הסירחון רע לביטחון

חמאס לא חיכה אף רגע. דובריו זיהו כבר לפני כמה ימים את ההזדמנות והזדרזו לרתום את מעטפות המזומנים של אולמרט לתעמולה שהם מנהלים בזירה הבין לאומית והערבית. לטענתם מתכוונת ממשלת אולמרט, משיקולי הישרדות פוליטית, לדחות את ההצעה המצרית להפסקת אש. הצרה היא שבתעמולה זו יש כנראה גרעין של אמת.

מפרץ ההתבטאויות בתקשורת של כמה משרי "קדימה" בעניין ה'תהדייה' בימים האחרונים נודף ריח חזק של פריימריז. קשה כרגע לאמוד את הנזק. אבל כבר עכשיו ברור שמעטפות המזומנים ש"שנורר" ראש הממשלה אולמרט מטלנסקי מכרסמות ועוד יכרסמו בביטחון הלאומי של ישראל בתקופה הקרובה. הפגיעה המיידית, החמורה ביותר לדעתי, היא במה שמכונה בלשון נקייה: ההיבט הציבורי-ערכי. בתוך שבוע, לכל היותר שבועיים, תידרש ממשלת ישראל בראשותו של אולמרט להחליט אם לקבל את הצעת המצרים להפסקת אש בעזה. אם תחליט הממשלה לדחות את ההצעה, המשמעות הכמעט מיידית עלולה להיות מערכה צבאית נרחבת בעזה. למערכה כזו יהיה צורך לגייס מילואים וסביר להניח שיהיו אבידות בצידנו. קיימת גם אפשרות שהזירה הצפונית תתלקח.

האם סביר שקברניט פוליטי שניקיון כפיו מוטל בספק, ושוועדת וינוגרד הגדירה את החלטותיו כפזיזות, ישלח חיילים אל האש? די ברור שאזרחי ישראל יתקשו לקבל מצב שכזה, בעיקר אם המערכה תהיה קשה ואם האבידות בצדנו ובצד הפלסטיני יהיו כבדות. הציבור, המשפחות השכולות ואפילו הפוליטיקאים לא יאחרו לקשור בין מעטפות המזומנים לבין הנעשה בשדה הקרב, ובסופו של דבר עלולים המחאה והלחץ לאלץ את צה"ל לסגת לפני שישלים את משימתו.

עצם החשש מפני היווצרות מצב כזה עלול לגרום לקבינט הביטחוני הנוכחי לקבל את ההצעה המצרית-חמאסית לכונן רגיעה, גם אם לא יובטחו האינטרסים החיוניים של ישראל ובראשם מניעת התעצמות חמאס במהלך הרגיעה. למעשה, מעתה ואילך, עד שתקום ממשלה חדשה בישראל, יעיב צל כבד של שיקול לא ענייני על כל החלטה שתקבל ממשלת ישראל בתחום הביטחוני.

תזכורת: טיל לחיזוק הממשלה

כבר היו דברים מעולם. אפילו בן גוריון, שהורה לשגר ערב הבחירות ב-1961 את טיל הקרקע-קרקע הנסיוני "שביט" ספג ביקורת קשה מיריביו הפוליטיים. כמוהו גם רה"מ לוי אשכול, ששלח את צה"ל ערב הבחירות ארבע שנים מאוחר יותר לסדרת פעולות תגמול בירדן. פעולת התגמול ההיא שכונתה 'ליל הבארות' הייתה כנראה מוצדקת מבחינה צבאית, עקב פיגועי המסתננים שהגיעו מירדן. היא תאמה את מדיניות הביטחון של אותם ימים. אבל ביצוע הפעולה ערב הבחירות הותיר את הציבור עם יותר מטעם רע, העמיק את המחלוקת הפוליטית בתוך ישראל ואת הביקורת עליה בזירה הבין לאומית.

אבל הדוגמה הבולטת ביותר לבעייתיות של קבלת החלטות בטחוניות בתקופת בחירות היא הפצצת הכור העיראקי ביוני 1981, שלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת העשירית. רוב העדויות מוכיחות שעיתוי הפעולה נקבע על ידי רה"מ מנחם בגין בהתייעצות עם ראשי הצבא משיקולים ענייניים והומניטרים. החומר המודיעיני העלה חשש כבד שבתוך כמה שבועות יהיו בכור חומרים רדיואקטיביים שהנשורת שלהם, כתוצאה מהפצצת המתקן, הייתה עלולה לזהם שטחים נרחבים ולפגוע בבריאותם של עשרות אזרחים עיראקיים.

הפעולה הצליחה והאיום הגרעיני העיראקי הוסר מעל ישראל והאזור בלי נשורת מזיקה לסביבה. אבל בגין וממשלתו ספגו גינוי חריף במועצת הביטחון ומטחי ביקורת חסרי תקדים בזירה הפנים-פוליטית בישראל. שוללי הפעולה מבית ומחוץ טענו שבגין הורה על ביצועה - ובעיקר על עיתויה - מפני שהסקרים המוקדמים שנערכו לפני הפצצת הכור ניבאו ניצחון בבחירות למחנה השמאל בראשות שמעון פרס. בסופו של דבר זכו בגין והליכוד בראשותו בניצחון דחוק. הדבר רק הגביר את ההתמרמרות המחנה השמאל ואת הטענות שהעלו בכירים מתוכו, ביניהם אנשי ביטחון מובהקים נגד עיתוי ביצוע הפעולה.

נקל לתאר מה היה קורה אילו הפצצת הכור הייתה נכשלת וישראל הייתה מאבדת כמה מטובי טייסיה וכמה מטוסי קרב. אגב, היום כבר ידוע שהביקורת שנמתחה על בגין בתוך ישראל השפיעה גם על הנשיא האמריקני. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן הורה רונלד רייגן לנציגו במועצת הביטחון לתמוך בהחלטת הגינוי החריפה לישראל. רק יחסו החם לישראל מנע הכללת סעיף באותה החלטה המטיל עלינו סנקציות.

מצבה של ממשלת ישראל היום, בבואה לקבל החלטות ביטחוניות, רגיש פי כמה מזה שבו הייתה נתונה ממשלת בגין. הציבור והתקשורת בישראל הרבה יותר ביקורתיים וספקנים מכפי שהיו לפני 27 שנים וגם הזירה הבין לאומית השתנתה. הגלובליזציה ומהפיכת התקשורת מחייבים כמעט כל מדינה לקבל לגיטימציה בין לאומית, לפחות חלקית, לכל פעולה צבאית בהיקף נרחב. האמריקנים למדו זאת על בשרם בעיראק. על אחת כמה וכמה ממשלה ישראלית.

אם ממשלה זו תהיה חשודה שהיא נוקטת בפעולה, בעזה למשל, משיקולים אלקטורליים - עלולה להיתקל בהתנגדות דיפלומטית קשה שתגביל את כושר התימרון וההחלטה שלה. נקל לשער איזו תגובה בין לאומית וערבית הייתה מעוררת היום תקיפת הכור הגרעיני בסוריה על רקע המצב הפוליטי בישראל. אפילו בתוך הממשלה בירושלים ניתן, כאמור, להבחין בניצנים ראשונים של הפרעות בתפקוד ובשיקול דעת הנובעים מהמצב הפוליטי הנזיל.

אשר לאולמרט עצמו, עוד קודם להסתבכותו בפרשת טלנסקי טענו יריביו הפוליטיים, גם בתוך מפלגתו, שהחלטות מדיניות וביטחוניות שקיבל מושפעות ממצבו המשפטי. על אחת כמה וכמה עכשיו.

כל החלטה וכל מהלך שיבצע אולמרט במו"מ עם הסורים או במו"מ עם הפלסטינים תהיה חשודה מראש במניעים זרים. כך גם החלטות שיקבל בעניין השבויים והנעדרים. אפילו מהלכים שיחליט עליהם הקבינט הביטחוני יבחנו במקרוסקופ פוליטי, כדי לוודא שאינם אמורים לקדם את האינטרסים של חבריו, השרים. במצב כזה קיימת סכנה ממשית שהפלסטינים, נסראללה או הסורים יחליטו בשבילנו. ממשלת ישראל עשויה למצוא את עצמה נגררת לפעולה לא בעיתוי ובנסיבות שהחליטה עליהם משיקול קר, אלא מפני שפיגוע או רקטה קטלניים יחייבו אותה להיכנע ללחץ הרחוב.

מצב זה אסור שיימשך עוד שבועות רבים. את 'משבר המעטפות' צריך אמנם לפתור בהליך פוליטי-דמוקרטי תקין, אבל צריך גם לדעת שכל יום שחולף במצב הנוכחי מזיק למעמדנו בזירה הבין לאומית ופוגע בחופש הפעולה ובשיקול הדעת הביטחוני. לכן המערכת הפוליטית חייבת להחליט על דרכה - ומהר. אם הולכים לבחירות - יש לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי. והעיקר - אולמרט צריך להתפטר או להשעות עצמו מיד. מי שדרש וקיבל מעטפות מזומנים, אפילו אם יזוכה בהליך המשפטי מחוסר הוכחות, אינו רשאי מוסרית לתת הוראות לחיילי צה"ל ולנהל מגעים קריטיים בשמה של מדינת ישראל.