"אני אוהבת דברים אדומים", אמרה הג'ינג'ית
מישהו טען פעם שג'ינג'ים הם או מאוד יפים או מאוד מכוערים. לא בדקתי את הסטטיסטיקה, אבל הג'ינג'ית הרושפת שעמדה בצדו הפנימי של הדוכן בשבוע הספר היתה יפהפיה. סיפור בהמשכים
את נעמה פגשתי בשבוע הספר העברי, והיא שינתה את חיי.
הקפתי לאט את הדוכנים כהרגלי, עובר בין המון האנשים אך מתרכז רק בספרים. אני אוהב ספרים. אני אוהב אותם סגורים, מכילים עולם שלם שרק מחכה שיקראו בו, עולם שרק מחכה להפוך לחלק מעולמך. עיניי סרקו את הכותרות, אצבעותיי רפרפו בקלילות על הכריכות, אפי התמלא בריח של ספרים חדשים. פה ושם הרמתי ספר, בחנתי אותו מקרוב, פתחתי בעמוד אקראי. כל כך הרבה ספרים שכבר קראתי וכל כך הרבה ספרים שעדיין לא. ליד אחד הדוכנים צד את עיני ספר חדש של סופר אהוב והתחלתי לדפדף בו, שוקע בשטף המילים הקולחות, הנכונות, למשך דקות ארוכות.
"שאארוז לך, או שתקרא אותו פה?" שאלה אותי המוכרת וניתקה אותי מהספר. פניתי אליה בכוונה להשיב משהו שנון, אבל אז נעתקו המילים מפי.
מישהו טען פעם שג'ינג'ים הם או מאוד יפים או מאוד מכוערים. לא בדקתי את הסטטיסטיקה, אבל הג'ינג'ית הרושפת שעמדה בצדו הפנימי של הדוכן היתה יפהפיה. שיער בגוון נחושת כהה אסוף לקוקו שקווצת שיער שובבה חמקה ממנו ונפלה על עיניה, אף מנומש קלות שהדגיש את לובן הפנים הצרות ועיני שקד חומות שהבזקים כתומים הופיעו בהן מידי פעם. "אני מקבלת עמלה על כל ספר", אמרה לי וחייכה חיוך עקום, חמוץ-מתוק.
"אז אקח חמישה עותקים של זה", אמרתי ומסרתי לה את הספר.
"זה ספר נהדר", ענתה לי, "הכי טוב שלו עד היום, לדעתי, אבל מה תעשה עם חמישה עותקים?"
"אקרא אותו חמש פעמים מההתחלה".
"למה שלא תקנה חמישה ספרים שונים?"
"על מה את ממליצה?"
היא המליצה לי. היא הכירה היטב את הספרים בדוכן שלה. היא סיפרה לי על כמה ספרים מצויינים שכבר קראתי ועל כמה שרק שמעתי עליהם, ואפילו הפנתה אותי לכמה דוכנים של הוצאות אחרות. שאלתי אותה משהו, ולפתע מצאתי את עצמי בעיצומה של שיחה. הייתי שנון ומקסים והיא היתה מצחיקה וחדה ועיניה לא הרפו לרגע מעיניי. דיברנו על ספרים, ודיברנו על סופרים, ואז דיברנו גם על סרטים ועל הצגות ועל טלוויזיה. ואז הגיעה לקוחה והפריעה לנו.
חיכיתי בסבלנות עד שגברת מבוגרת תסיים לשלם עבור ספר מתכונים שהוציאה שחקנית מפורסמת ואזרתי אומץ. "מתי את מסיימת לעבוד?", שאלתי, ליבי חוסם את גרוני.
"עוד שעתיים, למה?"
"חשבתי שאולי תרצי לשבת איתי לכוס קפה...".
העיניים בחנו אותי בהיסוס שנמשך כנצח. "בסדר", אמרה לבסוף. "תגיע לכאן עוד שעתיים".
בלב צוהל פניתי ללכת ולמצוא דרך להעביר שעתיים ארוכות, ואז נוכחתי כי שכחתי לשאול אותה לשמה.
"והוא שאל: האם?", שאלתי אותה שעתיים מאוחר יותר.
"והיא ענתה: זוכרת", ענתה לי בעודה מכניסה ספרים לתוך ארגזי קרטון. "אני נעמה, דרך אגב".
"אני אדם", עניתי ומבלי לשאול עברתי לצד הפנימי של הדוכן והתחלתי גם אני לארוז ספרים. היא לא התנגדה.
עזרתי לה בסחיבה, ולאחר שקיבלה את המשכורת היומית שלה פנינו לאחד מבתי הקפה שהקיפו את הכיכר והתיישבנו בחוץ, רוח נעימה של ערב אביבי על פנינו. מלצרית הגישה לנו תפריטים.
"אני רוצה קפוצ'ינו גדול", אמרה למלצרית.
"ואני אקח הפוך", אמרתי לה כשפנתה אלי.
"פעמיים קפוצ'ינו", מלמלה המלצרית אגב כתיבה בפנקס, לקחה את התפריטים והלכה.
"אתה יודע מה ההבדל בין הפוך לקפוצ'ינו?"
נעמה חייכה חיוך עקום, ואני לא יכולתי שלא לחייך בציפיה מול ההבזק הכתום בעיניה. "אתה יודע מה ההבדל בין הפוך לקפוצ'ינו?", שאלה.
"מה?"
"עשרה שקלים". צחקתי, והיא גרפה את השיער השובב שלה אל מאחורי האוזן והחיוך שלה העמיק בסיפוק.
התחלנו לדבר שוב על נקודת המוצא שלנו, ספרים. נעמה היתה אשת שיחה נהדרת - משכילה, חדת אבחנה ודעתנית, וטעמהּ הספרותי עורר בי הערצה שקטה. "לא קנית את הספר בסוף", אמרה והוציאה עותק מתיקהּ. היא הגישה לי את הספר, ואני הייתי כל כך מופתע ששכחתי להושיט אליו יד למשך מספר רגעים. "יש לי הנחת עובדת".
בחיוך מופתע על פני אמרתי "תודה רבה!" ולקחתי את הספר בעדינות, כמו אוצר עתיק ויקר. "אז הקפה עלי. אבל לצערי הוא יאלץ לחכות קצת... יש לי 20 ספרים בערימה ליד המיטה שמחכים לתורם".
היא חייכה ואמרה "אני תמיד קוראת אותם במקביל. קשה לי להתחייב לספר אחד".
"ואני לא מסוגל להתחיל ספר בזמן שאני קורא ספר אחר. זה נראה לי... לא בסדר", עניתי. "מעניין מה פרויד היה אומר על זה", הרמתי לה.
"הוא היה אומר", ענתה במבטא וינאי, "זה בגלל אתה רוצה מה שוכבת עם אמא שלך. 500 שקל בבקשה".
צחקתי בקול. "חוש הומור מחודד הוא הדבר השני הכי סקסי שיכול להיות בבחורה, לדעתי", אמרתי לה.
"אה, כן? מה הראשון?", נשכה בפתיון.
"ציצים גדולים".
הפעם היה תורה לצחוק. "אבל עכשיו ברצינות - חוש הומור, חזה גדול... מה זה משנה?" אמרה, "אם אתה רוצה מישהי בגלל דבר אחד בלבד, זה לא שטחי באותה מידה? הרי השוביניסט הגדול שבשמיים ברך אותי בלשון מושחזת אבל נתן לי חזה צנוע..."
"אבל מחוצף!"
"...חזה צנוע, אבל מחוצף, בלבד", הסכימה איתי כשהמלצרית חזרה עם ההפוך/קפוצ'ינו שלנו ופתאום השתתקנו.
כל כך רציתי לנשק אותה
מיליון דברים רצו לי בראש, ואני רציתי להגיד את כולם בו זמנית. גם היא בחנה אותי בריכוז, ראשה מוטה מעט, שיערה פרוע מעט, שפתיה פשוקות מעט, ואני כל כך רציתי לנשק אותה, אבל במקום זה אמרתי "ספרי לי משהו על עצמך".
היא נשענה אחורה וחייכה חיוך עקום ומקסים. "מה אתה רוצה לדעת?".
"אני רוצה לדעת עליך הכל".
"הכל? מה יישאר אז?" שאלה ונשכה את קצה לשונה לעברי. "אני אוהבת דברים אדומים", אמרה. "למשל, השמש בשקיעה. מסטיק קינמון. גחלים לוחשות. סטייק עסיסי. השיער שלי", גרפה שיער שובב למקומו.
"מעניין מה הסנאטור מקארתי היה חושב על כל האדום הזה", קרצתי לה והיא חייכה חיוך מלא שיניים. "את בחורה של סטייקים?", שאלתי, מופתע מעט מול גזרתה הצנומה.
"יש לי תאוות בשרים בריאה", ענתה ללא היסוס. "אני טורפת".
צחקנו. "אוקיי. מה עוד?"
היא חשבה על זה. "טוב, אז ככה: מעולם לא הפסדתי בטאקי, הנשיקה הראשונה שלי היתה בגיל 12, ופעם הייתי גבר. זהו. עכשיו תורך לספר משהו". היא מצאה חן בעיניי כל כך.
דיברנו עוד ועוד, חייכנו וצחקנו, ואפילו הצלחנו להיות רציניים. הערב הפך ללילה, ולבסוף ישבנו והאזנו לקולות שסביבנו, מתבוננים זה בזו בעפעפיים סגורים למחצה. האוויר היה חם ומרגש והצלילים הראשונים של "ירושלים של זהב" התנגנו ברמקולים של בית הקפה, הד ליום ירושלים.
"אני אוהבת את השיר הזה, יש בו משהו כל כך... משתוקק", אמרה ופניה התרככו. היא נשענה קדימה.
"כן", אמרתי, "הבאסקים האלה כותבים אחלה שירים".
"אתה רשע", צחקה והצליפה בכתפי.
"ואת יפהפיה", אמרתי ולכדתי את ידה.
התנשקנו לעומק, לשונות מגששות, ידיים מסתבכות בשיער פרוע, מלטפות צווארים ולחיים. מעולם לא טעמתי דבר נפלא יותר.
נעמה טסה למרכז אמריקה כעבור יומיים. כשהיא סיפרה לי חששתי לרגע שהלב שלי יקפוץ החוצה דרך הגרון, אבל הוא רק המשיך לפעום בכאב. "לכמה זמן?", שאלתי בחשש.
"חודשיים", אמרה.
תמיד חשדתי שאני הגיבור בטרגדיה יוונית שנועדה לשעשע מישהו שם למעלה. התחושה הזו הלכה והתחזקה.
המשך הסיפור: קורותיה של לילית בשדה הקטל של הדייטינג
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
