אפיק פרסי
למרות היותו צמוד לנקודת המבט המוגבלת של הגיבורה הצעירה, סרט האנימציה "פרספוליס" מצליח לרגש ולעורר הזדהות, ובכך מהווה ניצחון קטן של הרוח האנושית
ההיסטוריה לא נכתבת רק בתיאורן של מלחמות, הפיכות ובחירות, לא רק כאשר סוקרים את מעשיהם של מנהיגים, מצביאי צבא או בעלי ההון. ההיסטוריה נכתבת גם כאשר ילדה קטנה, מרדנית ושובבה, חווה את הזעזועים הפוליטיים המטלטלים את ילדותה המגוננת.
"פרספוליס", סרט אנימציה המשחזר את זיכרונות ילדותה והתבגרותה של מרג'ן סאטראפי תחת שלטון האייתוללות, הוא אקט של התנגדות הנושא ערך מוסרי והומניסטי. ההומור והרגש המצויים בו הם כלי הנשק שבאמצעותם מצליחה הגיבורה והיוצרת להביס את הכלא החשוך של המשטר האיראני.
"פרספוליס" מתבסס על רומן גרפי שיצא לאור בשנת 2000 בצרפת. מאז הוא תורגם ל-24 שפות ומכר יותר ממיליון עותקים. הצלחה זו הפכה אותו למוצר תרבותי בעל השפעה רבה בעיצוב הדימוי של איראן בעיני המערב. כעת, עם הפיכת הרומן לסרט בבימויים של סאטראפי ואמן קומיקס נוסף, וינסנט פארנו, השפעת ההיסטוריה האישית של המחברת תחלחל עמוק עוד יותר.
"פרספוליס". ערך מוסרי והומניסטי
ב- 1978 מרג'ן היא ילדה בת תשע ואיראן עומדת ערב המהפכה האיסלמית. משפחתה, נצר למשפחת המלוכה שהודחה עם עלית השאה, שייכת למעמד הבינוני-גבוה. כמו שאר בני המשפחה, גם הוריה של הגיבורה משכילים, חילוניים וקומוניסטים. תכונות אלו הפכו חלק מבני המשפחה לקורבנות הדיכוי של משטר השאה. הם, כמו מרבית האיראנים, מייחלים לשינוי.
עד מהרה הם מגלים כי ההפיכה מביאה איתה דרגה חדשה של דיכוי שאותה לא יכלו לשער. תחת המשטר הפונדמנטליסטי, הופכות המרדנות והדעתנות של מרג'ן לסכנה לשלומה ומחייבות את שליחתה לאירופה. התבגרותה תתרחש בין מזרח ומערב, בין דיכוי ודחייה, נטע זר בעולם שהשתנה ובתרבות שאינה מכירה.
"פרספוליס" הוא סרט פרו-איראני ואנטי פונדמנטליסטי. קל לו לעורר הזדהות בהצגת ניסיונם של האנשים הטובים והמשכילים לשמור על שפיותם ועל יכולתם לעצב את חייהם תחת דיכוי. אין כאן ניסיון להציג את מורכבותה של התרבות האיראנית שמתוכה נבעה קיצוניות זו, אלא הצגה פשטנית של עולם ילדות שנכבש על ידי כוחות מפלצתיים. הסרט בוחר בפרספקטיבה מוגבלת המנומקת בהיצמדות לתודעתה של גיבורת הסרט הצעירה.
נוכחות ההעדר
הסגנון הגס של הרומן הגרפי – שימוש בשחור-לבן, קווים עבים והפשטה של אובייקטים ומרחב - לוטש ועודן אך נשמר ביסודו. פשטותו הצורנית של הסגנון היא הבסיס לשימוש המתוחכם שנעשה בו.
השימוש בשחור-לבן מהדהד את האופן בו מנסה המשטר הפונדמנטליסטי למחות את המסורת הוויזואלית העשירה של התרבות הפרסית באמצעות פיקוח על כל צורה של עונג חושני.
הצבעוניות המוגבלת תורמת גם לקדרותם של האירועים ההיסטוריים הקשים המלווים את התקופה – מהדיכוי הברוטאלי של ההפגנות נגד השאה, הדיכוי האכזרי עוד יותר לאחר המהפכה והזוועות של מלחמת איראן-עיראק. השימוש בשחור-לבן ובקווים גסים מייצר פישוט אקספרסיוניסטי המעצים את הממד המסויט של אירועים אלה.
השימוש בשחור ולבן מעצים את הממד המסויט של האירועים ההיסטוריים
הפשטה זו אינה רלוונטית רק לאירועים ההיסטוריים הגדולים אלא גם, ואולי בעיקר, לדיכוי בו נתקלת מרג'ן הילדה. כך, למשל, הופכות נשים עטויות חיג'אב המתנכלות למרג'ן הלבושה בבגדים מערביים לשני נחשים שחורים עם פנים אנושיות. תנועתן המתפתלת לצד הילדה הלבושה בז'קט לבן מהווה קריקטורה לעגנית לצרות העין והרשעות המתחזות לטוהר דתי.
הפיכת ההפשטה האקספרסיבית לקריקטורה היא טקטיקה המאפשרת לנוע מהמסויט לעבר ההתבוננות הסאטירית. היא מאפשרת להציג את הנורא בחברה אך גם לשמור על הומור לעגני. בדרך זו מצליחה סאטראפי לעצב את התודעה המרדנית של מרג'ן באמצעות הכלים והפרספקטיבה העומדים לרשותה כיוצרת בוגרת.
אגדה אפלה
הממד השני והמרשים לא פחות בדפוס סגנוני זה הוא היכולת לחבר בין תכונות השחור-לבן וההפשטה לקסם האפל של עולם אגדות הילדות. שני מקורות ההשראה הבולטים מבחינה זו הם דמויות הצלליות של האנימטורית הגרמניה לוטה רייניגר (במיוחד סדרת האגדות לילדים שבוימה ל-BBC בשנות ה-50) ויצירת המופת של צ'ארלס לוטון, "ליל הצייד" (1955).בסצנה שבה מוצגת ההשתלטות הקולוניאליסטית הבריטית על איראן כסוג של אגדה, מבצעת סאטראפי שימוש מוצלח במיוחד במקורות השפעה אלו. התהליך ההיסטורי מוצג כתיאטרון של בובות נייר דו-ממדיות, אשר תנועתן והתנהגותן המלאכותית מהווה המחשה הולמת ליחסי הכוח בין המעצמה הקולוניאליסטית והשאה, שליט הבובה אותו הם השליטו על איראן.
בדומה ל"ואלס עם באשיר", גם ב"פרספוליס" לא ניתן לדון בערכו ללא הבנת החיבור הייחודי בין צורה לתוכן הנובע מהאנימציה. כישרונה של סאטראפי מאפשר להפוך את הבנאלי והילדותי למעורר הזדהות ומרגש. אומנם, ניתן לטעון כנגד הסרט כי הוא מוגבל כניתוח של הסיטואציה החברתית-פוליטית וקשה גם לראות בו שיקוף פסיכולוגי מעמיק של דמות רבת רבדים. כוחה של האנימציה בהיותה כלי ביוגרפי המציג את תודעתה המרדנית של ילדה-נערה, ובכך מאפשר לסרט לבצע אקט פוליטי של מרדנות הומניסטית.
לפנייה לכתב/ת 
