מאדאם זו אפריקה - חלק שלישי

הסנדלים שלך מאוד יפים. "באמת? הן נורא ישנים, לכן הבאתי אותם", "אבל הן מאוד יפים", "את רוצה אותם? כשאחזור לישראל אשאיר לך אותם". כך הסתיימה שיחה בין מזכירת אחד הארגונים וביני. אבל עד שהגעתי לקתדרלה ביקשו ממני את הסנדלים עוד שתי נשים - מלצרית ומנקה. יוניס נכנסה לחדרי וביקשה בדרכה הצנועה לכבס את בגדי, האם יש טעם בניסיון לבקש מיוניס שלא תשרת אותי? אבל בקשות לחוד והרגלים לחוד, ואם אינני טועה ואני סבורה שאינני טועה, זה כבר הפך להיות טבע שני שלהם, הטבע שהטביעו בם עמוק הלבנים, שעה שהפכו אותם לעבדים בני עבדים. הן פשוט נכנסו לתפקיד הזה כל כך חזק, עד שקשה לי לנבא כמה דורות יחלפו עד שתגמלנה מתפקיד המשרתות.

החבאתי את בגדי המטונפים עמוק בתוך שקית, ובתוך שקית נוספת בתוך תיק שבתוך המזוודה, אך יוניס עקבה אחר הלבוש שלי מידי יום וביקשה את המכנסים הירוקים, ואת החולצה הוורודה והלבנה, והחצאית שאהבה במיוחד ועוד. הגשתי לה הכביסה - "ממילא הבטחתי לך את החצאית, את יכולה לקבל גם את החולצות", אך יוניס התבוננה גם בחזייה. כי לעוני פה אין גבולות. מן סוג של עוני נצחי, עוני השמור, טבוע ומוטמע רק באפריקה, סוג של עוני מביך.

החלקים הקודמים:

• מאדאם זו אפריקה - חלק ראשון. ישראלית ביבשת השחורה
  
• מאדאם זו אפריקה - חלק שני. ילדים חיילים ואמהות בשבי
  

נשים בסדנת תיאטרון. צילום: זמירה רון 

גם אנחנו המזרחים נראים להם לבנים. כשתינוק במחנה מתבונן בך, ומתחיל לייבב זה כי הוא רואה צבע שונה, צבע לבן שהוא לא מכיר. יתכן שהפחד שם, כמו העבדות, הוא כבר גנטי- "יראת אדם הלבן". רק שהאדם הלבן בחר במסגרת "הכפר הגלובלי" להקים תעשיות מזון, הלבשה והייטק באסיה. אפילו לתעשיות מנצלות אינם ראויים האפריקנים, כי "הכושים, לעולם יהיו עבדים בני עבדים".

יוניס התייתמה בגיל 15, תוך המלטות מהמורדים, והסתתרות ביערות. אימה נפטרה ממחלת האיידס וכעבור שנתיים אביה. היא נותרה עם אחיה ואחיותיה הקטנים ממנה ועם סבתא.  מחוסר  ברירה היא הפסיקה את לימודיה בתיכון ועברה להתגורר בקתדראלה של חבל גולו. משרתת את חמשת הכמרים המתגוררים שם. אם יהיה מזל החודש, היא תקבל את שכרה ,שלי אינו מספיק לעלות מחייה של יום כאן. יוניס תשלח כסף לאחייה החיים במחנה פליטים, בתקווה שיסיימו לפחות את בית הספר היסודי. יש לה חלום, היא רוצה ללמוד בבית הספר לאחיות.

אך יוניס, חברותיה ולמעשה רוב מי ששרד את מסכת התלאות, יכול להמשיך לחלום. לא קיים כאן עולם של קרנות לסטודנטים. התסכול שלי עולה על גדותיו, ואני במבוכה גדולה. אין בכוחי שום אפשרות לסייע, אני פשוט מרגישה פתטית. ובכל זאת ליקטתי כתובות של כמה ארגונים לזכויות אדם ואני בדרכי לנג'ס. לא, אני לא אימא תרזה רחוק מזה, אבל אם עולם ה – NGO'S פתח לי שעריו, ובכלל- אם השמים בשבילי הם הגבול, למה שיוניס לא תלמד בבית ספר לאחיות? החלטתי, אני לא עוזבת את סף דלתם עד שאשמע שיוניס ונשים נוספות מהתיאטרון תקבלנה מלגה.

אז מה בכל זאת מחזיק אותם בחיים?  

מה הפלא שקירות הכנסייה אינם נסדקים, אלו צלילים של מלאכים בוקעים ממעמקי הנשמה, פורצים את מחסום התקרה ונבלעים בהרמוניה שמימיית בגלקסיה. הם מאמינים ששם אלוהים אוסף את הצלילים לחיקו, מחבק את המזמרים, ומברך אותם לחיים טובים לקראת העולם הבא. כי בעולם הזה הם בניו ובנותיו של ישו, עוברים את תלאות הייסורים והסבל שעבר משיחם האהוב. אם יש משהו שהאפריקנים אוהבים זה את ישו, את המוסיקה, הריקוד והידידות, הם זורמים בדמם בדיוק כמו שהעוני טבוע בחייהם. "מתרגלים" הם אומרים לי וממשיכים לשיר, לרקוד ולאהוב את ישו. החלטתי ,את הסדנא הבאה נתחיל בשירת גוספל ובריקוד אפריקאי. ממילא השלמתי עם הרעיון שזו אני שלומדת, כי אקח איתי מפה, אוצרות של תרבות עשויים מחומרים של אהבה ורעות אמיתית. ומה אשאיר כאן אחרי? סנדלים?  

"את לא מתפללת?" שואלת אותי יוניס בדרכה הענווה, עם הזמן (תודה לאל) היא מביטה בי ולא משפילה את עינייה. "אני לא מתפללת בכנסיה או במסגד, אני יהודיה אבל גם לא מתפללת בבית כנסת. אבל אני כן מתפללת בלב. כל יום אני נושאת תפילה, ואם מישהו מקשיב זה כבר לא תלוי בי". כן, אני מודה שיש לי את העגבנייה, המלפפון, ועלי החסה, גבינה, טחינה ויוגורט ולא רוצה יותר מזה. אם אפשר לאכול היום סלט פשוט, אודה לך, כי את זאת שמכינה ולא אלוהים. היום אני בעיקר מבקשת ממנו להעניק לי חזרה את הצניעות. אני מבקשת להיות צנועה, זו כל בקשתי מאלוהים.

יוניס נכנסה לחדרי העבירה בקשה מהאב פיליפ: "האב פיליפ ביקש שלא תיסעי יותר למחנה מינקולו על אופנוע, המורדים בסביבה יכולים לעצור את האופנוע ולחטוף אותך, זה לא בטוח". מנקודת מבט נשית, האב פיליפ, הוא גבר יפה תואר, גבוה וחסון. להפתעתי הרבה הלין אותי הארגון בביתו - בית הכומר של המחנה. הוא אוהב להתפלסף ובעיקר לשתות בערב, לאור עששית עלובה, בירות בזו אחר זו. צלליות הדמויות של שנינו אורו בצל העששית. "Father" העזתי לשאול אותו, איפה בדיוק אלוהים, כשלתינוקות כאן אין שום סיכוי, והילדים לא מכירים את טעם השוקולד והגלידה, סביר להניח שלא יודעים מה זה כי אפילו חלב אין להם.  ו- Father, עוד לא זרקתי את המילה חינוך.   

נשים משחזרות את חטיפת ילדיהן ע"י המורדים. צילום: זמירה רון

לאחר התלבטות ארוכה בשפה ההצ'ואלי, הודיעו לי בשמחה ובצחוק רם העובדים הסוציאליים ומדריכי הדרמה במחנות: "שמך באפריקה יהיה "היינה דוויי", משמעותו - "באה מהירח". כשגיליתי להם שהשם דומה לשם ספר הביכורים שלי, בק בי השם. כך כינו אותי מאותו הרגע כל באי המסעדה במלון "בומה", בו עברתי להתגורר. כולל הבמאי ההולנדי המתהלך כתרנגול, וצוותו שהגיע לעשות סרט על מחלת המלריה.

בהלצות וקשקושים וקצת סיפורים על המזרח התיכון, לא מזווית של "ארץ הקודש הנכספת", אלא מהזווית שלי - ישראל והפלסטינים, עוני בישראל, מזרחיים בישראל, חד הוריות,חגגנו את סיום הפרויקט "קורס תיאטרון קהילתי לעובדים סוציאליים ומדריכי דרמה". מה שהחל בשמחה נגמר במבוכה רבה. "יש מחר מופע של להקה ענקית, את יכולה להזמין את כולנו?" מאיפה אני הולכת להוציא עכשיו כ-150 דולר ? אלוהים ישמור, הם נורמאלים? הם באמת חושבים שכולם עשירים?

"יבקש ואולי יקבל נדבות"

המשבר שפקד אותי בתחילת דרכי במחנה הפליטים התחלף בשבר מביך הרבה יותר. המפגש עם חיי הפליטים, ועם הילדים החטופים לשעבר מחוויר לעומתו. השבר נוצר דווקא עם האינטלקטואלים: עובדי הארגונים המקומיים; העובדים סוציאליים; ומדריכי הדרמה. במהלך הכנת תוכנית ההכשרה לתיאטרון קהילתי עבורם, התרועעתי עם עובדי הארגונים, פעילים מנהיגים ומתנדבים מקומיים.  לא מדובר בסחטנות, או חמדנות, תכונות אלו לא מגדירות את התופעה. תופעה שנראית שם הכי טבעית בעולם- לבקש מ"אדם לבן" שיתרום לך, באפריקה זו דרך חיים, בערך כמו להתעורר משינה ולהירדם כשעייפים.

לכולם, ללא יוצא מן הכלל, מובן מאליו,  שאם ישבו עם אדם לבן, וכלל לא חשוב אם מדובר  בקבוצה שלמה או מה גודל החשבון, האדם הלבן ינדב. מה שיותר קשה בסיפור הזה, הוא  שאי אפשר לברוח מזה. זה מגיע גם מהאדם הכי פחות צפוי. במחשבה שנייה הייתי קוראת לתופעה הזו "ילדותיות". תופעה המזכירה לי ילדים בגיל הרך הדורשים "אימא, בא לי", "אני רוצה שתקני לי.. תביאי לי", "אבא תקנה לי".  לילדים כידוע אין גבולות, הראיה חד ממדית, הצרכים הם מיידים והם אינם רואים דבר פרט לעצמם. תפקידם של המבוגרים הוא לכוון את דרכם, ולהעניק כלים ליצירת מפת הגבולות.

בכל תבונתי אני מנסה להבין את תופעת ה"תן לי נדבה". בהחלט ניתן לשלוח אצבע מאשימה, לאופן בו עזבו הקולוניות את אפריקה לאחר ביזת אוצרות הטבע. אבל יתכן שאת התשובה, ניתן למצוא בארגוני הסיוע ההומניטאריים וההתנדבותיים. וחשוב להבדיל בין ארגוני זכויות אדם שמטרתם העצמה, הכשרה והקניית כלים כלכליים,חברתיים, ופולטיים המנסים ליצור תהליך גמילה מהתלות, לבין אלו ההומניטאריים.

באפריקה, נראה שכולם ללא יוצא מן הכלל, הם ילדים. ההורים הם עובדי הארגונים ההומניטאריים -"תנדב לי, תתרום לי, תשלח לי". במצב כזה זו משימה כמעט בלתי אפשרית ליצור תהליך של זיקה להתארגנות חברתית וכלכלית. גם ממשלות באפריקה, המאופיינות בשחיתות רבה כל-כך, התרגלו למצב של "תביאו לנו, תעשו לנו". כך שלמעשה אינן לוקחות אחריות על שום דבר המספק חיים של כבוד בצורה הבסיסית ביותר.  

תמונת פרידה עם "החברים של זמירה". צילום: זמירה רון

אני לא רואה עתיד. רק את הסמיטריילר של UN World Food Program, שממשיך להסתובב בין אלפי המחנות ומחלק את השעועית, האורז והשמן.  כך גם הניידת לבדיקת האיידס של ארגוני רופאים בינלאומיים הקוראת לקהילה להגיע לבדיקות. בזה אחר זה יוצאים אנשים ממבוכי הבונגלוס לבדיקות דם, אלו המתגלים כנשאים מקבלים תרופות מייד.

אולי הדבר הכי עצוב באפריקה, הוא להבין שגם האינטלקטואלים התרגלו למצב הזה "הילדותי": "אני רוצה ללמוד תואר שני בבריאות הציבור באוניברסיטת תל-אביב, תשיגי לי מלגה", דורשת ממני אוולין, מנהלת פרויקטים בארגון לזכויות אדם מכובד ביותר. לאחר שהוכיתי בהלם קל, ניסיתי להסביר לה שאין לי שום מידע או דרך. אבל היא בשלה, ובחיוך רחב, ממשיכה להתעקש שאני יודעת, מכירה, ויש לי כל הקשרים הדרושים להשיג לה מלגת לימודים.

בדרכי החוצה מהצפון לכוון קמפאלה, נזכרתי שלא נפרדתי מדויד, הילד-חייל לשעבר. אם היה לי כסף אולי הייתי מאמצת אותו, מעניקה לו חינוך גבוה, צדק ואהבה. הייתי יוצרת חברות מופלאה, ומקיימת  את המצווה החשובה בעולם, "ואהבת לרעך כמוך". בונה לו ארמון פרטי משלו, עם כליי ההקשה, עם החיוך והנימוס שלו. את הג'ונגל והרובה הייתי משאירה מאחור, מנתקת אותו מחלומות הבלהות, כאילו מסכת ההתעללות והייסורים לא היו קיימים בעולמו בכלל.

אני נפרדת ממקום השוקע עמוק

אבל אני לא עשירה, ומעבר מכך, בקושי שורדת. לכן התקשרתי למורה שלו למוסיקה לבקש שיקרא לו כדי שאוכל להיפרד. קול מאושר נשמע מעבר לקו. הקול שביקש ממני לא לשכוח לשלוח לו טלפון נייד מישראל, ספרי תנ"ך ומתמטיקה, מחברות וממתקים. "דויד", ביקשתי, "תסיים את הפנימייה בהצלחה, תלמד. כי ידע זה כוח והעולם יפתח בפניך". אני חוששת שהתרחיש ידוע מראש - דויד יסיים בהצלחה את הלימודים ויחזור לחיות בבונגלוס, בלי שום סיכוי לחיות בכבוד. בהעדר תהליך של בגרות כלכלית וחברתית, גם הוא כמו המנהיגות המקומית "יבקש ואולי יקבל נדבות".

נראה שישראל פוסעת בצעדי ענק לכוון, בו הזכות לחיות בכבוד נשללות. מהר מידי נשלפת  מהכובע ה"הפרטה". נראה לי  שעדיין אין לנו מושג מה השליפה הזו מייצרת. בואו לא ניקרא לזה צמיחה, זה נראה יותר כמו "רפובליקת בננות". אפריקה היא המודל של ישראל, עוני מייאש, זקנה מבישה, וארגוני צדקה ונדבנים המחלקים אחת לכמה ימים מזון לבוש ותרופות.

שאלה שממשיכה להציק לי, היא מה אני לוקחת איתי ומה משאירה פה. אולי זו בכל זאת הידיעה שלא אשכח אותם. כי אפריקה תמשיך לרדוף אותי. החטופים שניצלו יחזרו לבונגלוס, כמעט ללא משפחה.

פליטים יחכו למשאיות המזון אחת לחודש. ארגוני הסיוע לזכויות אדם ינסו עוד ניסיון, ועוד ניסיון ועוד אחד. הממשלות ימשיכו להיות מושחתות, ונורא מכל המלחמות בתוך השבטים עצמם, לא פוסקות, רק עוברות ממדינה למדינה. מאז 1996 ,16 אלף ילדים נחטפו רק בצפון אוגנדה, וזה בלי לספור את החטופים בקונגו. מאז הם בגרו והפכו להיות חלק מחיילי המורדים, אז איפה הסוף?

אני נפרדת ממקום השוקע עמוק, עמוק בתוך גוונים רבים של ייאוש. מהזן של ייאוש קודר בואך למצולות הסף. תפסתי טרמפ חזרה עם האנגלי הקשקשן, השתיין מהאו"ם, ועם במאי ההולנדי מהמלאריה, המתנועע כתרנגול, וצוותו. התיישבנו בבית קפה במלון בקמפאלה. מעל ראשינו סככת עצי בננה, וסבך גדרות במבוק מכתר את המסעדה.

פתאום אני שומעת חבורת גברים צמודה לשולחננו משוחחת בשפה פיוטית ומוכרת, ניצלתי את ההזדמנות כשאחד הגברים העז לשאול אותי מאיפה אני. השבתי לו: "אתם שכנים שלי, מהמזרח התיכון, תמשיכו להיות נחמדים אם אגלה לכם מאיפה בדיוק? ענה לי אחד "את מישראל, לפי הכיתוב בעברית על תיק המחשב". עברתי לשבת בקרבת המצרים והלובים. וסיפרתי להם על חלום שחלמתי, וחוזר בלילותי ללא הרף.

"אני פוסעת ברחובותיה של קהיר, ענני בשמים בניחוח וורדים, יסמין ולבנדר עוטפים אותי מכל עבר. בתי קפה מלאים אנשים ממלאים ריאותיהם בשלל ניחוחות הנרגילות, מספרים סיפורי מעשיות, שוחקים אל העולם, והעולם מתבדח עימם. שלל צבעים מנצנצים מכוון הנילוס, מוסיקה בוקעת מספינות האהבה המשייטות ברוגע מעורר השראה. כיפת השמים בלילה עטופה ביופי קסום, רוח מזרחית נעימה נושבת באוויר,מלטפת את הגוף, מרככת את הנשמה ואת הנשימה... ולתוך אותו החלום חדרה תמונת בלהות - במקום אחר, בסבך יערות, נערים ונערות מנסים להימלט על נפשם, הם אינם מצליחים כי כתר תיל סובב אותם, שיני הגדר ננעצות בכפות רגליהם עד זוב דם. עם החוויה הזו אני מתעוררת". דומייה השתררה מסביב וחבורת הגברים הערבים רק נועצים את מבטם בי בתדהמה. שברתי את השתיקה והמשכתי "איזה כיף שאתם פה, מזמן לא הרגשתי בבית".