בברכת רמדאן שמח
איך זה שחגם של כחמישית מאזרחי המדינה עובר מתחת למסך הרדאר של התקשורת העברית ולא זוכה להתייחסות?
השבוע הופתעתי לשמוע לפני החדשות דווקא בגלגל"צ את הקריינית לואטת בחביבות ובנונ-שלאנס אופייני "..ולמוסלמים שבינינו נאחל צום קל". דווקא בגלגל"צ? איזה יופי.. אבל איך לומר זאת? פרח במדבר, טיפה בים או כל ביטוי אחר שמציין נדירוּת.
אווירת חג הכריסמס או ראש השנה ה"אזרחי" ואפילו חג ההודיה האמריקני מונכח כאן באיזכורים אינסוף בתקשורת, אז איך זה שחגיגה כזו של כחמישית מאזרחי המדינה מדי יום במשך חודש שלם, עוברת מתחת למסך הרדאר של השדרים והקריינים בעברית, ואינה מוצאת את דרכה אל המאזינים?
אפילו שמעון פרנס, שתמיד מקרב אותנו אל המוסיקה של הים התיכון, מפרט ביסודיות בפינה מיוחדת בתכניתו היומית את קורותיהם של להקות או זמרים מערביים ויוצר גשר תרבותי על פני ימים בינינו לבין אמריקה הרחוקה. אז למה לא פינה יומית לכבוד צום הרמדאן, עם כמה צלילים ערביים, או שיחה קלה עם איזה ידיד מוסלמי מן הגליל, על ארוחת שבירת הצום שמתקרבת, תוך תיאור המאכלים שהכינו אמו / אשתו / הדודה, ולסיום השחלה של איזה משפט חכם שאמר פעם מישהו על איך שהבריות אוהבות לחיות את חייהן בשלום, כדרכו של פרנס. למה לא גשר תרבותי-אנושי פשוט אל השכן ממול? איכשהו, בינתיים זה לא קורה.
אבל לא אלמן ישראל. אין ספק ש ביום שישי כל שדרי הרדיו והטלוויזיה יציינו ש"תפילת יום השישי השני / שלישי / אחרון של הרמדאן במסגדים בירושלים עברה בשלום". ואולי לפני כן יעלו לשידור את הניצב-זה-או-אחר מן המשטרה לספר שנפגש עם הנכבדים מבעוד זמן והגביל את גיל הכניסה למתחם ונקט את כל האמצעים, כולל איום בהתזת מי שופכין על מפגינים אם יגזימו. זה כן. אפשר להיות בטוח בזה כמו שאפשר להיות בטוח בזריחתה של השמש שגם בימים בהם היא מוסתרת מאחורי העננים, היא תהיה שם בדמות הניצב ששומר עלינו מפני תפילות יום השישי במסגדים.
למעלה ממיליון אזרחי המדינה, וכשלושה מיליון מוסלמים תחת כיבוש המדינה, ויתרה מזאת – כל העולם המוסלמי שחי מסביבנו, כולם חיים את החודש המיוחד הזה באלף ואחת צורות החל מתפילות מיוחדות להיטהרות הנפש, עבור לתכניות תרבות מיוחדות שעמלים עליהן כל השנה וכלה בתעשיית מזון ענפה מגוונת. אבל כאן, בועת התרבות המערבית התנפחה לה לחוף הים התיכון במאה שעברה, עשויה שריון תודעה בלתי חדיר ומגינה על דייריה היהודים לבל יחושו חלק מן המרחב הזה.
אז הנה, בעיצומם של ימי הרמדאן, כאשר יש עוד זמן רב לעשות זאת, אני קורא לכל עורכי התכניות והשדרים להוסיף לחודש הזה תבלין חיוני שיש לו גם סגולות מרפא: הזכירו את חודש הרמדאן כאייטם תרבותי, באיזכור יומי תוך מניית הימים שנותרו לצום, ב"כתבת צבע", או איך שאתם קוראים לזה בשפה המקצועית שלכם. עשו זאת כפי שהחג נחווה אצל 20 אחוזים מאוכלוסיית המדינה בחגיגיות, בשמחה, בתחושת עושר תרבותי וקולינארי, בחסד ובטוב.
אני מכריז כאן על תחרות איזכור הרמדאן בהקשר חיובי. לאמצעי התקשורת המובילים, ולא רק למנצחים, מובטחת חוויית עיד אל פיטר בסיום חודש הצום באום אל פחם, על חשבוני.
אל תשאירו את גלגל"צ לבד עם האייטם הזה.
שלום (שולי) דיכטר, מנכ"ל עמותת "סיכוי", מתגורר באזור ואדי ערה
לפנייה לכתב/ת 
