שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בלי חוכמות
    "שחק אותה סמארט" הוא עוד מקרה של נוסטלגיה טלוויזיונית שהפכה למוצר הוליוודי קייצי נטול הומור ומשמעות. שמוליק דובדבני נחרד מההתעללות בסדרה המבריקה משנות ה-60


     

    במקור היתה "get smart” סדרת ריגול קומית פופולרית ששודרה בטלוויזיה האמריקנית בשנים 65'-70' (לארץ היא הגיעה בשנות ה-70 ונקראה "סמארט ואשתו", על משקל "מק'מילן ואשתו" המצליחה). גיבוריה היו מקסוול סמארט, בגילומו של הקומיקאי המנוח דון אדמס, סוכן חשאי מגושם ולא מזהיר, וסוכנת 99 הסקסית, שסיפקו פרודיה שבועית על ה-CIA (בניגוד גמור לשם שניתן לסדרה בארץ, השניים מעולם לא היו נשואים).

     

    מל ברוקס ובאק הנרי רקחו את הסדרה המקורית, שבה ניתן היה לשמוע רפליקה כמו "מקסוול, גורל העולם כולו בידיך", ובעקבותיה התשובה – "הו, לא עוד פעם". בין שלל הגאדג'טים בהם היה מצויד סמארט בלט טלפון-נעל (סדרת האנימציה "המפקח גאדג'ט" התבססה על הדמות הזו, ואדמס אף העניק את קולו לגיבורהּ), ובעקבות הצלחת הסדרה הופקו גם סרט קולנוע כושל, “פצצת עירום" מ-80', שהתמודד בתחרות ה"ראזי" הראשונה בהיסטוריה על תואר הסרט הגרוע של אותה שנה, וסרט טלוויזיה אחד.


    "Get Smart". דון אדמס במיטבו (צילום: Getty Image Imagebank)

     

    סמארט המקורי שילב פרודיה שנונה על סרטי ג'יימס בונד יחד עם הומור פרוע א-לה מל ברוקס. סמארט מודל 2008, שנקרא בארץ "שחק אותה סמארט", משלב הומור אידיוטי עם סצינות פעולה דלוחות. התוצאה קטסטרופלית.

     

    אוסטין הספיק לנו, תודה

    השאלה היא, כמובן, מי רוצה היום, כ-40 שנה אחרי, עוד פרודיה על ג'יימס בונד? אתה יכול להוריד את היד. תודה. דומה ששלושת פרקי "אוסטין פאוורס" מיצו את השאיפה הזו. הצלחתו של הסרט הראשון – והמבריק – בסדרה שייצר מייק מאיירס נבעה מהאופן שבו הבליט גיבורו את מותר הסיקסטיז על החברה האמריקנית השמרנית של היום, וכן מההומאז' שנכח בהם לרוח ולאסתטיקה של סרטי בונד מהתקופה. לא ברור אם כן, מה עמד לנגד עיניו של מי שדפק על השולחן ותבע את גרסת שנות האלפיים של מקסוול סמארט, חוץ מלספק לאחת הדמויות הזדמנות להציג את עצמה בשם נודניק שפילקעס, מחווה להומור היידי של ברוקס.

     

    סטיב קארל נכנס כאן לנעליו הגדולות של אדמס, קומיקאי בחסד, והוא חובר לסוכנת 99 היפה (אן התאוויי) ולסוכן נוסף (דוויין ג'ונסון, לשעבר "דה רוק") על מנת להדוף פיגוע המוני בלב אמריקה שמתכנן רשע תורן משועמם (טרנס סטאמפ). בדרך צצות כמה הבלחות קומיות, שעצם העובדה שהן לא עובדות רק מעידה על הצרות בהן נתון סרט זה – הנה, למשל, החבר השמן של בוראט (קן דוויטיאן) כיד ימינו של הרע, פשוט לא מצחיק כמו שהיית מצפה שיהיה, או שחקן ותיק ומוכר אחר, בהופעת אורח מפתיעה של סוכן המחופש לגזע עץ, שהמחשבה עליו בתפקיד יותר מצחיקה מהתוצאה עצמה.


    קארל והתאוויי ב"שחק אותה סמארט". כימיה קלושה

     

    הסיבה העיקרית לכך שהסרט לא עובד נעוצה בכובד ידו של הבמאי פיטר סגל, במאי קומדיות שלא יודע איך לספר בדיחה, ושזכור לרעה בזכות שיתופי הפעולה הכושלים שלו עם אדם סנדלר - "סדנה לעצבים", "50 דייטים ראשונים" ו"המשחק המכור". חמור מזה – דומה שמזה זמן רב לא ניכרה על הבד כימיה קלושה כל כך כמו זו ששוררת בין קארל והתאוויי, שיש לה משהו מ"שיק" הדוגמנית של ברברה פלדון במקור הטלוויזיוני.

     

    חסר הקשר, חסר טעם

    מפלטו של כל כותב בדיחות אמריקאי כושל הוא, כמובן, ג'ורג' וו. בוש. זה תמיד עובד. או, ליתר דיוק, כמעט תמיד, כפי שיעיד הסרט הזה. ג'יימס קאן הטוב מתבזה בתפקיד נשיא ארה"ב המעוצב בגולמיות על פי המודל היושב בבית הלבן. גם הוא,

    כמו הבדיחה הטובה באמת מהעולם האמיתי, מקריא ערב הפיגוע העומד להתרחש סיפור לילדי כיתה א' עצבניים. אכן, קשה שלא להעלות חיוך עצוב נוכח מה שמי שעמלו כאן על התסריט תופסים בטעות כסאטירה.

     

    "שחק אותה סמארט", שאמנם נדרש לכמה מוטיבים מרכזיים של הסדרה (טלפון הנעל, קליפ כותרות הפתיחה שמראה את סמארט חוצה בחשיבות עצמית אינספור דלתות אוטומטיות והנוהג שלו להיות מופל, ללא מצנח, ממטוסים), אינו אלא דוגמה לאופן שבו נוסטלגיה טלוויזיונית הופכת למוצר קיץ הוליוודי ומאבדת כל משמעות שהיתה לה. יותר משהסרט מספק הערה קומית על 11/9, הוא מוכיח שיש דבר כזה "הקשר תרבותי-פוליטי" (המלחמה הקרה וסרטי בונד במקרה של המקור), ומרגע שניתקת ממנו אתה מוצא עצמך בוהה בגיבוב של רעש וצלצולים שרק מעלה את השאלה "למה?".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים