שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עולם שלם מופלא

    אחרי הפוגה קלה ב"ספר החודש" של ynet וסטימצקי, אנחנו חוזרים עם חנה אזולאי הספרי שממליצה על "שום גמדים לא יבואו", ספרה המרגש של שרה שילה, וגם מצרפת פנייה אישית

    בשנים האחרונות זה קורה לי יותר ויותר. אני נכנסת לחנות ספרים לקנות עיתון או דיסק ואז לגמרי במקרה נתקלת בספר כלשהו, לא מתאפקת מעלעלת בו ותיכף אני בטוחה שזה הספר שייקח אותי למסע מופלא כמו שלקחו אותי ספרים רבים לפניו.

     

    מהרגע שאני רוכשת אותו אני מחכה בהתרגשות לרגע שאהיה לבדי אפתח את העמוד הראשון ואצלול לתוכו, נרגשת, צוחקת, מתפעמת. אלא שאז מתחילה שרשרת של אכזבות. הפתיחה משעממת (לא נורא בטח ההמשך מעניין), הדמויות מוכרות, (לא נורא, אולי עוד ייקרה משהו), העלילה ידועה מראש (מה שחשוב זה לא ה"מה" אלא ה"איך"), והאמצעים הספרותיים לא ממש מרתקים שלא נאמר דלים, ואז אני פשוט מפסיקה לקרוא בו.

     

    היום יש לי אוסף של ספרים שמונחים ליד מיטתי מתחננים לצ'אנס נוסף, לשווא. לחלקם הותרתי "אוזן" מקופלת בעמוד מאה, חלקם בעמוד חמישי והכי מבוזה נותר ההוא עם "אוזן" בעמוד 3.

     

    אני לא מבינה גדולה בספרות אז חשבתי שזו אני, שאני לא בנויה לקשר עם ספרים יותר ושכדאי שאוותר על פנטזיית המסעות הספרותיים ואשאר רק עם הגעגוע אליהם. אלא שאז נכנסתי לחנות ספרים לקנות צעצוע לתינוק שנולד ויצאתי עם "שום גמדים לא יבואו" ביד. ושוב ההתרגשות ושוב הלבד ושוב העמוד הראשון ו..פתאום אני בעמוד האחרון שוטפת את פניי בדמעות וחיוך מרוח על שפתיי!

     

    חמישה מונולוגים של בני משפחת דדון פרשו בפניי סיפור על משפחה בעיירה קטנה בצפון בימים הנוראים של התקפות המחבלים וירי הקטיושות בשנות השבעים. שש שנים קודם נפטר האב מסעוד דדון מוות סתמי ומעליב - ומאז המשפחה לא מתאוששת.

     

    חמישה מונולוגים בעברית עילגת מחד ומונולוג אחד בעברית מופתית מאידך הציגו בפניי דמויות מרתקות ושם אותן במיקום מדויק מבחינה תרבותית ומעמדית כמו שאומרת אחת הדמויות "באה הסכין של העברית, עשתה אותנו שתי חתיכות: אחד שמתקן את הדיבור ואחד שמתקנים לו".

     

    אם אתה אוהב מישהו...

    אבל שרה שילה היא לא אחת שתיתן לנו לקבוע דעה לפי החלוקה הזו. ביד אומן היא מחדירה אותנו לתודעת הדמויות וגורמת לנו לרצות לבטל את החלוקה הדיכוטומית של מתקן ומתוקן, ולהתאהב בשפה שלהן ואפילו לרצות לדבר כמוהן.

     

    לא בגלל שזה בסדר לדבר בעברית עילגת אלא משום שכשאתה אוהב מישהו אתה לא רוצה לשנות אותו. ושרה אוהבת ומעריכה את הדמויות שלה כמות שהם, נותנת להם להתבטא דרכה ללא שפיטה וביקורת והלב נוהה אחריה.

     

    כבר בשורות הראשונות של הספר הפגישה אותי שרה שילה עם סימונה דדון והפכה לי את הבטן.".. אני עומדת שנופלות לי הקטיושות על הראש, ומה הראש שלי מחזיק בפנים? אם אכלו את הקוסקוס עד מתי שנפלה הראשונה או שהיו יורדים למקלט על בטן ריקה".

     

    כל חיי היו רצופי סימונות כאלה שמדברות ב"עברית מרוקאית" ומגדלות "חמש, שש ושבע ילדים שיהיו בריאים". אז במבט ראשון היא כמו שציפיתי שתהיה, אישה קשת יום מהפריפריה שחיה בעוני ובמחסור וחייה מרים ורצופי עבודות בית (בעמוד 13 מופיע מונולוג מצחיק-עצוב של עבודות הבית שיושבות ומחכות לסימונה שתבוא להפיח בהן חיים).

     

    אבל פתאום מבצבצת לה סימונה אחרת מהימים שלפני התאלמנותה. סימונה שמאז ומתמיד סירבה לקבל על עצמה את התפקיד המסורתי של האישה הכנועה, סימונה האינטליגנטית שאוהבת את עצמה ומאוהבת בבעלה, שמגלה את התשוקה ואת שמחת החיים. דרך סימונה דדון גיליתי שאולי אימא שלי ז"ל הייתה גם כזו שאהבה לעשות אהבה.

     

    עומק חיים

    ועוד הגדילה שרה שילה לעשות עם סימונה ששרויה בתהומות הייאוש – היא העניקה לה כוח לקום ולעשות מעשה. שרה מעניקה נפח ועומק לכל בני המשפחה. עולמו העשיר של הילד איציק, בעל הידיים המעוותות מתגלה בפנינו כשהוא מנסה להבין למה אלוהים עשה אותו כך ובכך להעניק משמעות לחייו.

     

    ליבנו יוצא גם אל דודי אחיו שנשרך אחריו לכל מקום ומשווע לעצמאות רוחנית ופיזית. וקובי האח הגדול שבגיל 13 הפך לאב המשפחה במקום האבא שנפטר ועטה על עצמו שריון של גבר קשה ואתי האחות הגדולה שהפכה לאם לתאומים אושרי וחיים שמחליטה לחשוף שקר שמאיים על שלמות המשפחה ועוד ועוד..

     

    עושר ההתרחשויות ועושר האמצעים הספרותיים (אין ספור מטאפורות ודימויים, סיטואציות דרמתיות – ברור שיש לה ניסיון עשיר בתיאטרון) ששרה משתמשת בהם גורמים לנו לחשוב שאין עולם עשיר מהעולם שהיא מתארת.

     

    אבל מה שמפעים יותר מכול זו הרוח האקטיבית ששרה החדירה בכל הדמויות

    שלה. דמויות שחיות בשולי החברה מתוארות בדרך כלל כדמויות פסיביות ואומללות שמעוררות בנו רחמים או הערכה לשמחת העניים במקרה הטוב. לא כאן.

     

    הכבוד שרוחשת שרה שילה לדמויות גרמה לה להעניק להן עולם פנימי עשיר והכי חשוב- בעל תודעה. והכול יחד מעניק לנו יצירה שפועלת כאורגניזם שכל אלמנט בו הוא איבר נפרד אבל ביחד הם יצור חי נושם ודינמי- כמו משפחת דדון.

     

    מכיוון שאני לא מבינה גדולה בספרות אני לא יכולה לקבוע ש"שום גמדים לא יבואו" הוא יצירת מופת. אבל אני יכולה לספר שמאז שפגשתי את סימונה דדון וששת ילדיה אני מתגעגעת אליהם ומקווה שהשינוי שחל בחייהם הוא שינוי תודעתי שהוציא את הכוח שלהם אל הפועל לתמיד.

     

    ולשרה שילה פנייה אישית: אפשר לסגור איתך על ספר המשך שבו הגמדים באים לסימונה עושים בשבילה את העבודות והיא משלמת להן ככה כמו "גיברת מגונדרת"?

     

    אה... ותודה מקרב לב. 

     

    • במהלך החודש יימכר הספר במיוחד עבור גולשי ynet ב25% הנחה בחנויות סטימצקי

     

    לינקים נוספים:

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אזולאי הספרי. חיוך מרוח
    צילום:מאיר אזולאי
    צילום: ערוץ 1
    שילה. כבוד לדמויות
    צילום: ערוץ 1
    עטיפת הספר
    "שום גמדים לא יבואו"
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים