מכתב אישי למפכ"ל המשטרה, דודי כהן

מכתב אישי למפכ"ל המשטרה, דודי כהן,

רב ניצב יקר, רציתי לומר לך כמה מילים. אתה כמובן לא מכיר אותי, אין סיבה שתכיר. אני אזרחית רגילה, שומרת חוק, די יורמית בסך הכל. נכון שלא מזמן תפסו אותי עוברת על המהירות המותרת, אבל בינינו, גם אותך תפסו. קורה.

רציתי לספר לך על אירוע שקרה לי בשבוע שעבר. נסעתי להלוויה של אדם יקר בבית הקברות "ירקונים". חניתי כמקובל במגרש החניה. לא לקחתי איתי את התיק כי הוא נראה לי עליז מדי להלוויה (תאר לך, תיק בצבע ירוק זרחני!) אבל הקפדתי להשאיר אותו בתא המטען. לעולם איני משאירה תיק חשוף לעין במושב האחורי.

כשחזרתי, החלון האחורי של המכונית היה מנופץ, והתיק נגנב. איזה מפח נפש. מה לא היה לי בתיק. אני מאלו שהתיק הוא להם מעין משרד קטן. למשל, הייתה שם מחברת שבה אני רושמת את כל הרעיונות וכל התוכניות שלי לשנה הקרובה ב"לאשה". בעבורי, זה ממש אוצר שהלך לאיבוד.

בינתיים, יכולתי לראות שהמקום זרוע בשברי זכוכית. המון מכוניות נפרצו. כשהתלוננתי במשטרה נתנו לי להבין שפריצות בבית הלוויות הן מעשה של יום יום. "מי משאיר תיק באוטו?" נזפו בי.

שעות חיפשתי את התיק בפחי הזבל ובשדות שבסביבה. התפללתי שיתמזל מזלי ויתברר שהגנבים לקחו את הכסף אבל זרקו את התיק. עד שאחד מעובדי המקום, איש קשיש, אמר לי: "חבל על הזמן שלך, אין לך מה לחפש פה. כולם מחפשים ולא מוצאים. הגנבים לוקחים את התיקים ובורחים במכונית למקום אחר. אנחנו מכירים אותם".

לתומי חשבתי: אם ידוע שיש גנבים קבועים, ששיטת הפריצה שלהם מוכרת ושהם אפילו מוכרים לכולם - למה לא תופסים אותם ומעמידים אותם למשפט? נכון שגם אתה חושב בדיוק כמוני?

לא הייתי מטרידה אותך במקרה הפעוט שלי אלמלא היה זה המקרה המי־יודע־כמה ששודדים אותי. פעם כייסו אותי

באוטובוס, פעם גנבו לי את התיק בתא מדידה בחנות בגדים, פעם, לאור היום, בעודנו אוכלים ארוחת ערב על המרפסת, נכנס גנב ולקח מהסלון את התיקים, ובפעם אחרת הרעילו את הכלב האהוב שלי, שלחם נגד הגנבים, ואז שברו את הדלת.

הגניבה הראשונה בחיי הייתה דרמטית: מיד אחרי החתונה, גנבים חסרי לב חדרו מהגג ולקחו את המזומנים שקיבלנו במתנה. בפעם אחרת גנבו לי את התיק בעבודה כשיצאתי לרגע לשירותים. והייתה גם הפעם ההיא שהלכנו לתומנו לים, וכשחזרנו, כל הזכוכיות היו מנופצות וגנבו את המערכת. בעצם, זה קרה לנו פעמיים.

תגיד, זה לא נשמע לך קצת יותר מדי?

אני יודעת שאתה איש משטרה ותיק ומאחוריך הישגים רבים. במשטרה שמחו שאתה קיבלת את המינוי. רב ניצב (בדימוס) משה קראדי אומר שאתה האיש הנכון במקום הנכון, וגם קודמך, שלמה אהרונישקי, סמך את ידו על הבחירה. אומרים שאתה אחראי לתפיסת זאב רוזנשטיין. כל הכבוד, דג שמן.

אבל, תגיד, מה עם דגי הרקק? מה עם כל אותם גנבים קטנים, נבזיים, הממררים את החיים, שלא מפחדים מאף אחד

ושאפילו במשטרה אמרו לי שבעצם לא עושים נגדם ככמעט כלום?!

בימים הראשונים שלך בתפקיד הצהרת שהמשטרה אמנם לא יכולה לחסל את מקורות הפשע, אבל הבטחת שהיא תביא את חיי האזרחים למצב נסבל. היו כאלה שביקרו אותך על האמירה הזו ואמרו שהיא תבוסתנית, אבל אני חשבתי שאתה דווקא נשמע אמין. אחד שלא מבטיח הבטחות גדולות מדי.

אבל, אני שואלת אותך, מה זה בדיוק "מצב נסבל?" פרשתי לפניך את תמונת מצב הפריצות אצלי. אני יודעת שהסיפור שלי אינו חריג. האם זה בגדר נסבל? האם זה בגדר לא כל־כך נסבל? יותר טוב מהממוצע? פחות טוב?

אני באמת כמהה לשמוע את דעתך, כי בשבילי אתה השוטר. האיש הטוב שאמור להציל אותי מהאנשים הרעים.

שלך,

אורנה ננר

המכתב מתפרסם בטור העורכת של אורנה ננר בגיליון החדש של "לאשה" .