חומר להסברה
עמנואל נקש עזב את חייו השלווים בצרפת ויצר עם סטפן בלאיש את הקומדיה "חומר למחשבה", במטרה לתת מענה קולנועי לתדמיתה הבעייתית של ישראל בעולם. כעת, חסר להם רק מפיץ
שני במאים, סרט אחד גמור בניגוד לכל הסיכויים ואף לא מפיץ אחד לרפואה. זהו בקליפת אגוז סיפורו העגום של "חומר למחשבה", קומדיה פרועה שסביר להניח שלא תראו באולם הקולנוע הקרוב למקום מגוריכם.
"חומר למחשבה" של עמנואל נקש וסטפן בלאיש הוא לא הסרט העצמאי הראשון שמתקשה לפלס לעצמו דרך למסך. הוא גם לא הסרט הראשון שהוקרן בבכורה בתחרות בפסטיבל כזה או אחר, ומצא את עצמו אחרי הפרמיירה בלי בית וגב. מאחורי כל סרט עצמאי עומדים אנשים נחושים עם חובות, נהוג לומר בתעשיית הקולנוע הישראלית, אך במקרה הזה נראה שהסיפור שמאחורי הקלעים של הסרט מוטרף לא פחות מעלילתו, שמערבלת פחות או יותר את כל הסטריאוטיפים האפשריים בחברה הישראלית לסלפסטיק משוגע.
אז מה יש לנו שם? לירון לבו בתפקיד הישראלי הזרוק שחזר מהודו, מתאהב בזונה רוסיה (לוסי דבינצ'יק) ומנסה להציל אותה מהסרסור הגרוזיני שלה (חיים זנאתי). לטובת כך הוא גונב מונית שירות ומוצא את עצמו תקוע עם חבורה שמורכבת מצעירה רוחנית (רוני הדר), בחור חרדי (דן הרצברג), זוג חיילים וצרפתי אחד שלקה בסינדרום ירושלים ומשוכנע שהוא נביא.
"חומר למחשבה" הוא סרט הביכורים של נקש ובלאיש, שהחליטו בתחילת שנות השלושים לחייהם שהגיע הזמן לשינוי. נקש, שסיים בפריז לימודי מנהל עסקים והתחיל קריירה כיועץ פיננסי, החליט יום אחד שהגיע הזמן לעשות עלייה. אחרי שסיים את חובותיו לצבא הגנה לישראל, נסע לחופשת התרעננות בדרום אמריקה, שם התחיל לעבוד על התסריט. כשחזר הדביק את חבר הילדות שלו, בלאיש, בהתלהבות. התוצאה: בלאיש עושה עלייה וביחד מתחיל הרעיון הכללי להפקת סרט לרקום עור וגידים.
מערך הסברה אלטרנטיבי
זה אולי נשמע בומבסטי, אבל "חומר למחשבה" הוא התשובה של נקש ובלאיש לתקשורת העוינת. "הגעתי לישראל וגיליתי מקום שמכריח אותך לחיות את הרגע. בצרפת אתה יכול לתכנן עשר שנים קדימה. בישראל, מחר בבוקר לא בטוח ולכן הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא לנסות להיות מאושר ברגע הזה. תמיד רציתי לעסוק בקולנוע והיה לי ברור שזה עניין של זמן, ישראל הבהירה לי שעכשיו זה הזמן והחלטתי ללכת על זה". חלומות ומציאות לחוד.
מתוך הסרט. התשובה שלהם לתקשורת העוינת (צילומים: אלי זוטא)
עם אפס ניסיון או קשרים, הדרך לכיסיהם של משקיעים פוטנציאלים נגמרה באכזבה גדולה. ואז הגיע חיים בוזגלו. "הוא הרגיש שאנחנו מוכנים לוותר על הרבה דברים בחיים בשביל לעשות את הסרט ואחרי שהתברר לנו שאף משקיע, חברת הפקה או קרן קולנוע לא תעזור לנו כי אין לנו ניסיון, חיים החליט שהוא מוכן להסתכן ולעזור לנו בכל נושא ההפקה בארץ", אומר נקש.
עכשיו מה שנשאר הוא לגייס את הכסף והשניים יצאו לחזר על פתחיהם של חברים ובני משפחה. 350 אלף דולר, זה הסכום שהשניים הצליחו לגייס. 550 אלף דולר נוספים הם כספים שהתחייבו להחזיר אם הסרט יצליח. כל המשתתפים בסרט עבדו על הפרויקט בחינם. "הצלחנו לייצר סביב הסרט הרבה אהבה", אומר נקש. "אני חושב שמה שמצא חן בעיני השחקנים זה המבט שלנו על החברה הישראלית והעובדה שמדובר בקומדיה".
האנשים שמאחורי הקריקטורה
מבקרי הקולנוע שצפו בסרט בפסטיבל הסרטים בירושלים בשנה שעברה שחטו אותו, לשון המעטה. "זה סרט שמיועד לצרפתים", היתה הדעה הרווחת. נקש לא מסכים עם הטענה, למרות שהוא מודה כי נקודת המוצא היתה קהל הצופים הלא יהודי בצרפת. "אף אחד לא מכיר את ישראל בחו"ל. לא יהודים מכירים את הארץ דרך המלחמות, הסכסוך וכל מה שרואים בחדשות. היהודים רואים בישראל איזו פנטזיה חלומית של מדינה מושלמת שבה כולם אוהבים את כולם. הם תקועים ברעיון הקיבוצי של שנות ה-50", הוא אומר. "בקיצור, ישראל היא קריקטורה גדולה לטוב ולרע ומה שרצינו להראות זה שישראל היא הרבה מעבר לכך. שמאחורי הקריקטורה, יש בני אדם".אז זה בעצם מעשה ציוני?
"ברמה מסוימת. חשבנו שזו הדרך שלנו לעזור. היה לנו ברור שלוחמים אדירים כבר לא נהיה ושגם מיליונרים שיכולים לתרום את הונם לא נהיה. מה שיש לנו זו אהבה למקום הזה וגם הבנה מסוימת של הניואנסים שמפעילים אותו. אני באמת חושב שמה שהכי חשוב לישראל זה מערך הסברה שיציג את הארץ הזו ואת האנשים שחיים פה כמו שצריך. קולנוע זה ערוץ מלא כוח כי הוא עובד על הלב. קומדיה יכולה לפתוח את הראש ואת הלב ולאפשר תוך כדי להעביר מסרים. לנו היה חשוב להגיד לעולם שצעירים ישראליים לא כל כך שונים מצעירים בצרפת, ארה"ב או ניו זילנד.
"לאורך הכתיבה חשבתי על סרביה, מדינה שאני לא מכיר ושכל מה שאני יודע עליה זה שיש בה שני צדדים שנלחמים זה בזה אלוהים יודע למה. זה פחות או יותר האופן שבו אנשים מסתכלים על ישראל. ההבדל הוא שלסרביה יש את קוסטוריצה שאולי לא עוזר לי להבין את המצב, אבל מראה לי את האנושיות של אלה שחיים אותו, את העושר התרבותי שלהם, את החיוניות שקיימת למרות הבעיות".
מזל של מתחילים
אומרים שלהצחיק זו האמנות הקשה מכולן, אבל את נקש ובלאיש, המשימה לגרום לישראלים לחייך לא הרתיעה. גם מספר ימי הצילום המינימלי שעמד לרשותם לא שבר אותם. "צילמנו 17 יום שזה בדיחה ותמיד צחקנו ששני האנשים הלא מקצועיים היחידים על הסט זה אנחנו", נזכר נקש באחת התקופות ההזויות בחייו. את עבודת הליהוק, שהתרחשה באמצע מלחמת לבנון השנייה, עשה נקש במדים. "הייתי בצו 8 כל התקופה ואם הסרט הזוי, אז העשייה שלו במצב הזה היתה הזויה עוד יותר", הוא אומר. "הייתי חוזר מהצפון ליום ליהוקים ונוסע ישר לבסיס. חייתי בסרט".
עם קצת מזל והרבה עזרה מחיים בוזגלו, הכל מסתדר
רגע לפני הצילומים נשרו מההפקה שני שחקנים מרכזיים. בדרך נס, שנקש מגדיר אותה כ"מזל של מתחילים", הם הצליחו להסתדר. "היה לנו המון מזל. הרבה הודות לחיים בוזגלו שבלי החותמת שלו אני בספק אם שחקנים כמו לירון לבו ולוסי דובינצ'יק היו מגיעים אפילו לאודישנים. אני באמת מקווה שהם נשארו בזכות התפקידים". למען האמת, את לירון לבו הם בכלל לא רצו ללהק. "חשבנו שהוא רציני מדי, ואז הוא ביקש שניתן לו הזדמנות להצחיק אותנו. על הרגע ידענו שהוא האיש שלנו", אומר נקש. "אני מאוד שמח ששינינו את דעתנו".
היה לכם ברור מההתחלה שאתם הולכים על קומדיה?
"ידענו שאנחנו רוצים לדבר על סינדרום ירושלים, שזו תופעה מאוד מצחיקה. חשבנו שזה יכול להיות בסיס מעולה לקומדיה שמביאה סיפור ישראלי מקורי דרך המבט החיצוני שלנו על צעירים ישראליים. היה לנו ברור שזה יהיה סרט מסע כי כך אנחנו יכולים להראות את הנופים המדהימים של ישראל. חשבנו על שילוב בין הסרטים של קוסטוריצה ל'פרסילה מלכת המדבר'. מה שמוזר בעיני זה שלמרות שההומור היהודי כל כך ידוע, בארץ קומדיות נחשבות כמו ניסיון ילדותי שממנו חייבים למהר ולגדול לדרמה אם רוצים להיות במאים אמיתיים. אני לא מבין את זה. או שאיבדנו את ההומור כשהקמנו את מדינת ישראל, או שהומור שייך למיעוטים ואנחנו, הרי, כבר לא מיעוט. אני חושב שנהיינו רציניים מדי".
רוב הדמויות הן קוריוזיות, אבל יש משהו קצת מקומם בדרך הקלילה שאתם מציגים בסרט את נושא הזנות.
"זו קומדיה. האריזה של קומדיה מאפשרת לצחוק על כולם וזה מה שאנחנו עושים. הדבר היחיד שלא רצינו לגעת בו זה הנושא היהודי-ערבי וזו הסיבה שאין ערבים בסרט, לא כי הם לא קיימים או כי זה לא חשוב, אלא כי יש מספיק סרטים שנוגעים בזה. לא רצינו לגעת בנושא הזנות וסחר בנשים מזווית הראייה של עמוס גיתאי".
למרות שמדובר בתסריט די הזוי, עושה הרושם שהוא מדבר קצת את הביוגרפיה שלכם.
"זה בסופו של דבר גם הסיפור שלנו. זה סיפור של מישהו שמגיע מחו"ל, שם הוא חי במסגרת מסוימת. המפגש עם ישראל עוזר לו לשבור את המסגרת ולהתפתח לכיוונים שמתאימים לו. זה מהלך דומה לזה שסטפן ואני עשינו, חווינו לא מעט חוויות כאלה של זרות בשביל שנוכל להבחין בניואנסים".
למה לו פוליטיקה
כצופה מהצד, לנקש יש לא מעט ביקורת על הקולנוע הישראלי שמציג את ישראל דרך פריזמה יחידנית. "קולנוע תמיד היה דרך לקחת צד, לומר דברים, למחות בתוך החברה שבה הוא פועל, בעיקר כשהבעיות קיימות ובוערות", הוא אומר. "מה שמפריע לי זה החד צדדיות. אני רואה המון סרטים ישראליים ומה שחסר לי זה איזון. כשאת עוברת על רשימת הסרטים הישראלים שמצליחים בצרפת זה תמיד אותם הסרטים, תמיד אותו השיח. התחושה שלי היא שלא נותנים לצופה בחו"ל הזדמנות לראות משהו אחד חוץ מהפוליטיקה והסכסוך. זה בעיני קל מדי.
לחשוף את הצד הלא פוליטי של ישראל
"קולנוע זו תעשייה שדורשת אומץ גם כלכלי אבל גם לומר את הדברים. אמנים זה עם הומניסטי ולכן זה הגיוני שבמקום שבו יש מלחמה ואנחנו הצד החזק, אמנים יקחו את צדם של החלשים. אבל לדעתי האומץ הוא דווקא בזה שלמרות
שהעולם חושב שמלחמה זה סקסי, להראות לו לא רק את הצד הפוליטי של המקום הזה".
נכון לעכשיו, טוען נקש, אף מפיץ ישראלי לא הטריח את עצמו לצפות בסרט. "יש יותר סרטים ממסכים והסרט שלנו פשוט לא מוצא מקום", הוא אומר. גם חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע לא טרחו ברובם להגיע להקרנות שמומנו מכיסם הפרטי של הבמאים. "עשינו סרט שרוב האנשים לא יודעים שהוא קיים. אנחנו חיים הרבה פחות טוב ממה שהיינו חיים אם היינו נשארים בצרפת ובכל זאת, בצרפת בחיים לא היינו מצליחים לעשות את הסרט", אומר נקש שמסרב להרים ידיים. "אין לנו חרטה. אנחנו באמת אוהבים את הסרט וחושבים שמגיע לו להגיע לקהל. לא אכפת לי שאנשים לא יאהבו אותו, אבל שתהיה להם את האפשרות להחליט".
לפנייה לכתב/ת 
