שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לשנות סטטוס לסינגל: פרידה נוסח פייסבוק
    פרידה אף פעם לא היתה דבר נעים במיוחד, אבל העידן הטכנולוגי ממציא לנו חדשות לבקרים מכשולים ועינויים נוספים שצריך להביא בחשבון כשמחליטים לומר שלום
    נפרדתי מהחברה שלי לא מזמן. ההליכים העתיקים נפתרו במהרה - הדברים שלה שהיו אצלי (גרביים, תמיד הן משאירות גרביים. איך הן חוזרות הביתה בלי גרביים?), הוחזרו דרך הידידה המשותפת. החלפתי גם את השם שלה בפלאפון ל"לא לענות לעולם" וכמובן חידשתי את הקשר בהפגנתיות עם האקסית.

     

    לכל זה הייתי כבר מתורגל ומאומן, שכן עברתי כבר את המסלול: "אולי זו האחת אבל מסתבר שלא". מה שלא הייתי מוכן לו, ושכל אדם הנפלט כיום ממערכת יחסים צריך ללמוד להסתגל אליו, הוא הנדבך החדש שמתווסף לפרידה בעידן הממוחשב: שרידים דיגיטליים של הקשר, שיכולים להוות מטרד של ממש.

     

    המובנים מאליהם הם המיילים שעדיין בולטים יותר מהשאר בכל פעם כשאני פותח את הדוא"ל. זה קל יחסית. מחקתי את המכתבים חסרי המשמעות ("אצלך בשמונה?"). את המיוחדים ("את כמו הירח...") אחסנתי בארכיון, בתיקיה אי שם בתחתית הג'ימייל, מספיק חבוי אבל זמין לכך שאוכל להיזכר עוד עשר שנים, כשארצה להעתיק את האלגוריות היפות.

     

    לאחר מכן איידתי את ההשלמה האוטומטית של היוזר שלה, נזכר בעצב בפעם הראשונה בה היא בדקה את המייל מול עיניי החשדניות כדי להרוויח נקודות אמון. את התמונות שלנו, בלי לחשוב פעמיים, העברתי מהתיקייה הראשית והבולטת לתת-התיקייה "מועדון האקסיות" (לא מקורי, אבל עדיף על "חברות לשעבר"), והמשכתי בשיטתיות להשמדת קבצי הוורד שלה מהדסקטופ ("מחק לצמיתות?" כן!), בהנאה של מתבגרת אמריקנית ששורפת בקומזיץ את שאריות האקס המיתולוגי.

     

    אך לאחר מכן, בעודי גולש כדרכי בקודש לפייסבוק, הגיע הקטע המפתיע של שינוי הסטטוס שלי ל- single. הרגשתי מוזר. 

     

    נזכרתי בהתחלה שלנו וכמה זה היה חמוד ותמים. אמרתי לה שאף אחד כבר לא מציע חברות כמו פעם, בבית הספר היסודי. ועכשיו, הודות לפייסבוק, אני יכול לחזור אחורה בזמן ולהפוך אותנו לרשמיים. היא היתה בגג העולם. כשאתה מציע לחברה שלך לעדכן את הקשר בפייסבוק, שניכם יודעים מה זה אומר ומבינים את ההשלכות החברתיות הנובעות מכך. אפילו חזרה ההרגשה התמימה והמדהימה ההיא, שחוויתי כשהצעתי לגילי חברות בכיתה ה'.

     

    מעבר לזה, כמה רומנטי וחמוד לדעת שכל האקסיות שלך ימותו מקנאה ויחטטו לה בפרופיל. אבל, (ו"אבל" מבטל את המשפט הקודם לו), כשזה נגמר, אתה מבין את גודל הטעות שעשית, והדו-פרצופיות של פייסבוק נחשפת.

     

    כשהתבוננתי במערכת היחסים הכבר לא קיימת שלנו בפייסבוק, התחלתי להבין את הסיבוכים הממתינים לנו. קודם כל האקט של הניתוק – מי יעשה את זה קודם? מי שאוהב פחות? או אולי מי משנינו שירצה להוכיח משהו לשני, לעולם?

     

    הודעות על הקיר הווירטואלי מידידים סוג ז'

    כך או כך ניתקנו, וישר הגיע צרור הודעות חקירה וכתובות על הקיר הווירטואלי מידידים סוג ז', בסגנון מתחנף: "מישהי איבדה מישהו מקסים", ושאר הודעות תנחומים, הצעות לשידוכים ועידוד וירטואלי בצורת דחיפות, מתנות, ושאר אקטים מעוותים, שאפשר למצוא רק בפייסבוק.

     

    הגרוע עוד לא היה מאחוריי. מעבר לחשיפת הכישלון שלי בזוגיות שימשיך להדהד במסדרונות הפייסבוק עד שמספיק אנשים ישנו את השמות שלהם ויחליפו את תמונת הפרופיל שלהם, נותרים עוד כל מיני נספחים קטנים ומעצבנים שניתן להקליק עליהם בהרף עכבר, ברגע של חולשה.

     

    בנוסף, היא רוצה שאוריד את התמונות בהן תייגתי אותנו מתנשקים, מתחבקים וכל דבר שיכול לגרום לכל בחור אחר בשוק הבשר הווירטואלי לחשוב שהיא עדיין תפוסה ולחסוך ממנה איזו תקיעה/דחיפה (poke) פוטנציאלית. הקבוצות החמודות שהקמנו, הרמיזות שכתבנו על הקירות, ה-poke האחרון שעדיין תלוי בדף הראשי של אחד מאיתנו... על הכל עשיתי delete.

     

    פעם קראתי שבאמריקה מחלקים לבחורות בכיתה י"א בובות של תינוקות שלא מפסיקות לזעוק בבכי ולדמות עשיית צרכים. עושים זאת כדי להוכיח להן את החשיבות של אמצעי מניעה.

     

    פייסבוק נראה לי כהכנה די דומה לתהליך הגירושים: אם צלחתם חברות ופרידה פייסבוקית - הידד! אתם כבר יודעים קצת במה זה כרוך.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    שרידים דיגיטליים של קשר
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים