שתף קטע נבחר

אפשר ללמוד משהו מהפלסטינים

כשבכירינו נכנסים ויוצאים מחדרי החקירות, ראוי להיזכר במסר שהעביר העם הפלסטיני לקברניטיו בבחירות: מי שחשוד בשחיתות סדרתית איננו ראוי להנהיג את העם

אחרי כמה ימי החסד להם זכה אולמרט בעת ביקורו של הנשיא בוש, ולאחר הטפיחות ההדדיות על השכם, התמונות המסוחבקות ודברי ההלל שגמרו שני הפוליטיקאים החבוטים זה על זה, חוזר ראש הממשלה לשגרת חייו, קרי לחדרי החקירות.

 

עדיין יש מקום לתמוה האם וכיצד מצליח ראש הממשלה להתפנות בתוך סבך ענייניו המשפטיים גם לנושאים זניחים כגון הסלמת המצב בגבול עזה והירי המתמשך על תושבי אשקלון, שדרות והסביבה. תמיהה זו אמורה היתה להישמע בראש חוצות מפי אנשי ציבור, חברי כנסת וכלי התקשורת כאחד, אך לבד מכמה קולות סוררים, הרוב נוקט עדיין במדיניות האיתרוג הידועה לשמצה. חלק עושים כך כיוון שגורלם הפוליטי קשור בגורלו של אולמרט, אחרים חוששים מפני החלופות, ויש כאלה שעדיין מאמינים שאולמרט רוצה ויכול להניע את תהליך השלום עם הפלסטינים באופן משמעותי קדימה.

 

באופן פרדוקסלי, דווקא האחרונים שותפים להנחה אותה מקדם הימין, לפיה אולמרט צפוי לעשות כעת ויתורים מרחיקי לכת כדי לשקם במשהו את שפל מעמדו. ואולם לאלה כמו גם לאלה כדאי להזכיר כי במציאות הפוליטית בישראל, הדרך לצבירת פופולריות איננה על ידי החזרת שטחים והתקדמות מדינית מול הפלסטינים. הניסיון הלא רחוק אף מלמדנו כי הדבר עלול להסתיים בשלושה כדורים קטלניים בגב. מצבו הפוליטי השברירי של אולמרט מעלה כיום את החשש ההפוך, שמא יתפתה למהלך צבאי נרחב ברצועה כדי לרַצות את הקריאות המתלהמות הנשמעות אחרי כל קסאם ולצבור כמה נקודות בדעת הקהל.

 

אך גם שיקולים פרגמטיים מעין אלו, משמעותיים ככל שיהיו, מתגמדים לעומת השאלה העקרונית יותר בדבר המנדט המוסרי של נחקר סדרתי לנהל את ענייני המדינה. דווקא בשאלה זו מן הראוי לקחת דוגמה מהמערכת הפוליטית המושמצת ביותר במחוזותינו, זו הפלסטינית.

 

לפני כשנתיים וחצי הלך העם הפלסטיני לקלפי, והדיח מהשלטון בהצבעה דמוקרטית את התנועה שהעלתה את המאבק הלאומי הפלסטיני על סדר היום העולמי, והובילה אותו במשך למעלה מארבעה עשורים. הסקרים הרבים שנערכו בשטחי הרשות לאחר הבחירות בניסיון להסביר את תוצאותיהן הבלתי צפויות העלו ממצאים דומים: רוב הבוחרים שהצביעו עבור החמאס ציינו את נושא השחיתות בקרב בכירי הפתח כגורם המשפיע ביותר על הצבעתם, אפילו יותר מהמצע המדיני-לאומי של שתי התנועות.

 

בחירות אלה נערכו כחצי שנה בלבד לאחר הנסיגה הישראלית מרצועת עזה, כשרוחות של שינוי עוד נשבו מסביב. דעת הקהל הפלסטינית תמכה ברובה המכריע בפתרון שתי המדינות, והפתח נתפס, לפי אותם הסקרים, כמי שמחזיק בסיכויים הטובים ביותר להגיע לפתרון זה. על פניו, היו לציבור הפלסטיני את כל הסיבות "לאתרג" את תנועת הפתח כדי להוביל את השינויים המיוחלים, אך במקום זאת בחר ציבור זה להפגין את מיאוסו בשחיתות הבלתי נסבלת שפשתה בקרב מנהיגיו והדיח אותם אחר כבוד מהשלטון.

 

כמובן שההתעלמות הישראלית המופגנת מהפרטנר הפלסטיני במהלך ההתנתקות עשתה גם היא את שלה, אבל המסר שהעביר העם הפלסטיני לקרבניטיו בבחירות היה ברור: מי שחשוד בשחיתות סדרתית איננו ראוי להנהיג את העם.

 

דומה כי במציאות הפוליטית הנוכחית בישראל, בה שרים, חברי כנסת ואף ראש הממשלה עצמו נחשדים וחלקם אף מורשעים בעבירות שהדעת מתקשה לסבול, אין אמירה ראויה יותר לאימוץ מאשר המסר הזה. 

פורסם לראשונה 20/05/2008 09:08

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים