שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ששת הימים או ששת המיליונים?
    הבה נכיר בזאת: השואה הייתה תבוסה לאומית. העובדה שניספו בה שישה מיליון ללא קרב רק הופכת אותה משפילה יותר. מדוע האומה המנצחת ביותר באזור מתמכרת כל כך לזיכרון הצורב בהפסדיה ואיך זה שאין אפילו מוזיאונצ'יק לזכר ניצחון מלחמת ששת הימים? עמית סגל על ה"יד-ושמיזציה"

    אז באיזה מחנה אתם? במחנה של יום השואה או במחנה יום הזיכרון? הרי אי אפשר לשבת על הגדר, או להיות גם וגם. כל אחד, עמוק בתוכו, כבר בחר. תבחנו את עצמכם:

     

    מה אתם מעדיפים - את הטקס בכותל או הטקס ביד ושם?

     

    "בלדה לחובש" או "שריפה אחים שריפה"?

     

    עוז 77 או מילא 18?

     

    הפריצה לכותל או הבריחה מסוביבור?

     

    עמק הבכא או בקעת הקהילות?

     

    או במילים אחרות: מה אתם מעדיפים - את ששת הימים, או את ששת המיליונים?

     

    אין צורך להיות מובך מהבחירה הזו. מדינת ישראל, סתם שתדעו, התייצבה כבר מזמן לצדו של יום השואה. באופן רשמי יש אירועי זיכרון ומטחי כבוד והר הרצל, אבל כללי הטקס פה כולם מוכווני שואה, מוכווני קוֹרבּנוּת.

     

    קחו למשל את המוזיאונים:

     

    איך זה שאין אפילו מוזיאון אחד, מוזיאונצ'יק, לזכר מלחמת ששת הימים? ואיך זה שעד היום קמו רק שני מוזיאונים לציון הניצחון המופלא במלחמת יום הכיפורים: אחד בקהיר, אחד בדמשק.

     

    מילא זה: בפק"ל של כל מנהיג שמגיע לכאן, בין קינג-דייויד לדליה איציק, נמצא הסיור ביד ושם. כאילו לא ניצחנו בדרך שש מלחמות (ויצאנו תיקו בעוד אחת), כאילו מורשת הקרב היחידה שלנו היא מרד גטו וורשה. כאילו כל ההצדקה לקיומנו נמצאת בין יד הילד להיכל השמות.

     

    האם אתם מדמיינים את הצרפתים לוקחים את אולמרט לסיור מיוחד בקו מז'ינו? את נשיא ארצות הברית מארח מנהיגים זרים בפרל הרבור? הצרפתים, הלא הם הפועל תל-אביב של מלחמות אירופה, הושפלו בכל קרב אפשרי במאתיים השנה האחרונות, כולל מבצע קדש, ועדיין הם חוגגים את ניצחונותיו של נפוליאון. הבריטים גורשו בבושת פנים מאמריקה ואפריקה והודו, אבל הכיכר המרכזית של לונדון קרויה על-שם ניצחון עתיק בטרפלגר. בחודש האחרון יצא לי לנסוע לפולין עם נשיא המדינה, הוכחה בפני עצמו לנצחיות העם היהודי. מסדר הכבוד בוורשה עם החיילים החסונים והחרבות היה כל כך מרשים, מזל שהיו כמה סוסי משטרה מסביב, להזכיר איך בדיוק נראה הצבא שלהם בספטמבר שלושים ותשע.

     

    הבה נכיר בזאת: השואה הייתה תבוסה לאומית. העובדה שנספו בה שישה מיליון ללא קרב אינה מבטלת את התבוסה, רק הופכת אותה משפילה יותר. אז מה פשר היד-ושמיזציה הזו? מדוע האומה המנצחת ביותר באזור מתמכרת כל כך לזיכרון הצורב בהפסדיה?

     

    ידידה ישראלית מלונדון, מצביעת בל"ד וחובבת ספרי שואה, אמרה לי שלא לחינם הבריטים והישראלים עוסקים באובססיביות במלחמת העולם השנייה. לבריטים זו הייתה הפעם האחרונה שניצחו; לישראלים, הפעם האחרונה שהיו קורבנות.

     

    געגועים לטבח

    נניח לרגע את הבריטים בצד: אנחנו קצת מתביישים בנצחונותינו. מובכים מהם. לנצח זה מסובך ומורכב, בוא נודה בכך, זה לא בשביל יהודים. ישראל לא מצליחה לשכנע את עצמה שאפשר גם לירות וגם להיות צודק, אז במקום היא מעדיפה לירות ולבכות: במלחמת השיחרור הפילו עלינו את הנאכבה; במלחמת ששת הימים את הטענה על כיבוש; בחומת מגן "ג'נין ג'נין". השואה, לעומת זאת, פשוטה הרבה יותר. אמנם חטפנו באבי אבינו, אבל לפחות ברור שאנחנו הצודקים. יש געגוע סמוי לימים שבהם היינו צאן לטבח, אבל ידענו מי הצאן ומי הטובח.

     

    ג'קי לוי אמר פעם שבערבי המורשת בכיתה שלו, האשכנזים הביאו שואה והספרדים מטבוחה. בנקודה הזו, חוששני, אני מהצד של המטבוחה. אנחנו מהאשכנזים הבודדים בארץ שמכירים את השואה רק מהטלוויזיה. בכל משפחת סגל המורחבת אין אפילו ניצול שואה אחד. כל אבות אבותיי הרגישו את אדמת אירופה בוערת תחת רגליהם עוד בשנות העשרים. כשמיין קאמפף עוד היה בהגהה סבא רבא עלה ארצה, עד שירד לדפוס אירופה כבר הייתה נקייה מכל בני המשפחה המורחבת. המגע היחיד של הגרמנים עם הסגלים היה באמצעות אחד הדודים שהתנדב לחיל האוויר של הוד מלכותו בעת שהפציץ את הנאצים על בסיס יומיומי. ככה, מה לעשות, אנחנו אוהבים את הגרמנים שלנו.

     

    ולכן, קחו בעירבון מוגבל את מה שאמרתי קודם. כי ב"יד ושם" אין למשפחה שלי שום אזכור, בלופ האינסופי של ערוץ 33 ביום הזיכרון לחללי מערכות צה"ל דווקא יש זמן מסך.

     

    עמית סגל נשא דברים הלילה בטקס יום השואה האלטרנטיבי בתיאטרון תמונע


    פורסם לראשונה 30/04/2008 23:26

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עמית סגל
    מורשת קרב. יד ושם
    צילום: רויטרס
    איפה המוזיאון? ששת הימים
    צילום: דוד רובינגר
    מומלצים