המפלצות נמצאות גם לידכם
כשהמתעללים מצטריים כיצור מוזר, אנו נושמים לרווחה: "אצלנו זה לא קורה". אבל הורים מתעללים נמצאים לידנו בכל מקום. באוטובוס, במסעדה ובסופרמרקט
התמונות המשודרות מדי ערב במהדורות החדשות כאילו נלקחו מסרט אימה: יצור דמוי אנוש מהלך שפוף וכפות במסדרונות בית המשפט כשהוא עטוף בדים, ספק גלימה ספק תכריכים, המסתירים לחלוטין את קווי המתאר של גופו, כשהוא נוהם אל הסובבים שברי משפטים לא ברורים. אפילו הכינוי שלו זכה היצור, "האם המתעללת", נשמע כמו נלקח מספרות זולה. כל אלה מרכיבים חיוניים בדרמה. למרות שמדובר בפרשה שבה לכאורה סבלו ילדים מהזנחה והתעללות, ספק אם היא היתה זוכה לתשומת לב ציבורית כה נרחבת, אלמלא היה בה כל מה שנדרש כדי לאפשר לכולנו לעמוד מרחוק, להצביע על "המפלצת" ולצקצק בלשוננו כאילו לנו אין כל נגיעה לעניין.
אבל האמת היא שיש לנו. לפחות לפי הנתונים שפרסם משרד הרווחה: אחת מכל שבע בנות ואחד מכל 11בנים הם קורבנות לפגיעה מינית בתוך המשפחה, ומדובר בעלייה של 17% לעומת השנה שעברה. במילים פשוטות: עבור המון, המון, המון ילדים וילדות, הבית אינו מקום בטוח ומוגן, אלא מקום שבו האב, האח, הדוד, האב החורג ולעתים גם האם מכאיבים להם, מנצלים אותם, חורטים בנפשם צלקות שקשה, אם בכלל, יהיה אי פעם למחוק. עבור כל הילדים והילדות האלה, המשפחה אינה בועה חמימה שבתוכה אפשר להסתתר מפני העולם הגדול והרע שבחוץ, אלא כלא שבו מתגשמים הסיוטים הכואבים ביותר.
דו"ח משרד הרווחה מאשש את מה שטענו כל השנים מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית: אלימות מינית כלפי ילדים וילדות במשפחה מתחילה כבר בגיל חמש ולעתים מוקדם יותר, והיא נמשכת שנים, ובדרך כלל מסלימה. ורוב המקרים אינם מדווחים וכלל לא מגיעים לטיפול. החוק, אגב, מחייב אנשי חינוך וכל מי שנמצאים במעמד המחייב אותם לגלות אחריות לשלומו של הילד, לדווח על כל חשד להתעללות, ולא רק מינית, אלא שמקרי הדיווח האלה ספורים. רובנו, מתברר, מעדיפים לשתוק.
מתי אנחנו בכל זאת לא שותקים? כשאפשר לצייר את המתעללים כמפלצות, כיצורים מכוכב אחר, כשמשהו זר ומוזר שניתן להרחיק ולהבדיל מאיתנו בקלות, ובאותה הזדמנות לנשום לרווחה ולומר לעצמנו ש"אצלנו זה לא קורה". למרות שדו"ח משרד הרווחה, אגב, קובע במפורש שהתופעה קיימת בכל שכבות האוכלוסייה ללא הבדל גזע, דת, מעמד סוציו-אקונומי ותפישה דתית. מאחורי המספרים שלא-יאומנו הללו מסתתרים אנשים כמונו ממש. הם יושבים לידינו באוטובוס, אוכלים לידינו במסעדה, עומדים לפנינו, מאחורינו ומצדנו בתור לסופרמרקט, רואים את אותן תוכניות טלוויזיה, מצביעים כמונו בבחירות.
במועצה הלאומית לשלום הילד טוענים אף כי הנתונים האמיתיים מבעיתים יותר, וכי שיעור הילדים שהם קורבנות של גילוי עריות גבוה פי כמה, אך מסיבות ביורוקרטיות שונות ומשום שהחוק אינו מספק מענה מקיף להגנה על ילדים כאלה, מקרים רבים, גם כאלה המדווחים לרשויות, אינם נחקרים או מטופלים. מתברר כי מדובר בסוד לאומי, בתופעה שהיא בגדר מגפה, אך אנו עושים ככל האפשר כדי להשתיקה ולהכחישה על מנת שלא נצטרך להתמודד איתה.
משום כך ידיעות על אב חורג שאנס את בתו במשך שנים, סב שאנס את נכדתו במשך 13 שנה, אב שהכניס סם למשקה של בתו על מנת לאנוס אותה, אב שאנס את בתו בעוד אחיה מתעלל בה (כולן עלו בחיפוש מקרי בעיתוני השבוע) זוכות לכותרות זעירות בעמודים פנימיים, אינן מרעישות עולמות ואינן מעוררות דיונים ציבוריים בהולים. כל כך יותר קל להזדעזע ממטפלת (אישה זרה שפלשה לביתנו החמים), עובד זר (שבא מתרבות אחרת ולא מוכרת) או אישה שהצטרפה לכת משונה ואפילו נראית, בעיני רובנו, כחייזר.
במקרים האלה התקשורת אוהבת לטפל בהרחבה. על אלה קל לדבר בצדקנות בארוחה משפחתית, להצטמרר בהפסקת העישון בעבודה. אלא שכדי למגר את המפלצת כדאי שנפסיק להעמיד פנים. למתעללים בילדים אין זנב וקרניים. הם לא באמת שונים ורחוקים מאתנו, והם ממשיכים לנהוג כפי שהם נוהגים, משום שאנחנו מעדיפים להפנות את מבטינו לכיוונים אחרים.
דפנה לוי, עיתונאית
לפנייה לכתב/ת 
