אלמנה: חסר כאן ספר הדרכה לפרידת עולם
הפרידה הפרטית שלי היתה מותו של הנפש התאומה שלי, בעלי, שהיה גם "החברה הכי טובה שלי" במשך כל כך הרבה שנים. ברגע אחד נחלקו חיי ל"לפני" ו"אחרי". ו"אחרי" יש ריק אחד גדול שמשתלט עלי, על ביתי, על חיי, על מהותי. וזה הקושי הגדול באמת – הפחד לחדול להיות אני. כי אני הרי "דנה של משה", ומשה עכשיו איננו, אז מה אני בעצם? סתם דנה?
שמישהו יביא מראה וישים לי אותה כל כך קרוב לפנים כך שלא אהיה מסוגלת לברוח, ותאמינו לי שלומדים לברוח. לומדים לברוח כל כך רחוק כך שלעיתים עולה החשש שמא תאבד הדרך חזרה. האדמה רועדת והצונאמי הפרטי שלך משתולל, דורס והורס כל מה שבדרך, מתגבר ונחלש על פי חוקים לא כתובים.
כל הזמן הזה שאני נלחמת בוואקום שמאיים לשאוב אותי אני מנהלת שתי חזיתות אחרות, חשובות לא פחות. האחת, מאבק לשמירה על שפיות, עם עצמי, עם הסביבה, עם המשפחה, והכי חשוב – מול הבת שלי. ובמקביל, אני מנהלת ביד רמה מחסן מדומה של שלל מסיכות, אחת לכל יום, אחת לכל מצב, גם אם התאריך זה יום ההיכרות שלנו, יום הנישואים, יום ההולדת, או הפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
חוזרת אחורה בזמן ומנסה לראות אותו לעוד רגע
למזלי - או לא – ניחנתי בזיכרון פנומנלי ויש בי יכולות לשחזר ריחות, קולות, תחושות ורגעים. אני עושה את זה כל הזמן, חוזרת אחורה בזמן ומנסה לראות אותו בקלוז אפ רק לעוד רגע אחד. אני מקפיאה את התמונה ועורכת את הסצינה, ואז שוב חוזרת לתוך המציאות המשונה הזו הכל כך לא מוכרת לי. והמציאות הזו נמשכת אצלי כבר כמעט שלוש שנים, וטועה מי שחושב שזה נהיה יותר קל עם הזמן. הזמן הוא לא רופא, הוא גם לא מביא הקלה.
אתמול הצלחתי לשכנע את בתי בת השמונה לבקר את אבא בבית העלמין. כבר הרבה זמן היא מסרבת ללכת לשם, אחרי שבפעם הקודמת ניסתה להרים את האבן ולא הפסיקה לתהות איך לא השארתי לו פתח לאוויר. שתינו עמדנו שם והיא בחרה לומר "אבא, אתה יכול להפסיק לדאוג – כי אני לא אשכח אותך כל החיים". ואני חושבת שזה העניין. היא עלתה על הנקודה.
לא לשכוח. ללמוד לחיות עם הנוכחות המכבידה של העצב, להכיר בכאב כאילו הוא הולך איתך יד ביד. בד בבד להמשיך לחיות, וזו משימה בכלל לא פשוטה. זה לא מספיק רק לנשום, צריך ממש להרגיש בחיים.
לקח לי קצת זמן להכיר בעובדה שגם אם אשב בבית בבגדים קרועים ושק לראשי – הוא לא יתחרט ויחזור, ובעצם אין שום דבר שיכול לגרום לו לחזור.
נכון שפרידות הן רבות ומגוונות - מוות, גירושים, חברוּת שנגמרת, הורים שמפסיקים לתפקד כהורים, והאובייקטים רבים ומגוונים – ילדים, הורים, שכנה טובה, מה לא. אבל כל פרידה כזו, גם זו שנתפסת בעיננו כמינורית, נצרבת לנו בנשמה ונשארת חקוקה שם, אולי גם לגלגולים הבאים.
היום, אחרי כמעט שלוש שנים, אני עדין מוצאת את עצמי מתעוררת כל בוקר, אומרת "בוקר טוב" לעצב ולגעגוע, עושה לכולנו קפה וטופחת לעצמי על השכם.
ואולי זו תהיה אני שתרים את הכפפה.
לפנייה לכתב/ת 
