו ממזג האוויר כשאיננו מושלם.

     

    את מי או את מה שכחתי?

    את מנחם, חמי, פטריארך ארך אפיים לעת זקנה לפחות, שבריאותו גם היא מצוינת.

    את רחל, חמותי תכולת העיניים, מלאך מעשי ומאיר פנים.

    את שעיה, אבי, שאת המכתבים המסולסלים שהיה שולח לי מאיטליה לא שמרתי.

    את אחותי אלישבע, שהעלימה עצמה אי-שם במערב התיכון האמריקני.

    ואת אמי המתה.

     

    כשערקה, הייתי צעירה מלהבין שרק על קרקע יתומה יצמח לי גן עדן. הייתי צעירה וזעמתי, הרבה זעמתי, עד שלימים הפסקתי לזעום. גן עדן אין בו זעם, ואם קורה ועולה איזושהי התכעסות, היא נעלמת מהר. וכך, בשבת המתמשכת שלנו, איננו יודעים שום רגש כואב. אנו חווים בעיקר אסירות תודה ליד הנעלמה שהגרילה לנו תאנה וגפן, ועוד יותר מכך אסירות תודה לעצמנו, שאף שלא נטענו אותן, השכלנו לשומרן ולטפחן.

     

    צללי עלים מרקדים ברוח הקלה. טעם יין בפי, ובאוויר ניחוח של תאנים מתובל בגראס. הטלפון הנייד מצלצל בגן עדן, ומהטלפון עולה קולו של זה שרוב שנותי השתדלתי למחוק.

     

    "עולה קולו" אני אומרת, אבל האמת היא שלא זיהיתי את הקול. הטלפון צילצל, חשבתי שלא לענות, אבל על הצג ראיתי שמחייגים מחו"ל, ולמרות שמוקדם יותר דיברנו עם הבנים ושיערתי שלא אחד מהם מטלפן, הרמתי את המכשיר אל האוזן, כי בכל זאת מחו"ל ואי-אפשר שלא לענות.

     

    הוא שאל לתוך אוזני "אוכל לדבר עם מיז ברנדיס?" באנגלית שאל, למרות שידע עברית ואני הכרתי אותו דובר עברית.

    עניתי: "אלינור מדברת".

    והוא אמר "שלום אלינור", נקב בשמי - ורק אז: "זה ארון גוטהילף".

     

    לא הוצאתי מילה ומסיבה כלשהי גם לא ניתקתי. אילמת הושטתי את הטלפון לבעלי שנטל אותו מיד ונמנע מלשאול אותי "מה?" ו"מה קרה? מי זה?"

     

    שמעתי: "מדבר עודד ברנדיס", ואז בליל מתמשך של דיבור, קרוב מעברו השני של הקו. ראיתי את עודד מכווץ את עיניו, בהיסח הדעת כיבה את הסיגריה הלא גמורה, ואז תקיף-תקיף: "אשתי לא מעוניינת לדבר איתך. השיחה הזאת לא רצויה ואני מבקש ממך לא להתקשר לכאן שוב".

     

    מהיר תגובה הוא חצץ בינינו, אבל מאוחר מדי, התגובה המהירה איחרה לבוא. ארון גוטהילף חיפש ואיתר אותי, הוא ידע את מספר הטלפון הפרטי שלי ואת שם נישואי שפעמים רבות, רבות מדי, נדפס בעיתון. מחשבותיו התעסקו בי, רצונותיו מישמשו בי, והוא יכול לעשות זאת שוב בכל זמן שיחפוץ.

     

    המשכתי לשבת כשעודד הניח את הטלפון וקם וכרך את ידיו סביבי מאחור, אלא

    שאני לא נשענתי אחורה.

     

    "מה הוא אמר?" תבעתי. החיבוק שהגביל את תנועותי לא נעם לי.

    "מתברר שהוא עומד להגיע לארץ," עודד נשמע כמתנצל, "מתברר שאיזשהם אידיוטים הזמינו אותו לכנס. הוא אמר שהיה רוצה מאוד שתסכימי להיפגש איתו. ואני אומר, תקשיבי, אלינור, מה אני אומר: אני אומר, בואי נשכח ממנו, ובואי נשכח מהטלפון הזה. האיש הזה והכנס שלו - זה ממש לא רלוונטי לכלום".

     

    "הבנת מה הוא רוצה?" התרתי את אחת מזרועותיו מהחזה שלי.

    "מה הוא רוצה? לא יודע. הוא היה - לא בדיוק מעורפל, זהיר הייתי אומר. הוא הזכיר את הנכדים שלו, יש לו כמה נכדים בבני ברק. את יודעת מה, אני חושב, כן, אני חושב שאיכשהו הוא רוצה איתנו קשר. עד כמה שזה לא ייאמן, הוא כנראה רוצה קשר. פעמיים חזר על זה שהוא כבר איש זקן".

     

    "לא רוצה לשמוע", אמרתי והרחקתי מעלי את הזרוע השנייה של עודד. "זה לא רלוונטי".

    "לא", הוא הידהד, "האדם הזה כבר לא רלוונטי".

    "תפסיק לקרוא לו 'אדם'", תיקנתי אותו. "זה לא בן-אדם, ואני לא רוצה לשמוע עליו כלום כי זה לא נוגע לכלום. רק תזכור שאני לעולם, אבל לעולם, גם כשהוא יתפגר, לא אסלח לו שהוא קיים".

     

    • פרק מתוך "השקרים האחרונים של הגוף", מאת גיל הראבן. הוצאת "אחוזת בית", 396 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "השקרים האחרונים של הגוף"
    עטיפת הספר
    כוס יין וסגרית גראס
    צילום: דן בלילטי
    לאתר ההטבות
    מומלצים