בלי עין הרע

השבוע קבלתי טלפון מחברה טובה במצוקה. “תשמעי", היא אמרה, “את מכירה אותי. אף פעם לא האמנתי בעין הרע, חשבתי שזה שטויות של כל מיני אנשים חלשי אופי ופרימיטיביים שממציאים תירוצים לכל מיני דברים שקורים להם. אבל הפעם, גם אני כבר מתחילה לפקפק - אולי בכל זאת מישהו עשה לי עין”. היא סיפרה שבשנים האחרונות, מספר די גדול מבני משפחתה נאלצו להתמודד עם אי אילו "עניינים רפואיים” - חלקם, לצערנו, הסתיימו הכי רע שיש, חלקם קלים יותר, חלקם מורכבים, וחלקם סתם לא נעימים אבל לא מאד מזיקים. ובכל זאת, כאשר שלושה דורות ממשפחתה היו לאחרונה מאושפזים בו זמנית בבתי חולים שונים, וכולם התרוצצו ביניהם, מנסים לקבוע מי זכאי יותר ממי לביקור באותה נקודת זמן, ענין "העין הרע" עלה במלוא עוזו.

אני לגמרי מבינה את המוטיבציה "לברוח" לכיוון הזה. מי מאיתנו לא מתייחס בצורה אמביוולנטית, למשל, למחמאות שנותנים לנו על הילדים - מצד אחד, תמיד כיף לשמוע כמה הם יפים/חכמים/ מצחיקים/ מוכשרים וכו'. מצד שני, חמסה חמסה חמסה. שלא יגידו יותר מדי דברים טובים - אולי בסוף יקרה משהו. וכשיום אחרי המחמאות מסמיקות הלחיים ומנפחות החזה, אותו ילד נופל ושובר את היד, למי מאיתנו לא התגנבה המחשבה, אפילו באופן לא רצוני – יופי, עשו לו עין הרע. אז נכון, לא כולנו קושרים את הילדים בסרטים אדומים, או מרפדים את המיטה שלהם בשום ריחני, ובכל זאת - לפעמים זה עובר בראש.

אבל בין זה ובין להשתמש במושג העין הרעה כהסבר לקורה אותנו במציאות, המרחק רב מאד. זה מאד אנושי וגם טבעי, לרצות למצוא הסברים להתרחשותם של דברים-טובים וטובים יותר-בחיינו. בדרך כלל, כל אחד מתמודד על פי צו מצפונו, אמונתו, והאסכולה ממנה הוא בא. וצריך רק לבלות זמן מאד קצר בבית חולים, למשל, כדי לראות את כל מנעד התמודדויות והאמונות: בקרב המאמינים באלוהים, יש מי שרואה בכל דבר שקורה סימן למשהו - דברים טובים הם תוצאה של הליכה בדרך הישר, ודברים טובים פחות הם עילה לפשפוש במעשינו, בבחינת “נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'”.

בקרב אותם מאמינים, יש גם מי שמקבל על עצמו את הדין ואומר - נפלאות דרכי ה', ואנו לא יודעים את שיקוליו. מי שמאמין בחיבור בין גוף לנפש טוען שלכל חולי הגוף יש גם תרגום בנפש, ולכן צריך לעבור תהליך רוחני, ולאו דווקא דתי, על מנת לרפא את הנפש. לעומתם, מי שלא מאמין לא בזה ולא בזה אלא בגורל ובטבע, מקבל את עצמו כחלק מהמערך הכללי של היקום, ומתמודד עם ההשלכות (הכואבות לעתים) של הידיעה שאין באמת הסבר, מעבר למקרה. כאמור, כל אחד על פי אורח חייו ואמונתו.

אבל האמונה בעין הרע, היא כבר משחק המתנהל במגרש אחר לגמרי. מעבר לאלוהים, לטבע, למדע, לגורל ולמקרה, למה צריך להכניס גם את השכנה צרת העין לתוך המשוואה? נכון, ברמה הכי יומיומית של קיומנו, אם נהיה טובים ומפרגנים אחד לשני, יהיה לנו טוב, ואילו אם נהיה צרי עין ורעי לב, הרי שכולנו נסבול - וזה לגמרי בידינו. אבל אני מסרבת לראות בצרי העין וברעי הלב גורם בעל כוח מיסטי או מאגי כלשהו, שעשוי להשפיע על מה שממש קורה. עם אלוהים, עם הטבע ואפילו עם המקרה, עוד אפשר להתמודד. עם חברה לא מפרגנת, הרבה יותר קשה.

אני, אם כן, בוחרת לחיות את חיי מבלי להתעסק בשאלה מי חורש לי איזו מזימה בסתר ליבו, ומדוע עיקמתי את הקרסול בדיוק אתמול, ערב לפני הפגישה החשובה/ החתונה הגדולה/ טקס הענקת הפרס על מפעל חיים. וכך, אגב, גם המלצתי לחברתי הטובה לעשות.

ולכל החכמים שיטיפו לי "אל תדון אל חברך עד שתגיע למקומו": את מקומה של החברה הספציפית הזו, אני מכירה די מקרוב...