פול ווליום
הבמה, התאורה, הסאונד - הכל היה מדהים במופע של פול מקרטני, שהזכיר הופעות שפעם היינו רגילים לראות פה. אבל העונג העיקרי נבע מהתחושה החמימה שהעניקו השירים. אילת יגיל חזרה מאושרת מהפארק
"היה שווה גם אלף שקל", אמרה האמא שלצדי לבן המתבגר שלה. כמו רבים אחרים, גם היא הגיעה מצוידת בדור ההמשך כדי לקחת חלק ברגע היסטורי. מקרטני סוף סוף כאן, ועדיין (כמעט) בשיאו. זה עדיין אותו בס, עדיין אותו קול ועדיין אותו גבר שמוט-לחיים וחביב, כל כך חביב.
_wa.jpg)
עדיין פרפורמר ענק. מקרטני על הבמה (צילומים: ירון ברנר)
ההתייחסות הבלתי נמנעת לעברו של מקרטני החלה עוד לפני תחילת ההופעה. בזמן ההמתנה הוקרנו על גבי המסכים הנפיליים בגודלם תמונות מהסיקסטיז, החל בביטלס, דרך טוויגי ועד גלויות מליברפול - הכל באווירה צבעונית וקריקטוריסטית, כאילו מדובר בטייק אוף של אוסטין פאוורס ולא בדבר האמיתי.
מזמן לא היתה במחוזותינו הופעה שבה מבט אחורה מגלה אוקיינוס של פרצופים המשתרע עד לאופק. בכלל, כבר בשיר הראשון היה ברור שההופעה כאן היא בסדר גודל שרואים בישראל לעתים רחוקות מאוד. השימוש במסכים הצדיים וברקע דיגיטלי המורכב מנורות LED היה אמנם בהופעות של ניין אינץ' ניילז ואפילו של פיל קולינס. אבל גודל הבמה, עוצמת התאורה והסאונד המדהים הזכירו תקופה יפה שבה הופעות ענק בישראל היו עניין שכיח יותר.
אלא שבניגוד למופעי העל שראינו בפארק הירקון בעשור שעבר, כמו אלה של מייקל ג'קסון ומדונה, אל מקרטני לא באנו בשביל הספקטקל (למרות שהיה קטע אחד מהפנט בהמשך), לא בכדי שידהימו אותנו, לא כדי להתעלף ולצרוח, אלא בשביל הנעימות, התחושה החמימה שמעניקים שיריו של מקרטני, ורגעים כאלה היו בשפע בהופעה.
שיאים של חמלה ורגישות
פול מקרטני הגיע לכאן ממש ברגע הנכון, כשהוא עדיין פרפורמר ענק, עדיין ה"גוד גאי" ששידר בנעוריו, מלא רצון חינני ונוגע ללב לדבר איתנו בעברית. אז היו כמה פספוסים (ב"Jet") ובתים שנשכחו (ב"Something"), הקול הצטרד מעט והיה נחמד אם היה לובש משהו כהה יותר שיטשטש את אגלי הזיעה הלבנטיניים שניגרו מגופו הליברפולי, אך בגיל 66, כוחו עדיין במותניו. יותר משעתיים הרקיד, הקפיץ או סתם ריגש, רבבות אנשים שחלמו לפגוש אותו כבר יותר מדי שנים. אב רוקד עם בת, אמא מתרפקת בעיניים בוכיות על בן. מקסים לראות כל כך הרבה ראשים מכסיפים בקהל.
_wa.jpg)
תפקיד הנגנים הסתכם בעיקר בלהישמע כמו המקור
ההופעה, שהיתה טובה בשעה הראשונה, היתה פשוט מרהיבה בשעה השנייה. בזה אחר זה הגיש לנו מקרטני את השירים האלמותיים להם היה אחראי בשנות השישים והשבעים. שיא ההופעה ללא ספק היה ב"Live And Let Die", שיר הנושא שכתב לסרטו של ג'יימס בונד. לאחר שהתחיל בפתיחה הרגועה של השיר, הפך החלק הקצבי למפגן אורגזמתי מרהיב של פירוטכניקה, תמרות עשן וזיקוקין דינור. הניגוד בין הקו האנרגטי-אך-מאופק של שאר ההופעה לבין ההתפוצצות המפתיעה הזאת, היה מעולה.
חביבותו של מקרטני ניכרת ברצונו להוכיח שוב ושוב את האנושיות שלו: אם בחזרה קרא פעמיים לעבר המנצחים בתחרות הסיפורים של ynet, "ברוכים הבאים לזוכי התחרות", בהופעה עצמה הוא נופף לאנשים שהתגודדו לשמוע אותו מחוץ למתחם, וקרא "אהלן".
הנגנים שהקיפו את מקרטני מיומנים לעילא, אבל תפקידם הסתכם בעיקר בלהישמע כמו המקור ולא להתבלט יותר מדי. מקרטני ביצע את כל השוסים הגדולים שלו ובראשם כמובן "Let It Be", "היי ג'וד" ו"Yesterday". זה האחרון הוגש על ידי מקרטני סולו, מלווה עצמו בגיטרה, בעוד הלהקה ירדה מהבמה. למרבה הצער, הגירסה הזאת נשמעה כמו שירה בציבור בקומזיץ, כאשר שירתו של מקרטני הוטבעה בים הגרונות מסביב. גם המחרוזת שהקדיש לג'ון לנון, ששילבה את "A Day In The Life" עם "Give Peace A Chance", העניקה תחושה בומבסטית שהעיבה על הקשר האינטימי שקשר מקרטני עם הקהל.
_wa.jpg)
מפגן אורגזמתי מרהיב של פירוטכניקה, תמרות עשן וזיקוקין דינור
אם השיא האנרגטי של המופע היה מופע הפירוטכניקה, היו בו גם שיאים קטנים של חמלה ורגישות, בעיקר במחווה שלו לאשתו המנוחה (ב"My Love") ולג'ורג' האריסון. ביצועו של מקרטני לשיר "Something" של האריסון לווה בהקרנת רקע של תמונות מקסימות של השניים. לכאורה, זה היה יכול להיות כל גבר בוגר, המתאבל על חבר קרוב ועל הקשר שאבד. אלא שבמקרה הזה מדובר בשניים מהאנשים המפורסמים בעולם, שידעו לזקק רגעים אנושיים לכמה מהשירים הכי מוכרים בהיסטוריה. ואולי זה סוד הקסם, הנכונות של מקרטני לשתף אותנו בחייו, בשיריו.
לאחר שני הדרנים, בחר מקרטני לסיים סופית את המופע באופן הכי אלגנטי ומרגש – הקטע "The End" מ-Abbey Road. סיום מופלא למופע מופלא.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
