ניצולים בשירות התקשורת או להיפך?
האם בשם הרייטינג הפכו ניצולי השואה לעוד מוצר שניתן לסחור בו, תוך שהם נדרשים לעבור השפלה, או שהתקשורת מסייעת להצביע על כשלי המדינה בטיפול בהם ועל זכויותיהם שנרמסות מדי יום?
"תביאי ניצול שלא גומר את החודש" / חני אורון
לתקשורת תפקיד חברתי מרכזי, ובלעדיה הרבה מאוד עוולות לא היו נחשפות כלל. אך מן הראוי לתת את הדעת על הנושאים בהם הכוונה לתקן עוולה שמונעת בעזרת שאיפות רייטינג, סופה לגרום לעוולה חמורה יותר.
זה שלוש שנים שהתקשורת עוסקת באופן כפייתי בעוני ובתחלואה הפיזית של ניצולי השואה. אין ספק כי להעלאת הנושאים הללו לסדר היום הציבורי חשיבות רבה, אלא שהניסיון מוכיח כי שום תועלת לא תצמח מנבירה וחיטוט מכאיב במצבם הכלכלי של ניצולי השואה, בשעה שהפתרון מונח במקורות כספיים. כאשר בתקציב עסקינן, אין מקום לביטויים אמוציונאליים.
העיסוק הבלתי פוסק בעוני של ניצולי השואה מחדד את חולשתם ומציג לראווה את כישלונם החברתי. האם לא די בכך שעם הגיעם ארצה מן התופת נאלצו להתמודד עם השפלות הקליטה ועמדתם המתנשאת של "הנושאים את עמם על שכם", נדרשו להיאבק כאן במולדתם בתדמית ה"נבעך" היהודי הגלותי, המגורש שלא היה מסוגל להגן על עצמו?
תום שגב כתב בספרו המיליון השביעי: "השליחים הרבו לדווח. עם הזמן נעלמו מהדו"חות שלהם הדי ההלם הראשון ובמקומם באה נימה שלילית מאוד, לא תמיד הוגנת, ברוח החלום הישראלי והציונות הסוציאליסטית שרווחה בתנועת העבודה. הדיווחים לא שיקפו אפוא רק את מצבם של ניצולי השואה: הם שיקפו את מערכת הערכים של שליחים עצמם ושל הממסד החברתי והפוליטי ששלח אותם, את הדימוי העצמי שלהם ואת ציפיותיהם מ'שארית הפליטה'. בדרך כלל תיארו אותם כהמון ערטילאי, חסר פנים, 'אבק אדם' ו'עדת קבצנים גדולה', מנוונת, מדורדרת, מדולדלת לא רק מבחינה פיסית ונפשית כי אם שקועה גם בשפל מוסרי".
והנה כעבור 60 שנה אין אף כלי תקשורת שמגלה עניין בחוסנם של ניצולי השואה ותרומתם לתקומת המדינה, בכוחות הנפש להם נדרשו על מנת לשקם את חייהם ולבנות את ארצם.
פוליטיקאים הדורשים את דרשותיהם יאמרו על כך משפט או שניים לצאת ידי חובתם, אך התקשורת, זו מעוניינת רק בעוני שלהם ובתבוסתנותם החברתית.. רעב, רעב מחפשים כאילו לא די היה ברעב שכבר חוו. שוב חוזרים לקבע את התדמית השלילית הנחותה שאפיינה אותם אז. ההתעסקות רק בפנים הללו של הניצולים עלולה לגרום לכך ששוב תתפתח עוינות וסלידה מהם תוך התכחשות למה שעבר עליהם.
אמת היא כי להכרה בסבל תרגום בשקלים, אך ניסיוני מלמדני כי הכרה בסבל יכולה להתבטא גם בהעלאה על נס את הישגיהם ותעצומות הנפש להם נדרשו על מנת לבנות את חייהם מחדש כנגד כל הסיכויים.
כל ניסיונותיי לעניין כלי תקשורת בחוסן, ביצירתיות ובעוצמתם של הניצולים לא זכו לכל עניין בסיקור "תביאי ניצול שלא גומר את החודש" .
לא!! לא אביא ניצול שלא גומר את החודש!! אביא ניצול אשר חזר מן התופת, איבד שם את משפחתו, נותר שריד יחיד בגיל שמונה. עלה לארץ, נישא והקים משפחה, למד מקצוע, פרנס עצמו בכבוד, גידל ארבעה ילדים לתפארת, השקיע את כל מאודו בשיקום עצמו מבלי להביט אחורה. וכעת משיצא לגמלאות וההווה הפך "דליל" יותר, הוא מתגעגע לאמו, אשר את מראה כלל אינו זוכר. הוא מתגעגע לחיבוק של אמא.
אביא ניצולה ששרדה את אושוויץ כנערה, איבדה את כל משפחתה, עלתה לארץ בגפה, שרתה בצה"ל, נישאה, ילדה שתי בנות שילדו לה שישה נכדים ונינה ומצליחה להחזיק לצידה משפחה נהדרת, משכילה, חמה ותומכת. עבורה היא הנקמה הגדולה ביותר לכוונות ההשמדה של הגרמנים. האם לא מעניין אתכם מאין תעצומות הנפש הללו?
חני אורון, מנהלת עמך-סניף ת"א-גוש דן
לא מחפשים ניצולים עניים, הם פשוט כאן / אורלי וילנאי פדרבוש
בבושה גדולה גילנו שבישראל חיים עשרות אלפי ניצולי שואה בעוני קשה. במשך שנים מכרו לנו את המיתוס לפיו מדובר בקבוצת אנשים עשירים, שמקבלים רנטות שמנות מגרמניה. אך מהרגע שבו הבנו שהמציאות שונה לחלוטין, שמנו לנו למטרה להעיר את כל מי שלא רוצה לשמוע, את כל מי שלא רוצה לדעת שזו המציאות.
לא ייתכן שנחיה במדינה שקמה בזכות ניצולי השואה, אך לא נותנת להם את טיפת הכבוד האחרונה. אנחנו יודעים כי יש גם ניצולים שחיים בתנאים טובים, אנו מחבקים אותם ואת אלו שמועילים לחברה, רבים מהם הרי תרמו רבות לשגשוגה של המדינה. אולם תפקידנו כדור ההמשך לדאוג למי שקולם לא נשמע. לפיכך, ביום השואה בשנה שעברה זו היתה הפעם הראשונה שעסקו בחיים ולא במתים, בסיקור מצבם של אלו שחיים ביננו.
כמעט מאוחר מדי, אך עדיין צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לתת לניצולים אלה את האפשרות לחיות בכבוד. אנחנו לא מחפשים ניצולי שואה עניים ובטח לא מבקשים מרואיינים כאלה. אנו ממש נתקלים בהם בבתיהם, בבתי החולים או בשאר המקומות שהמדינה לא רוצה להכיר.
בעקבות פרסום המציאות העגומה, לפיה 80 אלף ניצולי שואה חיים בעוני מחפיר בישראל, חוקקה הכנסת לראשונה ולאחר 60 שנה חוק סיוע לניצולים נזקקים, ואף מינתה ועדת חקירה ממלכתית כדי לחקור את הגורמים שהביאו לידי כך. אין בכוונתנו להרפות מהנושא, עד שהעוול יתוקן.
הניסיון להסתיר את מצבם העגום של הניצולים בשם התדמית שאולי לא נוחה לכמה מאיתנו ולכמה מהם - הוא הוא החטא הנוסף. חייבים לספר את סיפורם ולדבר בשמם ובשבילם, כדי לזכור ולא לשכוח גם את החיים מביניהם.
אורלי וילנאי פדרבוש, עיתונאית, מיוצרי הסרט "מוסר השילומים - המלחמה נמשכת"
לפנייה לכתב/ת 
