שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    להתעלף על העטלף

    גות'הם מעולם לא נראתה אמיתית ואקטואלית כל כך ובאטמן מעולם לא היה אפל ואנושי כל כך. "האביר האפל" יוכיח לכם עד כמה כולנו זקוקים לגיבור על. זהירות, ספויילר


     

     

    בואו נתחיל בקטן. ממש בקטן. בפטמות של באטמן. כבר אין לו. צמד הבליטות הזקורות על חליפת הגומי השחורה של גיבור העל, נגוזו כלעומת שבאו. זה קרה ברגע שכריסטופר נולן ("ממנטו") סמך את ידיו על אושיית הקומיקס, ביקש מכולנו להאמין שארבעת הסרטים הקודמים היו רק חלום רע (במקרה של ג'ואל שומכר) וביזארי (במקרה של טים ברטון) והתחיל לספר את הסיפור מהתחלה.

     

    יחד עם הפטמות הטיפשיות נעלמו הסוריאליזם הפנטסטי והארט-דקו המרהיב של ברטון ("באטמן", "באטמן חוזר") ונעלמו צעצועי הפלסטיק הרעשניים והמבריקים של שומכר. מה שנותר הוא ריאליזם קודר, דרמת פשע אפלה שבמקרה מככב בה גיבור-על וסרט פעולה מדכא למדי עם מעט אקשן (משובח). "האביר האפל" הוא אחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר שנעשו מאז שגיבור-העל הראשון לבש את הטייטס שלו. ולא, הוא לא מושלם, אבל הוא קרוב.

     

    "האביר האפל" מתחיל זמן קצר לאחר שמסתיים "באטמן מתחיל", על שלל מחלות הילדות שלו. אחוזת ויין עדיין עומדת בחורבנה ובעוד ברוס ויין (כריסטיאן בייל) מתנחם בפנטהאוס אלגנטי ומינימליסטי, באטמן (כריסטיאן בייל) מבלה את זמנו במרתף בטון חשוף, כשאלפרד הנצחי (מייקל קיין), עוזרו הנאמן, מוזג את התה כמו שצריך.

     

    מתי הוא יתהפך?

    משפחות הפשע המאורגן כבר לא עושות עסקים בלילה, ומלבד באטמן הן נאלצות לחשוש גם מהתובע המחוזי החדש והמבריק, הרווי דנט (אהרון אקהרט "תודה שעישנתם") הנאה והבלתי משוחד.


    אהרון אקהרט ומגי ג'ילנהול. מתוך הסרט

     

    קוראי הקומיקס ומי שאיתרע מזלם לצפות ב"באטמן לנצח" יודעים כי איש הצדק הנועז ויפה התואר עתיד להפוך לטו-פייס המצולק, אויבו המטורף של באטמן. הידיעה הזו, התהיה האם יגיע הרגע בו יתחולל השינוי והניסיון לנחש מה יגרום לו, טוענים את הסרט במימד נוסף של מתח משובח.

     

    בעוד באטמן ממשיך לשתף פעולה עם לוטננט גורדון (גארי אולדמן), ולדרוש מהקיו שלו, מיסטר פוקס (מורגן פרימן), חליפות משוכללות יותר, נגיד כאלו שאפשר לסובב איתן את הראש ("זה עוזר כשרוצים לחנות", הוא מסביר) מושא אהבתו הנאה, רייצ'ל דוז (מגי ג'ילנהול במקום קייטי הולמס, תודה לאל) יוצאת לה עם הרווי, האביר על הסוס הלבן.

     

    אבל היריבות הרומנטית בין שני הגברים נאלצת להידחות מאחר ולגות'הם מגיע שחקן חדש, שאיש אינו יודע מי הוא, מאין הוא בא ומה בדיוק הוא רוצה, הצלע השלישית במשולש שעליו נבנה הסרט. הג'וקר.

     

    סתם כי בא לי

    אחד היתרונות הגדולים שיש לנבלים בסרטי קומיקס הוא שהם תמיד מעניינים יותר מהגיבורים, והג'וקר, בגילומו המטריד והמעולה של הית' לדגר המנוח, מצליח לא רק לשדוד בנקים, אלא גם לגנוב את ההצגה, באופן אגבי-אך-פסיכופטי, תוך ליקוקי שפתיים דוחים.


    הית' לדג'ר: הג'וקר האנרכיסט

     

    בניגוד לג'וקר של ג'ק ניקולסון, הג'וקר של "האביר האפל" הוא לא מאפיונר נקמני שנופל לתוך בריכת חומצה, ומפעיל טריקים קטלניים. הגרסאות שלו לצלקות שמעוותות את פניו משתנות כל פעם מחדש, הוא מעדיף את הדברים הפשוטים שבחיים, כמו דינמיט, והוא לא נקמני, הוא אנרכיסט. לא פושע, כי אם טרוריסט.

     

    ומה קורה כשמכניסים טרוריסט עם חומרי נפץ לגות'הם, שמה האחר של ניו-יורק? נכון. 9/11 (וגם ספויילרים). כן. כמו רוב סרטי הפעולה שנעשו בארצות הברית מאז קריסתם של מגדלי התאומים (ודי הרבה מאלו שנעשו בה קודם לכן...) גם "האביר האפל" וקודמו "באטמן מתחיל" מתמודדים עם חזיונות של בניינים מתפוצצים, של אוכלוסיה אזרחית תחת התקפה ושל המונים מבועתים ברחובות.

     

    אבל בעוד "ליגת הצללים" של ראס-אל-גול בסרט הקודם פעלה מתוך אידיאולוגיה, הרי שהג'וקר לא מטריד את עצמו בזוטות. הוא בא לעשות בלגן, למוטט את יסודות הדמוקרטיה באמצעות ניסויים חברתיים ואז לשחק בהריסות. היסודות הללו, לפי האחים נולן – הבמאי כריסטופר, והתסריטאי ג'ונתן - שבירים מאוד, ובסצנה טעונה ונהדרת בה מאלץ הג'וקר בני ערובה על שתי ספינות להחליט אם להציל את הספינה שלהם במחיר השמדתה של האחרת, הם מדגימים בדיוק למה. בספינה אחת יש אזרחים מהשורה, ובאחרת, פושעים מורשעים.

     

    השעון מתקתק, הפצצה מאיימת, אבל אנחנו באמריקה, ולכן האזרחים מפעילים את ההליכים הדמוקרטים הנחוצים, כולם מצביעים ואפילו משאילים עטים זה לזה. אך כאשר מתקבלת התוצאה, מסתבר שלאיש אין מספיק ביצים בכדי להוציא אותה לפועל.

     

    מחכים לבואו

    ומה קורה כשהדמוקרטיה כושלת, כשאנשי החוק מושחתים, כשאנשי הצדק מאבדים את עקרונותיהם וכשטרוריסטים מאיימים? משעים את חירויות הפרט באמצעות טכנולוגיה שנראית כמו הדור השלישי של "אשלון", ופונים לאדם שיש מי שיטענו שהוא פושע, אדם שמוכן להיות שנוא כדי לעשות את מה שצריך לעשות. לא. לא מדובר בג'ורג' בוש הבן, אלא בבאטמן.


    באטמן: המציל הלאומי בלי פטמות

     

    סרטי ז'אנר מכל המינים מאפשרים הצצה אל התת-מודע של התרבות שיצרה אותם. סרטי קומיקס בכלל וקומיקס גיבורי-על בפרט, בידיהם של במאים מוכשרים ומודעים, יכולים להציע משל רב עוצמה על תקופתם (כפי שעשה למשל בראיין סינגר בסרטי ה"X-מן" שלו) הנגזר מהעיסוק המתמיד של הסוגה הזו באחריות, בגבולות הכוח ובנקודות הקיצון של טוב מוחלט מול רוע תהומי.

     

    אבל כריסטופר נולן לוקח את באטמן ואת גות'הם שלו למקום שהוא רחוק מאוד מקומיקס. מעולם, בכל סרטיו של ה"נוקם בגלימה", לא הובלטו יותר טיבו האנושי, העדר כוחות העל שלו, חולשותיו ופגיעותו.

     

    מעולם לא היו לאיש בשחור כל כך הרבה גוונים של אפור. כאן אין ממבו-ג'מבו מזרח-רוחני שאפיין את "באטמן מתחיל" אלא סצינות ג'יימס בונדיות מובהקות, התלויות באופן כמעט בלבדי בעדיפות הטכנולוגית של באטמן על פני יריביו.

     

    וגם הם, כמו הג'וקר, נעדרי כוחות על ולכולם כאן, לנבלים כמו לגיבורים, יש צלקות. (באטמן, אבוי לבושה, אפילו ננשך ונפצע משיניו של כלב. סתם כלב.) גות'הם, שעוצבה להרהיב בידיו של הקוסם ברטון, מאבדת אפילו את הסממנים המועטים שאיפינו אותה כעיר "קומיקס" בסרטו הקודם של נולן. כאן אין רכבות תלויות או ארכיטקטורה ניאו-גותית, אין אפילו את ההוד וההדר של אחוזת ויין ומעט מאוד מברוס ויין עצמו, המיליונר הנהנתן.

     

    שניים שהם אחד

    "האביר האפל" הוא סרט הקומיקס היומיומי ביותר שנראה על המסך מאז "בלתי שביר", יומיומי עד כדי כך שנדמה לפרקים שבגות'הם האפרפרה הזאת אין מקום בכלל לגבר מבוגר שלובש חליפת גומי ומסכה ונלחם ברשע. יומיומי עד כדי כך שהוא מצליח כמעט לשכנע את באטמן עצמו שגות'הם כבר לא זקוקה לו.

     

    התסריט החכם של "האביר האפל" עוסק ביחסי אחים, כפי ש"באטמן מתחיל" עסק ביחסי אבות ובנים. ואם בסרט הקודם שני האבות, מר ויין וראס-אל-גול, התגלו כחלשים או כמרושעים בהתאמה, הרי שב"האביר האפל" אלו שני האחים-לכאורה, הרווי דנט והג'וקר. שניהם משקפים את באטמן, שניהם מגלמים היבטים באישיותו, אבל רק הוא מאזן את האופל עם הטוב ומסוגל להתקיים בעולם שאיננו מושלם.

     

    וכמו העולם, גם הסרט "האביר האפל" איננו מושלם. יש לו קצת יותר מידי סופים (כמה זה יותר מידי? יותר מאחד), והניסיון של האחים נולן לכרוך את עלייתו של הג'וקר בקו העלילה של הרווי דנט, למרות שהוא מנומק וחכם, דוחס את הסרט יתר על המידה. אולי כדאי היה לשמור משהו ממנו לבאטמן הבא.

     

    החוליה החלשה בסרט היא רייצ'ל דוז, שלמרות החילופים המבורכים בין הולמס לג'ילנהול, נותרה חיוורת למדי, לא משכנעת בתור אובייקט אהבתם של לא רק גיבור אחד, אלא שניים, ובוודאי שלא מצדיקה יציאה מן הדעת.

     

    אבל למרות הפגמים הללו, "האביר האפל" מציע לחובבי הקומיקס, למעריצי גיבורי העל ולאוהבי האקשן סרט מרשים במורכבותו, יצירה שמסייעת להרחיב ולהגדיר מחדש את גבולות הז'אנר, ותצוגת תכלית שמבהירה עד כמה המיתוס של גיבור העל רלוונטי לימינו המבועתים ועד כמה אנחנו רוצים שמישהו יציל אותנו, בכל מחיר, גם אם זה אומר גבר מבוגר שלובש מסכה וחליפת גומי נטולת פטמות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים