שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האור שלא כבה
    אחרי הרבה מאוד שנים ו-12 שירים האגדה התעוררה לחיים. אילת יגיל היתה בהופעה של מוריסי והתרגשה לראות אמן ענק עם עבר מפואר ועתיד לא פחות מבטיח
    ההתחלה לא היתה מבטיחה: בכל זאת, הופעת פופ שמתחילה במילים "אדולף היטלר", קשה שתעורר משהו מלבד אנטגוניזם. מוריסי בוחר לפתוח את הופעותיו בקטע "The Imperfect List" של Big Hard Excellent Fish (בראשותו של איש האינדי-פופ פיט וויילי), המכיל רשימת שמות ודברים מדכאים במיוחד. חוץ מהצורר הגרמני ניתן למצוא שם גם את מרגרט תאצ'ר, משפחת המלוכה, נשים עשירות מגעילות שלובשות פרווה, גשם חומצי, הרס יערות הגשם ואפילו שלישיית מפיקי הפופ השבלוניים סטוק, אייטקן ווטרמן.


    מוריסי. אגדה בשר ודם (צילומים: אור אלתרמן) 

     

    אבל אז עלה האיש שלכבודו התכנסנו אמש (ג') והתחיל בסלסול קטן וצנוע של "Isra-yel", הפזמון של שירם של סוזי והבנשיז, כדי להכיר במקום שבו הוא נמצא. משם הוא פצח ב"The Last Of The Famous International Playboys", אחד משירי הסולו הטובים יותר שלו, שהוא גם אחד החביבים עליו: אין כמעט אוסף של מוריסי שהשיר לא נכלל בו.

     

    כמו בשיר, שעוסק בתאומים הגנגסטרים רוני ורג'י קריי, מוריסי מוכיח שהמשיכה שלו לפושעים בשחור-לבן לא שככה עם השנים, והיא מתבטאת גם בתפאורה על הבמה: תמונות משטרתיות של פושעים עתירי ברילנטין בשיער משנות השישים.


    מצליף עם המיקרופון 

     

    אבל המחנק בגרון החל ב-"Ask", כשמוריסי החליט לצ'פר את הקהל ביצירה סמית'סית כבר בשיר השני. הצמרמורת בגב מאותתת: זה זה, זה הדבר האמיתי. מוריסי, מצידו, שומר על קלילות. הוא מגלה חוש תיאטרלי לא רע כשהוא מדגים את "הנערה עם השיניים הבולטות מלוקסמבורג" שמוזכרת בשיר, ובכלל מפגין חוש הומור מפתיע. בהמשך מסתבר שהוא יהיה גם נדיב למדי בשירי הסמית'ס שיבצע – שבעה שירים מתוך 22, מינון גבוה משאר ההופעות בסיבוב הנוכחי.

     

    לא עוזב את קיילי

    למרות הצדעיים המכסיפים, יש דברים בהופעה של מוריסי שמראים שהוא דווקא לכוד בעבר: החל בנוסטלגיה סינמטית (סרטוני שחור-לבן של זמרים וקטעי ראיונות משנות השישים על מנצ'סטר שהוקרנו לקראת המופע) וכלה בכעסי עבר שעדיין מפעפעים בו, מסתבר, על כוכבי פופ שטחיים ובעיקר על קיילי מינוג.


    תיאטרלי למדי 

     

    כמו בכל הופעותיו האחרונות, גם הפעם התייחס מוריסי למינוג. העובדה שזכתה לאחרונה בתואר הוקרה מלכותי מהנסיך צ'ארלס מעלה לו את הסעיף. הוא פשוט לא מצליח להבין מה היא עשתה למען האנושות. אצלנו, אם כן, הוא כלל אותה ברשימת ה"Crashing Bores" מהשיר הנושא את אותו השם. ולנו מתחשק לומר לו, סטיבן פטריק מוריסי, גט א לייף.


    עדיין מרגש 

     

    למרות הטרחנות, מוריסי הקרין כריזמה מתובלת בביישנות קלה וחיננית. כשנתן מיקרופון לבחורה מהקהל שצעקה: "תודה שבאת, אנחנו אוהבים אותך". המבוכה שלו היתה נוגעת ללב. מדי פעם הוא התייחס לקהל ("אני לא שומע אתכם אומרים 'More! More'"), וסיפר ששוחח עם סוזי סו ושהוא לא יודע למה סוזי לא באה, והיא עצמה לא יודעת מדוע היא לא באה.

     

    מנצ'סטר בביתן 1

    זה לקח 12 שירים וב-"Every Day Is Like Sunday" סוף סוף הודבק הפער בין תל אביב למנצ'סטר. אחרי אינספור האזנות לתקליטים, שינון המילים, מציאת האקורדים, הבהייה בפוסטרים ורקימת חלומות על המפגש, האוריגינל היה פשוט שם, והוא מעולה. בחלל התעשייתי של ביתן 1 התרחשו קסמים.


    האורגינל 

     

    הנגנים, מצידם, עשו את המיטב כדי לספק את כל הצלילים הנכונים (חיקויים לא רעים לקטעי הגיטרה של ג'וני מאר, אקורדיון לקטעים השקטים, ואפילו טרומבון וקלרינט בקטעים הסוערים יותר) מבלי להסיט יותר מדי תשומת לב מהגבר שבמרכז הזרקורים. וזה, מצידו, נתן מעצמו המון והעניק לנו את כסותו, במלוא מובן המילה, כשהוא פושט את בגדיו מדי כמה שירים ומשליך אותם אל ההמון הרעב.  

     

    מבין שירי הסמית'ס שבוצעו, יהיה הוגן לומר שלא כולם פנינים: "Vicar In A Tutu", שאמנם מבוצע הרבה בסיבוב ההופעות הזה, הוא דווקא לא אחד השירים החזקים שלהם. גם "The Death Of A Disco Dancer" סבל מעט ממונוטוניות אבל עדיין שילהב את הקהל, שהניף אגרופים בשורה "אהבה, שלום והרמוניה", בלי להתעכב על המשך המשפט הסרקסטי, "נחמד מאוד, אבל אולי בעולם הבא".


    במפגש מעריצים לפני ההופעה 

     

    אחרי חידוש מעט אנמי ל"You Say You Don't Love Me" של הבאזקוקס, עוד להקה חשובה ומשפיעה ממנצ'סטר, עבר מוריסי לביצוע לא פחות ממבריק ל-"Please Please Please". מהתאורה, דרך השירה העדינה ועד לצליל דמוי המנדולינה שחותם את השיר, היה מושלם. גם "How Soon Is Now", שנפתח באינטרו סוער, היה מערפל חושים בביצוע האנרגטי היאה לשיר מופתי כזה.

     

    כשמוריסי עלה שוב לבמה להדרן, הוא הניף שלט שקיבל מהקהל, "אתה האור
    שלנו שלא כבה לעולם". בטיימינג יפה, הוא ולהקתו העניקו כמתנת פרידה את הפייבוריט של הקהל "There Is A Light That Never Goes Out". חבל רק שהשיר העדין הזה זכה לעיבוד בומבסטי ולא תואם. אגב, לא מן הנמנע שמוריסי ביצע את השיר במיוחד בשבילנו: שיר הסיום שלו לרוב הוא "What She Said", שהוא באמת שיר קצבי ורועש בהרבה.

     

    מוריסי אולי לא הגיע אלינו בפסגת הקריירה שלו (ארבע שנים עברו מאז הקאמבק המפואר שלו והסינגלים החדשים שבוצעו, "I Want To Throw My Arms Around Paris", ו-"Mama Lay Softly On The Riverbed" לא יותר מסימפטיים), אבל אפשר להתערב שהוא עוד יוציא אלבום מופת במהלך השנים הקרובות. כך שמשמח לראות אדם עם עבר מפואר כל כך, מגיע אלינו עם רפרטואר עמוס כל טוב, מבלי שאמר עוד את המילה האחרונה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "האור שלא כבה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מוריסי. מקרין אור
    צילום: אור אלתרמן
    כבש את הבמה
    צילום: אור אלתרמן
    7 לילות
    מומלצים