עדיין מחכה להודעה לצאת מהמקלט
שנתיים אחרי, חמודי וחמודה עדיין רועדים למשמע קול נפץ. האם מותר לי להגיד בשמם שכך לא נוכל לחיות פה לבטח, וכך לא נוכל לגדול בכיף, וכך עוד מעט כבר לא נוכל בכלל?
את האס.אם.אס ששלחו לי מפיקוד העורף לא מחקתי עד היום. שנתיים, והוא רובץ בזכרון של הסלולארי: "תושבי פרוד, נא להיכנס למקלטים עד להודעה חדשה".
עד היום אני מחכה להודעה חדשה.
ביום שבו מחזירים את העילה למלחמת לבנון השנייה בארונות, ביום שבו יצרני הספין יכולים להתעטף בקדושתם של המתים ולהתחבא מאחוריה, ביום שבו ראש הממשלה, האיש שפתח במלחמה הזאת, צריך לתת את הדין גם על ארונות אחרים וקברים אחרים שנכרו עבור מתי מלחמת לבנון השנייה – אני כבר מבינה שהודעה חדשה לא תגיע. לא היום, לא אי פעם. אלא אם כן יקומו כאן אנשים ויעשו מעשה.
תושבי פרוד לא היו בין נפגעיה הישירים של המלחמה הזאת. כלומר, אף אחד לא סופר אותם בשום סטטיסטיקה ואף אחד לא רואה אותם ממטר. קיבוץ שקט, מנומנם, מופרט-למחצה, שהקטיושות שרקו מעליו במעופן לעבר העיר כרמיאל והרוגיה, לעבר הכפר מרר – 20,000 תושבים, אין מקלט אחד – והמתים שלו, דיר אל אסד ומתיו, והשטחים הפתוחים סביב, שם בערו יערות ושדות קוצים בפסים של להבות, כאלה שרק קטיושות יודעות לנעוץ כסכינים של אש בחורש הטבעי.
פעם אחת נעצרה קטיושה ממש לא רחוק מאיתנו, בבית במירון, בערב שישי. שמענו אותה. לא ידענו אז שהיא הרגה ילד בן שבע ואת סבתו. פעם אחת נפלה אחת ליד בית הספר, ופעם – ממש תוך הלול. אלפי תרנגולות מתו מהתקף לב.
כשפיקוד העורף שלח אס.אם.אסים כי לא היתה מערכת אזעקה, הוא לא ספר ממטר את ניצולי השואה הזקנים של הקיבוץ שאין להם סלולרי. כשנשלחנו למקלטים, מישהו הניח שהם ראויים לשהות של בני אדם. עשינו אותם ראויים: הבאנו מזרנים, שטפנו עם אקונומיקה, דאגנו למזגן ולתאורה ולמים, לילדים הבאנו טלוויזיה ו-ynet תרם מחשב, שלא ישתגעו בעוד טילים עפים להם מעל לראש והם לא מבינים למה.
קשה היה להסביר למה: כי כל חייל הוא גיבור וצריך להציל את החיילים הגיבורים שנלקחו בשבי על ידי בני עוולה ואז החיזבאללה, שהם הרעים, יורים עלינו בגלל זה ועוד מעט צה"ל ינצח אותם, חמודי שלי, תפסיק לרעוד? כמה אפשר לשקר לילדים?
שנתיים אחר כך חמודי וחמודה עדיין רועדים למשמע קול נפץ. זיקוקים, דלת נטרקת בחוזקה אצל שכן, מטוס קרב שלנו – אמרתי לכם שזה שלנו, נכון? מפגין ביצועים מעל שמי לבנון. כוחותינו חוזרים בשלום. לעת עתה.
יש מלחמות בנהריה?
חמודי וחמודה ואני כבר לא גרים בפרוד. כשעברנו לנהריה, רצו ראשית לדעת אם יש בה מלחמות. לא סיפרתי להם על סמדר הרן וסמיר קונטאר וקרנית גולדווסר והפגיעה הישירה בבית החולים הממשלתי והעדרו של ממ"ד בביתנו. איך אסביר להם את כל זה? מכל מקום, לפני שבדקו את מגרש המשחקים הנאה שליד הבית, ביקשו לראות את המקלט. השתכנעו שאנחנו נהיה מוגנים בסיבוב הבא. והנה, לראייה, ממש מול הבית הנושק לים משייטת ספינת טילים. שלנו, ברור ששלנו.חמודי בן שמונה ואתמול קיימנו שיחה על אודות משמעותן של הפגנות. בבית הספר שלו השתובבו עם "הפגנה, הפגנה/לא רוצים את המורה במדינה". איכשהו השיחה הגיעה למלחמה – כמו שיחות רבות אחרות איתו - והוא שאל שוב בגלל מה היא נהייתה. הפעם הסברתי באריכות: שמלחמה היא החלטה של הממשלה. שהיא לא פרצה. זה לא כמו התפרצות של הר געש. היא התחילה מפני שהממשלה וראש הממשלה חשבו כי כך אפשר יהיה איכשהו להשיב את החיילים החטופים הביתה. חמודי אמר, זה לא הגיוני, כי אם נגיד המטוסים שלנו מפציצים את הרעים, והרעים מחזיקים את החיילים שלנו בכלא, אז גם את החיילים אנחנו יכולים להפציץ, נכון? ואז הם ימותו או שהרעים יהרגו אותם בתור עונש לנו? אז מה יוצא מזה? אז מה פתאום החליט ככה אהוד אולמרט ראש הממשלה?
אמרתי לו, תכתוב לו מכתב ותשאל. חמודי אמר, קבלי ביעוס, אמא. בחיים הוא לא יענה לי. אני רק בן שמונה. ואם לא אכפת לו שמת במלחמה ילד בן שבע, אין מצב שאכפת לו ממני.
השיחה הזאת נערכה בעת נסיעה במונית בנהריה. בעיניו של הנהג עמדו דמעות. הוא תושב ערב אל ערמשה. אין שם מקלט. היו שם הרוגות. הן יצאו לנשום קצת אוויר בין מטח למטח.
חמודי לא אמור להיות קורבן של טראומה, כי הספין אמר שילדי הצפון יחובקו וייעטפו באהבה על ידי משרד החינוך וכל הגורמים הנהדרים האלה שדאגו כל כך לתושבי הצפון. מה שקרה באמת: במקרה הטוב ילדי הצפון קיבלו ילקוט במתנה מתורמים טובי לב מחו"ל. גם מידנית קיבלו, מהמועצה המקומית. לעומת זאת, המרפאות לטיפול בהפרעות פוסט טראומטיות נסגרו מהר מאוד מחוסר תקציב. והכי גרוע, אף אחד לא יכול להגיד לחמודי ולי שבקיץ הזה ובקיץ הבא ומי יודע מתי עוד, לא נצטרך שוב לבקש תרומות של צעצועים וספרים ומחשב למקלט חדש.
בגן של חמודה, חודשים אחרי המלחמה, נדרשו ההורים להכין ערכה ובה חיתולים חד פעמיים, בגדים להחלפה, מים וצעצועים. למה, שאלתי. היא כבר גדולה. היא לא צריכה חיתול. כי אין שירותים במקלט, הסבירו. גם לא מים. בעניין החשמל, עובדים על זה.
עשרות מליוני דולרים שהיו מיועדים לחיבוק הצפון נעלמו בדרך ממדינת תל אביב ומדינת ירושלים אלינו. היה על זה תחקיר. מישהו נתן את הדין? מישהו קיבל אחריות? מישהו יודע לאיית "אחריות"?
מאות אלפי אזרחים - אלה שלא נסעו לחוף גאידמק ולא התארחו בבתים מלאי כל טוב במדינת תל אביב – היו במשך חודש וחצי כלי משחק זעירים מאוד במטווח ברווזים ענק. זה לא היה הכרחי. זה היה מאד לא יעיל, כפי שיעידו ארונות הקבורה באילמותם הכבדה, בנוכחותם הכואבת כל כך.
פעם בשבוע ננקה את המקלט
אלף ועדות וינוגרד לא יכולות לגרום לראש הממשלה ללכת הביתה אם הוא לא רוצה. והוא לא רוצה. "זה מקום העבודה שלי", אמר באחד הנאומים התקיפים שלו אחרי המלחמה. חמודי ראה את זה בטלוויזיה ואמר, אז שיחפש מקום אחר כבר? ובגלל הייאוש בקולו של חמודי כתבתי שאנחנו צריכים לפטר את אולמרט כי אנחנו מעסיקיו.
ובגלל הייאוש חשבתי שתנועת מחאה תעשה זאת, ובמקביל צריכים להמשיך ולהציל את החטופים, זה באמת לא שייך לזהותו הפרסונלית או המפלגתית של ראש הממשלה. אז אנשים חכמים ממני אמרו, מה האלטרנטיבה? ביבי? ונשארו בבית מתחת למזגן.
ומרוב ייאוש אמרתי, אתם יודעים מה? שיהיה ביבי. ושהפעם יבין כי המעסיקים במקום העבודה שלו, כלומר, אזרחיה של מדינת ישראל, יכולים להעיף אותו. אנשים חכמים ממני קראו לי מטומטמת ונאיבית ושמאלנית ועוכרת ישראל ותומכת ברוצחים וכתבו לי שהמלחמה היא בכלל בגלללי ובגלל שכמותי.
ובכיתי כשדויד גרוסמן אמר בכיכר, חלולים. בכיתי בשבילו. כי ידעתי עד כמה קשה היה לו ללכת לשם ולעמוד בהילת האור המסמא של הזרקורים. הוא לא איש של כיכרות. הוא עמד שם ורצה שנבין כי הגיע לא כמי שטרגדיה הכתה בו והוא זקוק לחמלתנו ולתחושת האשם שלנו כלפי משפחת השכול, אלא כאזרח אחראי אחרון, נבון וחרד ומאמין באמת שצריך פה שינוי גדול ומיד. עם כל הכבוד, אמרו אנשים חכמים ממני, גרוסמן נאיבי. סופר, מה הוא מבין בפוליטיקה.
גם ארונות קבורה לא מבינים בפוליטיקה. אסור לי לדבר בשמם של המתים. הם לא מינו אותי לדוברת. רק בשמם של החיים מותר לי, וגם זה במגבלות קשות מאוד. אני כותבת איפוא בשמם של חמודי וחמודה, נפגעי חרדה ממלחמת לבנון השניה והמיותרת כל כך. אני הדוברת הרשמית שלהם. הייתי הדרג המדיני שלהם בזמן המלחמה ולאחריה, זאת שצריכה להחליט לאן אנחנו בורחים, אם זה בטיחותי לנסוע במונית מירושלים בחזרה לצפון בין יערות בוערים וטילים שורקים מעל לראש, ומה לכל הרוחות אני מספרת להם על מדינת ישראל שלהם אחרי שאנחנו גומרים לשיר "כי אמיתית היא", להיט גדול בקרב ילדי הגן בשנת השישים.
האם מותר לי – שנתיים אחרי מלחמה שהכתה בנו בתדהמה – להגיד להם שהיא כבר לא אמיתית, שהיא באמת רק סמל ודגל ואות, שאזרחיה קטנטנים ובלתי נראים ועייפים מכדי להשיב אותה לעצמם, וחם להם ולא אכפת להם, וקשה להם עם טרדות היום יום ואין להם אופק להתבונן בו ולראות משהו אחר – חוץ מהים וספינת הטילים המשייטת בו, חוץ מהשמיים ומטוסיהם המחרידים ילדים קטנים, חוץ מהאדמה היפה הזאת, רוויה בדם ומנוקדת בקברים?
האם מותר לי להגיד בשמם שכך לא נוכל לחיות פה לבטח, וכך לא נוכל לגדול בכיף, וכך עוד מעט כבר לא נוכל בכלל? אינני יודעת: בינתיים, אני משדרת להם אופטימיות זהירה ושקרית בשנה הבאה, אני מבטיחה לעצמי, אקח את חמודי איתי להפגנה שכזאת נגד החלולים של השנה הבאה. ובקיץ הזה, פעם בשבוע, נרד לנקות את המקלט.
מומלצים
