מדבר על הקול

פעמיים בחייו קיבל אסף אבידן התייחסות לא הוגנת מהתקשורת. הפעם הראשונה כאבה ממש. אבידן זכה בפרס בפסטיבל חיפה על סרט האנימציה שלו "מצא אהבה עכשיו!". בעקבות הזכייה הוא הוזמן לראיון באחת מתוכניות הבוקר בערוץ השני.

"לפני התוכנית עשו לי תחקיר באורך שעה ובו הקדשתי אולי שלוש דקות לכך שהייתי חולה", הוא נזכר, "ואז נדלקו המצלמות ואני כבר לא זוכר מי היתה המנחה שאמרה: 'נמצא איתנו אסף אבידן שניצח את הסרטן בעזרת האנימציה'. החוורתי, הייתי המום. חמש דקות דיברתי ואני לא זוכר מילה ממה שאמרתי, מובן שחצי מהשיחה היתה על הסרטן".

"נפגעתי ואמרתי לעצמי שלא אדבר יותר על המחלה. אחרי זה יצאתי מזה וחשבתי שאין שום סיבה שאתבייש. ברור לי שחלק מלצאת לחיים ציבוריים ולצאת החוצה עם האמנות שלך גורם לסקרנות לגבי החיים האישיים שלך. גם אני קורא ביוגרפיות של אמנים שאני אוהב ואני יודע שמעניינים אותי גם דברים צהובים. אז אני לא טומן את הראש בחול, לא מחביא את המחלה. אני מדבר על זה, אבל בצורה שאני רואה לנכון".

הפעם השנייה הגיעה לפני כמה חודשים, יותר מחמש שנים מאז אותה תוכנית בוקר, כשהחלו הביקורות הנפלאות על אלבומו והופעותיו יוצאת הדופן. כולם שפכו מחמאות והיללו, אבל אבידן, שיש לו קול יוצא דופן

(אם לא שמעתם עליו, אז ודאי שמעתם את התיאור "ההוא שנשמע כמו ג'ניס ג'ופלין". ואם לא, צפו בוידאו), זכה לקבל התייחסות רק לקול הלא שגרתי שלו. השירים והמוזיקה קצת נשכחו בצד.

"קצת מבאס שאנשים מדברים על הקול ולא על כתיבת השירים, הלחנים או החיבור ביניהם", הוא אומר, ויודע ומאמין שבכלל לא מדובר בגימיק. "אני מקווה שמה שיגרום לי לעשות מוזיקה עוד הרבה שנים זו העובדה שאני כותב שירים. אני יכול להמשיך לגבות אותם עם הקול שלי. אין לי שום בעיה איתו, אבל זה רק אחד מהדברים החזקים.

"ברור לי שזה הדבר הראשון ששומעים, אבל אני חושב שיואב קוטנר היה זה שתיאר את זה וכתב כתבה ששתי הפסקאות הראשונות שלה היו רק על הקול שלי ובפסקה השלישית הוא כתב: 'אבל כל זה לא היה רלוונטי אם כתיבת השירים לא היתה טובה'. נראה לי שמה שבאמת מביא אנשים מכל הסוגים להופעות, זה השירים".

לא נושא את הדגל

ריאלטי צ'ק: אסף אבידן (28) הוא כרגע האמן הישראלי-ששר-באנגלית הכי מצליח בישראל והוא עשה זאת ללא חברת תקליטים, חברה סלולרית או תוכנית ריאליטי. בחודשים האחרונים הוא הופיע ללא הפסקה, וקשה למצוא אירוע בו הוא מנגן עם להקתו, "המוג'וס", שלא יהיה מפוצץ באנשים ויעורר סערת רגשות.

אלבומם של אבידן ו"המוג'וס", "The Reckoning", יצא באפריל השנה והספיק להימכר בכמה אלפי עותקים. העיתונאים מפרגנים, תחנות הרדיו (כן, גם גלגלצ) מנגנות ללא הפסקה. הקהל מאוהב, ואבידן, שגם זכה לפתוח השנה את ההופעות של מוריסי, "הגאטר טווינז" וכנסיית השכל בקיסריה, מאושר. עד סוף השנה אמורים אבידן והלהקה לצאת לסיבוב הופעות ראשון באירופה ובארצות הברית, כשמעליהם, אפשר לספר, כבר מרחפות כמה וכמה הצעות מעניינות מחברות תקליטים מעבר לים.

אבידן. "המשמעות של 'אין לי בית' היא פיזית וגם מטפורית" (צילומים: דודו אזולאי)

אבידן, בשיא הכנות, לא חושב שהוא זה שפרץ את אותו גבול שהפך את המוזיקה הישראלית-אנגלית לפופולרית בקרב עורכי תחנות הרדיו ומעצבי דעת הקהל. "המוזיקה שלי היא לא אלטרנטיבית", הוא אומר. "אני עושה פולק-בלוז-רוק שעשו המון לפני ואני מקווה שיעשו הרבה אחרי. אני מרגיש שמשהו באלבום נוגע באנשים מסוגים שונים, חתכים שונים של אוכלוסייה. אני רק יכול לקוות שזה אומר שמשהו בכתיבת השירים לא פונה לנישה כזו או אחרת".

אתה מרגיש אחריות?

"לא, אני לא סוחב הדגל של זה כי עשו את זה בארץ הרבה לפני ולא אני באתי ופרצתי את השער. מישהו נתן מכה ואז עוד מכה ועוד אחת ואני נכנסתי בתוך איזה חריץ שכבר נוצר. אני לא לוקח את הקרדיט לעצמי או ללהקה. יש פה דורות שלמים של אנשים שעושים מוזיקה איכותית וממשיכים לעשות ופשוט לא נותנים להם את הבמה שמגיעה להם. כמו ש'הוולף' מ'ספרות זולה' (בגילומו של הארווי קייטל - א"ב) אומר: 'בואו עוד לא נתחיל למצוץ אחד לשני את הזין', בסופו של דבר נכנס רק שיר אחד לגלגלצ".

"איבדתי את כל העוגנים"

אבידן גדל במבשרת ובירושלים. בילדותו בילה ארבע שנים בג'מייקה הרחוקה במסגרת שליחות של הוריו. קשה להאמין אבל מוזיקה הוא התחיל ליצור באופן קבוע רק לפני כשנתיים. מאז שהפך את המוזיקה לחלק העיקרי בחייו, הוא גם עזב את החיים השקטים בהרי יהודה. "הכתובת שלי היא עדיין ירושלים, אבל כבר חצי שנה שאין לי בית", הוא אומר.

"חצי שנה שאני מתנחל בבתים של חברים ובשלושת החודשים האחרונים אני מחפש דירה בתל-אביב. זה נשמע קלישאתי אבל המשמעות של 'אין לי בית' היא גם פיזית וגם מטפורית. איבדתי את כל העוגנים שלי בשנה הזו. הכל לטובת המוזיקה, שהיא כבר לא רק אני אלא ישות נפרדת. למדתי משחק ועשיתי בגרות בקולנוע ואז אנימציה בבצלאל. השקעתי באנימציה שש שנים, שמתי אותה בצד, עבדתי הרבה בדיבוב של סרטים מצוירים ובסוף הגעתי למוזיקה. העסיקו אותי המון דברים. המוזיקה התחילה כחלק קטן בתוך המדיות דרכן אני אוהב להוציא את היצירתיות שלי. פתאום זה נהיה ה-דבר ואני מאוד שמח מזה, כי כרגע זה כל מה שאני רוצה לעשות".

ואיך אתה מסתדר בתל-אביב?

"באיזשהו שלב, ירושלים כבר לא ענתה על הדרישות שלי. היא תמיד היתה עיר קשה. תל-אביב התחילה בתור הכרח, גם בגלל עבודות הדיבוב וגם בגלל ההופעות. אז מיום אחד שישנתי פה והיה נורא נוח, נשארתי לסופשבוע וגם הבאתי את הכלבה שלי ואת כל הדברים שלי. זה נוח אבל אני שונא את העיר, לא יכול לסבול אותה. למרות שכל האנשים שהכרתי נפלאים, העיר עצמה מלוכלכת, מכוערת ומרעישה. גרתי במבשרת בוואדי ענק עם אגמים. אתה רואה את השקיעות ויש לך את השקט והציפורים שלך וזה חסר לי. אם הייתי טיפה יותר אמיץ והיתה לי טיפה יותר חברה אז הייתי עובר לאיזה מושב".

אז זה גם עניין של רווקות.

"זה גם מחיר. אני כל כך עסוק בעצמי עכשיו שאין לי באמת מה לתת למערכת יחסים. גם כשאני מנסה, זה נגמר רע. אז אני כותב על זה שירים וזו הנחמה היחידה שיש לי. בחודשים האחרונים זו היתה הפעם הראשונה בחיי שאמרתי לעצמי שאני לא מחפש קשר. תמיד היו לי מערכות יחסים שהתפרקו. גם כל השירים שלי מדברים על זה. מערכות יחסים הן חלק מאוד אינטגרלי מהחיים שלי ופתאום המערך השתנה".

ועכשיו ההופעות שלך מלאות מעריצות.

"זה עושה את החיים הרבה יותר קלים. כן, אני גבר וכיף לי שמתחילות איתי בנות. גם כשאני מתחיל איתן אז זה יותר קל. אבל זה לא שאני אתחיל עם בחורה ואגיד לה: 'אני אסף אבידן'. פשוט מי שיוצא לי להתחיל איתן הן בנות שמגיעות להופעות אז יש כבר איזושהי רגישות.

"אבל זה גם יוצר מערכת יחסים משונה. כזו שמתחילה מתוך הכרה של משהו אחד מאוד ספציפי. מי שאני על הבמה זה אני, אבל זה רק חלק. אז אני מעדיף להתחיל עם בנות שכבר הכירו אותי לפני המוזיקה, זה יותר בטוח. יש גם משהו מצחיק כשמישהי מתאהבת בך בגלל המוזיקה. נכון שבכל קשר מגלים עוד ועוד דברים בהמשך, אבל מה יקרה ביום שארצה לחזור להיות אנימטור? יש בי הרבה יותר מה להציע מאשר 'אסף המוזיקאי'. יש לי ביטחון מלא בכל השאר ולקח לי הרבה שנים להגיד את זה".

ומה הכי מפתיע אותך בהתמודדות מול המעריצים?

"הפעם הראשונה בהופעה, כשרק ניגנתי על הגיטרה והקהל שר את השירים, זה היה שוק. אתה מדבר על דברים ספיציפים? שזורקים חזיות לבמה? גם זה קורה. או שגברים משונים במיוחד מגיעים בהופעות למאחורי הקלעים ומציעים או רוצים דברים מוזרים. יש כל הזמן מקרים כאלה. זה נורא מפחיד. בתחילת הדרך אתה אומר: 'וואו, כל קלישאות הרוקנ'רול האלה, הן כאלה רחוקות'. אבל לאט לאט זה מתחיל להתבהר. יש אנשים משונים בעולם ואיכשהו רוקנ'רול מושך אותם. אני לא אגיד מה אנשים עושים או לא עושים, אבל יש הפתעות".

משתמטים כן, "כוכב נולד" לא

בשנות התיכון אבידן החל להשתעשע עם הגיטרה והלחין שירים של משוררים אהובים כמו יהודה עמיחי ונתן אלתרמן. פתאום, בעודו בצבא, הוא גם לקח עט ונייר וכתב מילים משלו. "כשעזבתי באמצע השירות את הצבא קיבלתי מענק ורציתי לנצל את כולו, אז הקלטתי דמו", נזכר אבידן.  

"אם הייתי טיפה יותר אמיץ והיתה לי טיפה יותר חברה, הייתי עובר למושב"

"אין לי מושג איך עשיתי את זה. הלכתי לאולפן שמצאתי בדפי זהב. לא היה לי שום מושג מה אני עושה, בקושי ידעתי לנגן שלושה אקורדים ואני גם לא יודע למה החלטתי לכתוב באנגלית, פשוט ככה יצא. שלחתי את הדמו לחברות תקליטים, קיבלתי תגובות מפרגנות, אבל האמת שזה היה די חרא.

"אחר כך התקבלתי לבצלאל. עזבתי את המוזיקה והמשכתי לכתוב לעצמי. באמצע הלימודים חזר לי הרצון למוזיקה. הכרתי את תמר אייזנמן (גיטריסטית ומוזיקאית ירושלמית - א"ב) כשחיפשתי גיטריסט, ובעקבותיה התחלתי לנגן שוב. ניגנו יחד ואפילו עשינו הופעה אחת, אבל אז שוב הפסקתי והתחלתי שנה ג'. כל הזמן הייתי רואה את תמר מופיעה וזה כל כך דיגדג לי. יכול להיות שאם לא הייתי פוגש אותה, לא הייתי מרגיש את הרצון להיות בצד השני, על הבמה. יכול להיות שהייתי מגיע לזה בתקופה הרבה יותר מאוחרת ואולי גם בכלל לא".

אתה מתאר לעצמך אילו תגובות אתה יכול לגרור כשאתה אומר שיצאת מהצבא.

"על הזין שלי. אני לא בקטגוריה של משתמטים כי באמת הלכתי לשרת בקרבי מתוך רצון לשרת שם. אחרי תשעה חודשים של שירות יצאתי כי באמת היו לי בעיות נפשיות עמוקות, שעד היום מטרידות אותי. אני לא מתבייש בזה אבל אני אשמח לקחת את הצד של המשתמטים, כי כל הקמפיין נגדם הוא על חוט השערה מפאשיזם טהור.

"אני שונא 'כוכב נולד', את כל מה שהוא מייצג. לא שמעתי שירים של ג'קו אייזנברג ואם תראה לי תמונה שלו, אני כנראה לא אזהה אותו", מוסיף אבידן. "אבל הבנתי שהוא יצא, פחות או יותר, כנגד המקרים האלה ואני מעריך אנשים שיש להם את הביצים לבוא נגד המחשבה הכל כך צרה הזו שרק מי שעשה שירות צבאי ראוי להתייחסות. או נגד ההחלטה שגופים ממשלתיים לא ישלמו לאנשים שלא עשו צבא, במיוחד במדינה שקוראת לעצמה דמקורטית וליברלית.

"אמנים אלה אנשים שמייצגים אותנו בעולם, שמראים שיש כל כך הרבה יותר מהמלחמות, מהפצצות על האוטובוסים ומהטרקטורים שהורגים אנשים. הם מראים שיש צעירים יוצרים ושיש ממש חיים. הם כל כך עומדים באותה סקאלה של חשיבות יחד עם אלה שמשרתים בקרבי. אני יודע שזה קשה לשמוע ואני יודע שמי שדופק עכשיו שלוש שנים זה מבאס אותו. אבל גם אמנים חיים כאן ולא סתם הצבא מעניק שירות של ספורטאי או מוזיקאי מצטיין. אם מישהו עושה את המוזיקה שלו מחוץ לצבא, למה לא לפרגן ולהבין שגם זה חשוב למדינה?".

"בסופו של דבר אתה, אני, הילדים שלנו, הכלבה שלי, כולנו נמות"

מלבד מערכות היחסים והשירות הצבאי היה עוד דבר אחד שעיצב את האישיות והיצירה של אבידן, כפי שמכירים אותה היום. אותו דבר שהוא בוחר להסביר אך ורק בדרך שלו, סרטן הלימפה שתקף אותו. שמונה חודשים היה אבידן חולה ועבר טיפולים. כמעט שש שנים שהוא בריא לגמרי. "חליתי וכמו כמה אירועים גדולים בחיי,

זה מאוד הפך אותי למי שאני היום. פעם שאלו אותי: 'אם החיים הם עוגה, איזה חתך הסרטן הוא בתוכה?' אי אפשר לחלק את זה, זה מין עיגול קצת שקוף על הכל. אני בסך הכל אותו אדם שהייתי, אבל גם ב-180 מעלות לא אותו אדם. זה מקטין דברים מסוימים ומעלים דברים אחרים. הלוואי שעדיין הייתי מסיים את כל הלקחים שהפנמתי בהסתכלות לתוך המורטאליות.

"תמיד היו לי מחשבות על מוות וכשלמדתי תסריטאות, אמרו לי כששוברים בסיס, כל סיפור הוא או על אהבה או על מוות. כל החיים נמשכתי לאותם הנושאים. האהבה היא לא רק לבת זוג, היא גם למוזיקה ולחיים. והמוות? בסופו של דבר אתה, אני, הילדים שלנו, הכלבה שלי, כולנו נמות. אי אפשר לחשוב על זה כל היום, אבל אני מניח שאני חושב על זה יותר מאחרים. אבל זה גורם לי לפעול כדי להשיג את הדברים שאני באמת מאמין בהם. גורם לי להרבה יותר טעם בחיים. אחרי הכל, אין לי מה להפסיד".