זה פשוט, אבל מורכב

מתוך הסרט "החבר הכי טוב שלי" בבימויו של פטריס לקונט

"ככל שהזמן עובר, אני מבין שמה שבאמת מעניין אותי הוא לעשות סרטים חיוביים. לא רק מפני שהחיים בחוץ קשים מספיק, אלא מפני שהייתי רוצה שלצופים שלי יהיה למה לְצֲפּוֹת כשהם יוצאים מהסרט", אומר הקולנוען הצרפתי פטריס לקונט בראיון בלעדי ל-ynet לרגל צאתו לאקרנים בישראל של הסרט "החבר הכי טוב שלי", בכיכובם של דניאל אוטויי והקומיקאי דני בון.

בגיל 61 ואחרי שהצליח לגרום ללא מעט מבקרי קולנוע ואינטלקטואלים צרפתים לאכול את הכובע, לקונט מרשה לעצמו לעשות בדיוק מה שהוא אוהב. "אפשר לעסוק בנושאים מהותיים לחיי אדם גם בלי להכות את הצופה או לתת לו תחושה שהכל מסביב רע", הוא אומר, "זו נטייה של המעגלים האינטלקטואלים, אבל אני חושב שזה מיותר. אני לא אוהב שמלמדים אותי מוסר. סרט לא צריך להגיד לך כמה טיפש או טועה אתה. אני לא מדבר על אסקפיזם, אבל אפשר בהחלט לדבר על נושאים חשובים בגובה העיניים בלי להתנשא או לשעמם".

קומדיה אגוצנטרית

הסרט החדש של לקונט הוא קומדיה שנונה שמתחילה בהתערבות מופרכת בין סוחר אמנות אגוצנטרי לשותפתו העסקית שטוענת שהוא נטול חברים. הגילוי המטריד גורם לגיבור-האנטי-גיבור של הסרט, אותו מגלם דניאל אוטויי, לצאת בעקבות ההתערבות למסע אובססיבי לחיפוש אחרי חבר אמת. זה סרט על בדידות ורגעים קטנים של חסד, שני נושאים שחוזרים לא מעט בסרטיו של לקונט ("הנערה על הגשר", "זרים אינטימיים", "האיש מהרכבת").  

לקונט. מתפרע על סט הצילומים של הסרט 

בחייו, הוא אומר, בדידות דווקא אינה מטרידה אותו. "זה מעניין כיוון שבחיי הפרטיים אינני איש בודד", הוא אומר, "כשאני לא עובד אני מוקף במשפחה, ילדים וחברים. אבל זה נכון שמדובר בתמה חוזרת בסרטים שלי. לא מזמן שוחחתי עם מישהו שאמר לי שכל סרטיי נוגעים בצורה כזו או אחרת במוות. אז נכון, אני כבר לא ילד, אבל בניגוד לדמויות בסרטים שלי בחיים שמחוץ לקולנוע. גם המוות לא באמת מטריד אותי. אולי זה בגלל שאני בקו הבריאות, אני לא נראה ולא מרגיש זקן".

מה ששומר את לקונט צעיר הוא אולי שילוב של גישה חיובית ושחייה נגד הזרם, שמחזקת את המערכת החיסונית, ולא פחות את שרירי ההגנה העצמית. כך למשל הרשה לעצמו לקונט להכריז כי בכוונתו להתמקד ביצירת קומדיות. אולי ההצלחה הסנסציונית של הסרט השלישי בסדרת הקומדיות, "השזופים", שהביא למעלה מ- 10 מיליון צופים לבתי הקולנוע בצרפת, היא שגרמה להצהרה האמיצה.

לקונט, דניאל אוטויי ודני בון במהלך הצילומים  

את הקולנוע שלו הוא מגדיר "ריאליסטי", מהסוג שמייצר דיאלוג עם המציאות. "הקולנוע הוא חלק מהחיים אבל משאיר מקום לעוד משהו נוסף", הוא אומר ומדגיש, "יש מקום לקולנוע מחויב עם אג'נדה חברתית. אני לא אומר שזה לא חשוב, אבל זה לא סוג הקולנוע שאני עושה. אני באמת מאמין שאפשר לדבר על החיים מבלי לייצר מניפסטים".

טיפת חום

לגעת זו מילת המפתח בסרט הנוכחי של לקונט, שמחדד את הצורך בחום אנושי דווקא בתוך הכפר הגלובאלי, מונח שהוא תוצר של עולם וירטואלי מנוכר. "זה די עצוב לראות שכיום, עם כל אמצעי התקשורת המודרניים, קשרים בין בני אדם הם בעיקר וירטואליים", הוא אומר, "קשר אמיתי שבו אנשים נוגעים זה בזה, מדברים, יושבים סביב אותו שולחן אוכל ומתקשרים באמת, הפך לנדיר. פעם זה היה פשוט יותר".

זו הפעם השלישית שלקונט מביים את השחקן דניאל אוטיי, והוא מודה שהוא אוהב כשסביבו באתר הצילומים, פנים מוכרים. "אני חושב שאני אוהב את הערבוביה. בכל אחד מהסרטים שלי אני צריך מצד אחד פנים מוכרים, שיהיו לי עוגן ומצד שני, אני גם אוהב להתחדש", הוא אומר.

בתוך המשוואה הזאת אפשר להזכיר שבסרטו "האלמנה מסן פייר" עבד עם דניאל אוטיי, וביים לראשונה את ז'ולייט בינוש. בסרט "בעלה של הספרית" עבד פעם נוספת עם השחקן ז'אן רושפור אך ביים לראשונה את אנה גליאנה.

בסרטו החדש, הפנים החדשים הוא של הקומיקאי דני בון. "באופן מצחיק למדי המפיקים של הסרט התלבטו לגבי הליהוק שלו", מספר לקונט, "זה היה לפני ההצלחה האדירה של הסרט 'ברוכים הבאים לארץ השטי' שדני ביים. הם אמרו שהוא לא מספיק מוכר". סרטו של בון, אגב, רשם היסטוריה צרפתית כשהביא יותר מ-17 מיליון צופים בצרפת לקופות הכרטיסים.  

ז'ולי גאייט ודניאל אוטויי. התערבות מופרכת 

ביימת בעבר קומיקאים ענקיים, ומכל אחד מהם הוצאת משהו שונה. זה נכון גם לעבודה  שעשית עם דני בון?

"זה הרבה יותר מעניין אותי מאשר ללכת על בטוח. זה מקום מעניין, נקודת החיבור. במקרה הזה עניין אותי לקחת שחקן כמו דניאל אוטיי, שנחשב לאהוב מאוד, שרמנטי ומלא חן, ולתת לו לשחק דמות שהיא לחלוטין לא נחמדה, אפילו מעצבנת, אגואיסטית ונכה במובן הרגשי. דניאל קרא את התסריט בערב אחד, התקשר ושאל: מתי מתחילים לצלם. זה שימח אותי כי לא כל שחקן היה מוכן לשחק דמות שקשה מאוד לאהוב אותה. המפגש בינו לבין דני בון היה נפלא. כבר מהרגע הראשון ידעתי שזה עובד". 

מבקרי הקולנוע פשוט לא מעניינים את פטריס לקונט

ושוב, הביקורות

לקונט מודה שהביקורות הטובות להן זכה הסרט כשהוצג בצרפת, הפתיעו אותו לטובה. "נתוני הקופות בימים הראשונים היו די מאכזבים", הוא אומר, "אבל הם הלכו והתחזקו. הדיבור על הסרט, עבר כמו שמועה מפה-לאוזן, וזה דווקא מצא חן בעיני".

על רקע מערכת היחסים המורכבת שלקונט מנהל עם מבקרי הקולנוע שבעבר האשים אותם שהשנאה שלהם לקולנוע הצרפתי, והביקורות הגרועות שהם נותנים לסרטים המקומיים, הובילו לדעיכתו, אכן מדובר בהפתעה.

לקונט אומר שכיום הוא נמצא בפאזה אחרת. "עברו הרבה שנים מאז שטענתי את זה", הוא אומר, "אני חושב שכל זה נרגע מזמן. למען האמת, זה אולי יפתיע אותך, אבל הביקורת פשוט לא מעניינת אותי. אני לא קורא ביקורות והסיבה לכך פשוטה. ביקורות טובות לא מועילות ליוצר. ביקורות רעות שוברות את הלב. אז בשביל מה לקרוא? שיכתבו מה שהם רוצים".

לקונט גם אינו שותף לדעה הרווחת אצל האינטלקטואלים הצרפתים כאילו תור

הזהב של הקולנוע הצרפתי הולך ומתרחק. "אם לפני כעשור, הקהל בצרפת פשוט סרב לרכוש כרטיסים לסרט צרפתי, המצב היום שונה לגמרי", הוא אומר, "זה גם כי לצרפתים מתחיל להימאס מהקולנוע האמריקני, שמייצר סרטים פחות או יותר על פי מרשם אחיד, וגם מפני שפשוט יש סרטים צרפתיים טובים".

דבריו של לקונט מעוררים מחשבה על מצבו של הקולנוע הישראלי. הבעיה האמיתית של הקולנוע הצרפתי, לדבריו, קשורה בכמות הסרטים שיוצאים לאקרנים מדי שנה. "אין שום סיבה לייצר 230 סרטים עלילתיים בשנה", הוא אומר, "אין לכמות הזו מקום לא בצרפת ולא מחוצה לה. זה יוצר הצפה ורידוד. הרי אין שום סיכוי שכל הסרטים האלה מצוינים. אני חושב שמפיקי הקולנוע בצרפת נוהגים בקלות יתרה בכל הנוגע לבחירות שלהם".

"שאני מאוד מצטער שלא יכולתי להגיע להקרנת הבכורה של הסרט. מאוד רציתי אבל אני עובד על סרט חדש שהתחלנו לצלם לפני שלושה שבועות וזה היה פשוט בלתי אפשרי. יש לי זיכרונות נפלאים מישראל. אהבתי את המפגשים עם הקהל שהיה חם ולבבי. זו באמת היתה חוויה נהדרת. מאוד רציתי לחזור ואני מבטיח שאבוא עם הסרט הבא".

"מסתבר שזה נכון מה שאת אומרת. האמת היא שאני ממש לא רוצה להגיע למקום שבו ארגיש שאני יוצר רק בשביל ליצור. זו הסיבה שהחלטתי להגביל את עצמי, אחרי הסרט הזה, לעוד שלושה סרטים לפני שאני מפסיק. הבעיה היא שעכשיו, תוך כדי עבודה על הסרט החדש שלי, פתאום הבנתי שאני מאוד אוהב לביים".