רגעים אחרים

דימויים מייצרים מציאות. רב גוניות של רגעים מעצבים זיכרון ציבורי מורכב. עמותת "עיר עמים" שפועלת מזה מספר שנים חותרת ליציבות, שוויון ופתרון מדיני מוסכם בבירת הנצח. 

מול ממצאי סקרים שקובעים כי 78% מהציבור בישראל חושב שירושלים למעשה כבר מחולקת בין אזורים יהודים וערבים, מנסים בעמותה לברר במסגרת פרויקט קולנועי חדש שיוצג הערב (א') בבכורה בפסטיבל הסרטים בירושלים, את משמעות הכותרות השבלוניות שמדברות על "אחדות" ו"נצחיותה" של העיר.  

"סיפור ילדים" של דניאל גל. על ילדות אחרת בירושלים המזרחית

פרויקט "רגע-ים" יציג בפסטיבל עשרה סרטים קצרים של במאים ישראלים ופלסטינים שמביאים את קולותיה ומראותיה האחרים של העיר. מאחורי הפרויקט, שכולל סרטים עלילתיים, תיעודיים וניסיוניים, עומדת בחורה צעירה, אנונימית בתחום היצירה הקולנועית, בשם אדווה רודוגובסקי.

שלוש שנים היא חלק בלתי נפרד מהעמותה הירושלמית ולפני כן סיימה תואר שני במדיניות ציבורית וזכויות אדם בלונדון ותואר נוסף ביישוב סכסוכים. משם באופן טבעי המשיכה לעבודה באמנסטי ישראל. "עכשיו אני מנסה ליישם את מה שלמדתי", היא אומרת בראיון ל-ynet.

בזמן קצר עם אפס ניסיון בתחום הקולנוע הצליחה רודוגובסקי להדביק בהתלהבות שמות מרשימים כמו עורכת הסרטים יעל פרלוב והיוצרים ג'אד נאמן, יגאל בורשטיין וגל אוחובסקי שנרתמו לסייע בהפיכתו של הרעיון לפרויקט קולנועי חי וקיים.

"כששמעתי על האפשרות לקחת חלק בהפקה של סרטים שיראו את העיר ירושלים היום, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא האתגר המקצועי", אומרת פרלוב ששימשה כלקטורית וליוותה את הסרטים בשלבי העריכה, "סרט על ירושלים בשבילי הוא קודם כל זיכרון ילדות.

"כבתו של הבמאי דוד פרלוב, 'בירושלים', הסרט שביים בשנת 1963 חקוק היטב בזיכרוני. דרך הסרט נשארה ירושלים של אז, לפני יותר מחמישים שנה, מסתורית ורחוקה עם חומה שמפרידה בין מזרח למערב העיר. לכן כששמעתי על האפשרות לקחת חלק בהפקה של סרטים שיראו את העיר היום, דרך מבט שונה, כשמצבה של ירושלים מכל הבחינות אינו דומה למה שהיה, רציתי לקחת בזה חלק".  

"בירושלים" של פרלוב צרב בזיכרון ירושלים מסתורית רחוקה

החומה שהפרידה בשנת 1963 בין מזרח למערב ירושלים אינה קיימת יותר. גם פרלוב מתלבטת האם ירושלים שאוחדה אכן מאוחדת.

"עניין אותי איזה אוכלוסיות יצטלמו היום לסרטים שכאלה ומה הם יספרו", היא אומרת, "גם היום הרי יש חומה, חומה אחרת, אגרסיבית, גרועה יותר. ובכלל, מי אוהב חומות? ואיך נצליח להראות את העיר היום על מסך הקולנוע?".

מתוך 60 הצעות לסרטים תיעודיים התקבלו 10 פרויקטים מבמאים פלסטינים. בסופו של דבר נבחרו ארבע הצעות לסרטים באורך 12 דקות כל אחד. נושאים מסוימים, כמו תיאור חייהם של ילדים פלסטינים בצמתים ובמחסומים, חזרו על עצמם. מהם נבחר הסרט "סיפור ילדים" של הבמאי דניאל גל המתאר מסע של ארבעה אחים שעוד לא הגיעו לגיל ההתבגרות שמפרנסים את משפחתם במכירת מסטיקים בצמתי השכונות היהודיות בירושלים.

נושא נוסף שחזר על עצמו בהצעות התייחס לטופוגרפיה על רקע המאבקים ההיסטוריים, הדתיים והארכיאולוגיים. מהם נבחר פרויקט של הבימאית נגה אלמי-הנטקה, "ארכיאולוגיה של בעלות" שמבקש להראות כיצד אחיזה בעברה של ירושלים משפיע על עתיד העיר ותושביה.

גם החיים במחנות הפליטים היו נושא חוזר. סרטו של הבמאי הפלסטיני סעיד אל חראדין, סטודנט לקולנוע באוניברסיטת אל-קודס, מתייחס לנושא. הסרט, "אור ואש", משרטט באופן ישיר ופשוט מסלול שעובר נער פלסטיני בן 19 ממחנה הפליטים שועפאט מהרגע שהוא קם בבוקר בדרך לאוניברסיטה באבו דיס ועד שהוא חוזר לביתו. מרחק פיזי של 10 דקות לערך נפרש בשל מכשולי ההפרדה והתווספות מחסומים רבים באזור ירושלים, למסע ארוך ומייגע.

סרט נוסף של יוצרת פלסטינית הוא "בית", שמציג מפגש בין אם חד הורית יהודיה לבין נהג מונית פלסטיני שאוסף אותה ואת ארבעת ילדיה לביתו לאחר שפונתה על ידי פקחי ההוצאה לפועל. הסרט מציג את הגשר שנבנה בין שני אזרחים סוג ב' במפגש עוקף מחסומים ומנפץ סטריאוטיפים. 

"התחנה" של לילי שפי. מפגש בין שתי נשים דתיות בתחנת אוטובוס

"מתהליך שהתחיל בחשדנות מלווה בקשיים מקצועיים, הצלחנו להביא למסך 40 דקות של קולנוע שמתעלה מעל הכל", אומרת פרלוב בגאווה לא מבוטלת, "הסרטים מנסים לשכנע ולהראות את המציאות כפי שהיא – מתסכלת, כאובה, מורכבת ועם זאת מלאת תקווה. יש בזה אמירה מסוימת על כך שכן, ישראלים ופלסטינים יכולים לעבוד יחד, לגור יחד ולעשות סרטים ביחד".

רודגובסקי מצדה נעצרת על הקשיים שבדרך להפיכת הרעיון שמאחורי הפרויקט לעשייה בפועל. "בהתחלה התעקשנו על אסופה של סרטים שיהיו מורכבים ממספר שווה של יוצרים ישראלים ופלסטינים", היא אומרת, "במציאות לא הצלחנו להגיע לקהלים פלסטינים בגלל מחסומי השפה, פערי התרבות וחוסר אמון. אנשים תהו מה פתאום אנחנו נותנים להם כסף לעשייה של סרטים, מה האג'נדה שעומדת מאחורינו".

התוצאה, כאמור היא שלושה סרטים של יוצרים פלסטינים מול שבעה פרויקטים ישראליים. שיתוף פעולה יוצא דופן על רקע הקריאות של ארגונים פלסטיניים לחרם אקדמי ותרבותי.

"השותפות בהחלט חריגה, ובהחלט חשובה", אומרת רודוגובסקי ומציינת כי באוניברסיטת ביר-זית סרבו לשתף פעולה עם הפרויקט.

מתוך 700 אלף תושבי העיר ירושלים חיים 450 אלף איש במזרח העיר. 200 אלף מהם פלסטינים והשאר יהודים. בעידן שבו מלחמת הדימויים היא זו שמכתיבה קבלת החלטות, מדובר בפרויקט שיכול להיות חבית נפץ.

"אנחנו גוף לא מפלגתי ודי מתון בהגדרתו", אומר רודוגובסקי ומדגישה, "גם התכנים הם די מתונים. היו נושאים שהלכו בכיוונים שבחרנו שלא לעסוק בהם, כמו למשל שלוש הצעות שקיבלנו על תיאורית קונספירציה לגבי שירות הביטחון הישראלי. לא על זה רצינו לדבר".

"על דברים טריוויאליים כמו על ילדים במזרח ירושלים, על אזרחים סוג ב' משני הצדדים, על ארכיאולוגיה פוליטית, על גבולות, על פליטי 48' והאצולה הפלסטינית שנעלמה ועמה נעלמו גם נכסיה. באנו לדבר על סיפורי האבסורד של ירושלים שטריוויאליים ככל שיהיו אינם מדוברים".

"רגע-ים" – יום א', 13 ביולי, בשעה 19:00 בבית שמואל בירושלים