חומה ושואה
יעל חרסונסקי שבוחנת בסרטה את השאלה האם אפשר להשתמש בסרטים שצילמו הנאצים כהיסטוריה מוסמכת לחיי היהודים, ועוואטיף אלג'דילי שמתעדת את חיי הפלסטינים בעזה זכו במענק גרינהאוס לפרויקטים תיעודים
שתי הצעות, ישראלית ופלסטינית, זכו בשלב המסכם של פרויקט "גרינהאוס" לפיתוח סרטי תעודה שננעל ביום שבת באיסטנבול, שבטורקיה. הפרויקט, המתקיים זו השנה השנייה בניהולה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ובמימון של האיחוד האירופי, ליווה 10 הצעות של יוצרים מהמזרח התיכון בשלושה סמינרים שנערכו לאורך השנה.
חברי הפאנל - שכללו את מנהלת פסטיבל הקולנוע התיעודי באמסטרדם, נציגים מסאנדנס, מארטא, וכן נציגים ישראלים כמו גיא לביא מנהל ערוץ יס דוקו - בחרו בפרויקט "שתיקת הארכיונים" של הבמאית יעל חרסונסקי כהצעה הטובה ביותר שהוגשה בפיצ'ינג השנה.
הפרויקט מנסה לפצח את סיפורו של סרט עלילתי בן 62 דקות שצילמו הנאצים בגטו ורשה בהשתתפות יהודי הגטו. הסרט משמש עד היום כחומר גלם אילוסטרטיבי כמעט בלעדי לסרטי תעודה שעוסקים בגטו, בוורשה או בתקופה.
צילום הסרט היה אירוע דומיננטי בחיי יהודי הגטו וניתן ללמוד עליו גם מיומנים שנכתבו באותו הזמן, בהם זה של ולדיסלב שפילמן, הגיבור הראשי בסרט "הפסנתרן" של רומן פולנסקי. הפרויקט הקולנועי של חרסונסקי מעלה שאלות אתיות לגבי שימוש תיעודי בחומרים שבוימו ושימשו כמניפולציה במערך ההסברה הנאצי ומעמת את התכנים שנראים בסרט עם המשמעויות האמיתיות שלהם.
איתי קנטור ויעל חרסונסקי מציגים את "שתיקת הארכיונים" בכנס (צילומים: מרב יודילוביץ')
כך למשל עולה מיומנו של אדם צ'רניאקוב, יו"ר מועצת יהודי הגטו, שמופיע בסרט שצולם בדירתו אשר שימשה כלוקיישן מרכזי, חוסר האונים של המצולמים מול האכזריות שהפגין צוות הצילום הנאצי. חרסונסקי מראיינת בפרויקט גם ניצולים שנחשפים לראשונה לסרט ונותנים עדות חיה על צילומו בגטו ורשה.
תיעוד חיים או בדיה
"זה פרויקט מאד מעניין שכולל בתוכו גם דיון מרתק על עבודה ארכיונית, על אסתטיקה תיעודית ועל השואה. הטריילר שיעל חרסונסקי הציגה היה פשוט ברמה אחת מעל לכל שאר הפרויקטים. זה נושא חשוב בעיניי ואני שמח על האפשרות לקדם אותו", אמר גיא לביא מנהל ערוץ יס דוקו, שכבר השקיעו במימון הסרט.
גם האנס רוברט אייזנהאואר, ממייסדי האקדמיה האירופית לקולנוע וממנהליה הבכירים של רשת ARTE/ZDF, אשר שימש כיועץ מלווה למשתתפים בפרויקט "גרינהאוס", הדגיש את חשיבות הסרט ואמר: "זה סיפור מאד מעניין וחשוב שמנסה להראות את הפער בין הסרטים שנעשו על ידי הנאצים לבין מציאות החיים בגטו ורשה. במשך זמן ממושך 'החומר הארכיוני' כפי שהוא נתפש, שימש יוצרים רבים וביניהם ארווין לייזר, חבר קרוב ויוצר ענק שסרטו 'מיין קאמפף', היה זה שהחל להציף בי מחשבות ראשוניות על פוליטיקה ועל העבר הגרמני".
"הסרט הזה", ממשיך אייזנהאואר, "שאהוב עלי במיוחד השתמש בחומרים האלה ומעולם לא העמיד אותם בספק אלא התייחס אליהם כאל תיעוד אובייקטיבי. הסרט של יעל חרסונסקי חושף את המניפולציה הנאצית ויהיה מעניין לגלות פרטים נוספים כמו למשל מדוע הנאצים לא השאירו שום תיעוד לעשייה של הסרט? מי האנשים שעשו אותו? מה היו הכוונות שלהם?".
הפרס המוענק השנה לזוכה על הגשת הפיצ'ינג הטוב ביותר הוא 4000$ לרכישה מוקדמת של הפרויקט הקולנועי על ידי חברת הלוויין הישראלית. כיוון שחברת "יס" שותפה כבר בפרויקט הקולנועי של חרסונסקי, החליט הפאנל להעניק את כספי הפרס להפקה "מחכים לגן עדן" של הבימאית הפלסטינית עוואטיף לוטפי.
הגעתה של הבימאית, המתגוררת במחנה אל-בוריג' בעזה, לשלושת שלבי הסמינר ובהם הפיצ'ינג, נמנעה לאחר שלא קיבלה את אישור כוחות הביטחון הישראלי. מי שייצג אותה בפרויקט "גרינהאוס" היה אחיה מוחמד אלג'דילי, המתגורר בגדה המערבית.
"מחכים לגן עדן", עוקב אחרי שלושה דורות של גברים במשפחה אחת בעזה. הסרט יציג דרך עיניהם של השלושה ודרך הפילטר הפרטי של היוצרת, את חיי היומיום בעזה, עיר נצורה, שהיא בית כלא של חלומות לאנשים במלחמת הישרדות.
הסרט יפגיש את הצופה עם הסבא, שהיגר לא מרצון בשנת 1948 מביתו שביפו ועדיין חולם לחזור אליו. שאר הגיבורים הם האב שטובע בהישרדות היומיומית ובצורך להמשיך ולקיים את משפחתו במציאות הכאוטית של עזה והבן שמבקש להגר רחוק ככל האפשר על מנת למצוא את גן העדן שלתפישתו קיים בכל מקום שאינו עזה.
"הטריילר של הסרט מעזה היה למען האמת די מאכזב", אומר לביא, "אבל עדיין מדובר בנושא חשוב ובסיפור עם פוטנציאל גדול כך שאני שלם עם הבחירה. הבימאית לא הצליחה להגיע לאף אחד מהסמינרים של גרינהאוס למרות ניסיון התערבות של זהבה גלאון לאפשר את הגעתה. תהליך הפיתוח נעשה בצ'טים אינטרנטיים, בטלפון ובשיחות-וידאו וגם לזה יש משקל. אני חושב שחשוב מאד שנראה איך הם חיים ומה הדילמות שהם מתמודדים איתן דרך העיניים שלהם ולא דרך מסננת חיצונית ובמובן זה יש בפרויקט הזה משהו שונה".
"אם להשוות את זה לסרטי הבורקס שאשכנזים עשו על מזרחים, אני יכול לומר שתמיד אעדיף סרטים שנעשים מתוך המקום ולא מזווית חיצונית אוריינטליסטית קלישאתית. אני לא חושב שאי פעם שודר בטלוויזיה הישראלית סרט מנקודת המבט של יוצר פלסטיני שמספר את הסיפור שלו. סיפורים אירופיים וישראלים על עזה קיבלנו מספיק ויש להם מקום, אבל בוא ניתן להם לדבר את הנרטיב של עצמם".
בסימולציות שנערכו לקראת אירוע הפיצ'ינג תהה אחיה, מוחמד, באם להעלות בפני חברי הפאנל את העובדה שהגעתה של אחותו לסמינר נמנעה ממנה. אייזנהאואר גרס כי חייבים להעלות את זה כי, "זה הסיפור הרי, חוסר היכולת לצאת מעזה, תחושת החנק, החיים בכלא". אלג'דילי החליט בסופו של דבר להעלות את הנושא.
אחרי ההודעה הרשמית על הזכייה והטלפון לאחותו בעזה, הוא הרגיש הקלה. "זו בשורה משמחת מאד אחרי ימים לא פשוטים", אומר אלג'דילי בראיון ל-ynet, "הידיעה שהיא לא יכולה להשתתף בסמינר היתה קשה לעוואטיף והיא היתה מאד מופתעת ונרגשת לשמוע שלמרות זאת, היא זכתה בפרס. חשוב לה שהעולם ישמע את הסיפור של הפלסטינים שחיים בעזה ואנחנו זקוקים מאד לכסף בשביל לעשות את הסרט הזה".
מה היתה הסיבה הרשמית שלא נתנו לה לצאת מעזה?
"אמרו שהיא לא יכולה לקבל אישור כי החמאס שולט בעזה. זהבה גלאון עזרה לי לקבל אישור מעבר בגשר אלנבי אחרי שהישראלים סרבו, בטענה שאין לי את הניירות הנדרשים. למעשה בזכותה הצלחתי להגיע לסמינר הראשון. אחר כך זה היה יותר קל. למדתי מהטעויות".
מוחמד אלג'דילי, מפיק לשעבר בטלוויזיה המקומית ביריחו, במאי וצלם, שעובד כיום כמנהל מחלקת מחשבים במעבר הגבול ביריחו, התנדב לייצג את אחותו בפרויקט למרות שאינו חלק ממנו. "לא ידעתי כלום כשהגעתי לסמינר הראשון אבל הודות ליועצים המלווים את הפרויקט, בהם יאיר לב וסטיבן סיידרברג, רכשתי ידע ולמדתי לדבר בשפתם, הם לימדו אותי מה עושים ואיך להציג את הסרט".
איך מעבירים את כל הידע שרכשת לאחותך, שהיא בעצם הבמאית של הסרט?
"זה קשה בעיקר בגלל שלצד הלמידה מה שחשוב הוא המפגש עם האנשים האלה שהם אנשי מפתח בעשייה הדוקומנטרית וחשוב שיכירו אותך. כיוצר קולנוע אתה חייב להיתפש כאמין והמפגשים האלה אחד על אחד היו עוזרים לה מאד. להעביר את המידע זה לא בעיה, האינטרנט מאד סייע בזה, אבל אי אפשר להשוות את זה לניסיון שהיא היתה רוכשת לוּ היתה פה".
הופתעתם מהזכייה?
"אני אדבר באופן אישי. אני חייב שהסרט הזה ישודר. האנשים האלה צריכים מישהו שידבר בשמם ויעזור להם. במשך 20 שנה חייתי בעזה והמצב היום עלוב יותר מעלוב. מעבר לזה אני מאמין בעוואטיף וביכולות שלה. היא נושמת תקשורת ובשבילה להיות יוצרת דוקומנטרית זו תשוקה. היא עבדה 3 שנים בסוכנות הידיעות הפלסטינית Ramattan ועזבה כי לא הסכימה עם העקרונות העיתונאיים שלהם. היא הצליחה לנווט את עצמה לבד לפרויקט 'גרינהאוס' והיא לא מפסיקה להפתיע אותי. בגיל 27 היא מצאה את דרכה והצליחה לשכנע אחרים ללכת איתה. לא יכולתי שלא לעזור לה ולייצג אותה בפרויקט. ניסיתי לעשות את זה הכי טוב שאפשר".
התנגדות מבית ומחוץ
פרויקט "גרינהאוס" עורר בתחילת דרכו מחלוקת לא קטנה בקרב מתנגדי הנורמליזציה עם ישראל ובהם רשימה משמעותית של יוצרים פלסטינים שזכו במקביל גם לתמיכתם של יוצרים ישראלים רבים. ההתנגדות הובילה לנטישה של גופים מממנים שחששו מהפרסום השלילי וכמעט גרמה לביטול הפרויקט בכללו. באיחוד האירופי החליטו לעמוד מאחורי "גרינהאוס", בין היתר בזכות שמות מז'וריים בתעשייה ששימשו לו חומת מגן ובהם האנס רוברט אייזנהאואר, אלן ברלינר ואנטוניו סאורה.
לדברי מוחמד אלג'דילי המחשבה האם להשתתף בפרויקט שבראשו עומדת קרן
קולנוע ישראלית, עלה בשיחות עם אחותו אך ירד מהר מהפרק. "עוואטיף שאלה אותי אם אני חושב שהיא עושה טעות בגלל נושא הנורמלזיציה ואני חשבתי שלא. אמרתי לה: 'יש לך רעיון, האנשים האלה מתעניינים בעשייה קולנועית וזה סמינר מקצועי. הם לא יגרמו לך לשנות את הסרט ואת מה שאת רוצה לומר בו אלא יעזרו לך לעשות אותו טוב יותר'. יש לי הרבה הערכה לאנשים בישראל שנלחמים על זכויותיהם של הפלסטינים. זה לא נכון לשפוט אנשים רק כי הם נולדו ישראלים. נקודה".
מה הדבר המרכזי שהסרט שלכם מבקש מהעולם לשמוע?
"הסרט מדבר על אנשים שמתים פיזית מדי יום אבל גם מנטאלית, אנשים שמתים מבפנים כי אין להם תקווה, אין להם יכולת לחלום, הם פשוט מנסים לשרוד את היומיום. זה סרט הומניסטי יותר משהוא פוליטי. אם אתם רוצים שנחיה בשלום עם הישראלים, תנו לנו את היכולת להרגיש שאכפת לכם מאיתנו. אני רוצה שאנשים סביבי יבינו שיש בעזה בני אדם שנצורים בקונפליקט שאנשים אחרים סגרו אותם בתוכו. יש לכם את היכולת לשנות את זה".
- הכותבת היתה אורחת פרויקט "גרינאהוס" של האיחוד האירופי
לפנייה לכתב/ת 
