חוף הסליחה: גולשי ynet מכים על חטא

יום הכיפורים הוא כנראה החג היהודי מכולם. למשך יותר מיממה מחרישה המולת היומיום, כדי לספק לכולנו הזדמנות להתכנס בתוך עצמנו - לחשבון נפש אישי, חברתי ולאומי. ערב החג הזמין ynet את הגולשים לפרט, בפני מי ועל מה מבקשים השנה סליחה ומחילה - ומהם הדברים שבעטיים ראוי לבקש סליחה מהם. ההיענות הייתה מרשימה, ורוב הסיפורים - פסיפס של חטאים קטנים ומחדלים גדולים - מוגשים כאן לפניכם.    

סליחה שאין לי אומץ לגלות  

"סליחה אמא. סליחה שאני מסתיר ממך את הבן האמיתי שלך", כתב תושב כפר-סבא. "סליחה על כך שאני לא חולק איתך את השמחות שמגיע לך לשמוח, או מסתיר ממך את העצב והקושי, שאני רוצה לחלוק איתך. סליחה שאין לי את האומץ לבוא ולומר לך 'אמא, זה מה שאני', ולחבק אותך. סליחה שאני משקר, מרמה ו'מעוות' את האמת, כדי שלא תדאגי, כדי שלא תחשדי. סליחה על הכאב שאני עתיד להנחיל לך, הבכי, הדמעות, הלילות הטרופים ללא שינה. סליחה על המחשבה שתמיד תנקר: 'הבן שלי הומו', והחקירה העצמית של היכן טעיתי? האם לא גידלתי את הילד נכון? סליחה על הבושה, שלי ושלך. סליחה שאנחנו חיים אחד לצד השני, כשקיר מפריד בינינו, כשאני עם מסיכה. סליחה שאני פחדן. סליחה. אוהב, הבן שלך". גולש אחר כתב קצרות: "לא אסלח לאבא שלי שלא מדבר איתי עשור שלם רק בגלל שאני הומו".

גולש מכפר-סבא: "אני לא אסלח לעולם למי שמרביץ לנשים ולמי שזורק אבנים על בני-אדם, ולמי שמכה חפים מפשע ומי ששונא אותנו היהודים סתם כי אנחנו יהודים, אלא אם יבקשו סליחה ויתכוונו לכך".

הדר הררי מחיפה "רוצה לבקש סליחה מכל אותם האנשים שרואים אותי על בסיס יומיומי מחייכת ולא מתכוונת לזה. פעמים רבות כששואלים אותי מה שלומי, אני מחייכת ואומרת שהכל בסדר. הלוואי שיכולתי להגיד להם איך אני באמת מרגישה ולבטוח בהם שיקבלו אותי כפי שאני. אני באמת מעוניינת בכך, אך לא יודעת איך לעשות זאת. אני מקווה שהשנה החדשה תהיה שונה ותאפשר לי להראות לסובבים אותי מי היא הדר האמיתית. סליחה".

עשר המשפחות - והפוליטיקאים

אלדין מכרמיאל: "לעולם לא אסלח לפוליטיקאים שודדי קופת המדינה. לעשר המשפחות העשירות, שדורכות על גופות האזרחים האומללים כדי להתעשר עוד קצת". מירה מרקוספלד מתל-אביב: "אני לא סולחת על טיפשות בשני חוקים: האחד הוא החוק המחייב לאבטח קניונים (בעלי החנויות משלמים עבור חברת האבטחה) והשני המאפשר לבעלי החנויות לאטום את חלונות הראווה שלהם ולשנות את יעוד החנות שלהם למקום מגורים, מחסן, קזינו, בית זונות, ואולי אף אחסון נשק בלתי חוקי, והכל בתואנה של הגנה על זכות הקניין של הפרט. במקומות כאלה, אין לאבטחה שום ערך ממשי ובעלי החנויות משלמים כסף לחברות האבטחה לחינם".

יוני קראוז מתל-אביב מתחרט על הפתק בקלפי: "מתוך בורות ועצלנות והליכה עם הזרם, הצבעתי לקדימה וקירבתי את השמדת ישראל. השנה לא אחזור על הטעות ואני מקווה לתקן אותה ולקבל מחילה סופית". טום מהצפון מצטרף: "סליחה שבחרתי בקדימה! באמת סליחה".

גם השנה מתקשים כמה מהגולשים לסלוח על פינוי גוש קטיף. עינת דנינו מאתר הקראווילות בניצן מבקשת את סליחת היישוב נווה-דקלים ממנו פונתה: "על עזיבתה, על נטישתה, מבקשת שיסלח לי ולעמי על מעשה הרסני זה". משפחת איתן מהיישוב אמציה: "לפני שלוש שנים ממשלת ישראל גירשה אותנו ועד 2,000 מתיישבים מביתנו בגוש קטיף וצפון השומרון. בלי שום סיבה אמיתית, שום עניין או תועלת! אנחנו עדיין בקראווילות! מחכים לאישורי בנייה שהממשלה מעכבת משום מה. ועל כך לא נסלח לממשלת שרון ואולמרט!" גם ג'יימס הטפילד מתל-אביב מזכיר את "מגורשי גוש קטיף, שעדיין זרוקים להם במכלאות המכונות 'קראווילות'. אז נכון שלא כ"כ בא לכם לשמוע על מגורשי גוש קטיף - למה להעכיר את האווירה? דעו שהם עדיין מדממים לנפשם".

אלון מאזור השרון חוזר 13 שנים אחורה ומזכיר: "קשה ואולי בלתי אפשרי לשכוח את רצח יצחק רבין, את השלכותיו ואת הטראומה שגרם. קשה ואולי גם כן בלתי אפשרי לסלוח - בוודאי שלא לרוצח עצמו, אבל מה לגבי המצע והקרקע שעליה צמח וגדל? חובה. חובה היא עלינו, על כל אחת ואחד מאיתנו, להרהר, לחשוב, להצטנע ולשים לב לתמרורים בדרכנו, כדי שלא נהיה בשום אופן חלק או תרומה לקראת הפעם הבאה".

נעמה הררי מקריית-אונו: "לא אסלח לאחראים על הקיצוץ של 4% לגמלאים, מכספם הפרטי שחסכו כל חייהם. זה גזל וגנבה לשמה, חתירה לכיס הפרטי. אני חושבת שגם אלוהים לא יסלח". שי מאבן יהודה כתבה: "אני בכיתה יב' ועומדת לפני המסע לפולין. בלי להכביר במילים (או לחפור, בשפתנו...) אני רוצה לבקש סליחה מכל ניצולי השואה, וגם מאלה שלא שרדו. לא סליחה אישית, כי ידי לא הייתה במעשי האיבה. אבל אני רוצה לבקש סליחה בשם המדינה, שאמורה להלל ולפאר אותם, ובמקום זאת גורמים להם לחיות מתחת לקו העוני. זה מעורר חלחלה. סליחה". 

ובאותו כיוון כתב אור ארגז מקריית-מוצקין: "ביום הכיפורים אקדיש את הסליחה הכי גדולה שאבקש לאנשים שיותר מהכל, חלמו על מדינה עצמאית. מדינה עצמאית שלימים

תהיה הוכחה חותכת לניצחון הגדול על הצוררים. אותם אנשים, קשישים בעלי יכולות מועטות, שזכו השנה להשפלה אמיתית והפעם לא מצידם של נושאי הסמל הנאצי - אלא דווקא מאלה שעברית מתגלגלת על שפתותיהם, וכיפה מתהדקת לראשם - חברי הממשלה שלנו. אחרי הזוועות המצמררות שחוו על בשרם, ניצולי השואה ששרדו אימות מוות ועינויים באירופה הנאצית, הם הגיעו לכאן כדי להקים משפחה, שושלת לדורות המשך. והיום, אם לרגע תקישו שתי נקישות על דלת השכנים שמולכם, תגלו את הקשיש שמתעטף בשמיכת צמר עבה עם חבילת סוכר לידו, לכל מקרה שלא יבוא. אותו קשיש שהמדינה הפקירה לטובת פוליטיקה מלוכלכת, או ערכים חשובים יותר מאלו שניצולי השואה מייצגים. מחילה אמיתית ממני תהיה לבקש מהם את הסליחה הגדולה ביותר על הימים והלילות בהם חיפשו שארית ירקות בפחים, על הרגעים בהם חשבו שלקנות בשר יהיה ירייה גבוה מדי, ועל אותם הרגעים הבודדים שחיפשו בהם אוזן קשבת כשכל אחד מאיתנו התפנה לעיסוקיו שלו".

סמואל לוי מירושלים, איש עמותת "בית אסתר", מבקש סליחה "מכל האנשים שלא הצלחנו לעזור להם השנה, בעיקר מסיבות תקציביות ולאור הביקוש הרב. קשה לחיות עם המחשבה שלא הצלחת לעזור למישהו כאשר הוא פונה אליך". מ' מתל-אביב "מבקשת סליחה מעצמי, שפגעתי בגופי במשך שנים, ששנאתי את עצמי ללא סיבה, שהרסתי שחירבתי. שאני אמשיך גם בשנה הבאה".

מוטי מאילת רוגז על מצב החופים - והסיבה ברורה לו: "אין לנו חופי ים בחגים, רק כיכרות ופקקים והרבה ערסים, וכל זה בגלל שהחזירו את סיני ועל זה לא נסלח לעולם". גולש מכפר-סבא: "אני לא אסלח לעולם למי שמרביץ לנשים ולמי שזורק אבנים על בני-אדם, ולמי שמכה חפים מפשע ומי ששונא אותנו היהודים סתם כי אנחנו יהודים, אלא אם יבקשו סליחה ויתכוונו לכך".  

לגרושתי היקרה

אחת הגולשות בחרה לשתף אותנו בסיפור אישי מחריד, עליו לא תסלח לעולם: "לעולם לא אסלח למשפחה שלי.1.אבי הביולוגי נטש אותי כשאמי הייתה בהריון. לא אשכח לא אסלח. 2. אמי התחתנה עם פדופיל. 3.הוריה, סבא וסבתא, ניסו לשכנע אותי לשתוק. 4. כשסירבתי, לקחו אותי לפסיכיאטר. 5. כשאמי מצאה אותי בחדר האמבטיה עם שאריות DNA היא ניקתה אותי וזרקה את בגדי לפח. כשהתלוננתי למשטרה, הפסיכיאטר אשפז אותי בכפייה. מחלקה סגורה. 6.המשטרה שסגרה את תלונתי בלי לבדוק. היום אין טעם להתלונן כי אני 'פסיכית'. אם יש אלוהים הוא ייתן להם עונש".

דוד מקריית אונו מספר על התדהמה ודורש התנצלות: "באחד הימים השנה שכחתי את הסלולרי בבית. בסביבות השעה 10 החלטתי לחזור מתל-אביב הביתה. כשנכנסתי לדירה, מצאתי את אשתי, השכנה מלמעלה ופיליפינית שעבדה אצלנו ביחסים לסביים - משולש אהבה בלתי ייאמן. האם דבר זה נסלח? אני מרגיש כאילו נבגדתי. ועד עצם היום הזה לא קיבלתי התנצלות".

גולש מרחובות הפך את בקשת הסליחה לכתב אישום ציני:

"סליחה מגרושתי שעל הנפילה הכאסח הראשון קמה וברחה.

לא התאמצה,לא ניסתה... לא הסכימה לקבל סליחה.

אמא עודדה, אבא שותק... והזאבים והצבועים חגגו.

סליחה שלא הייתי מושלם, שלא הייתי 100 אחוז פרפקט.

סליחה שגם בגיל הצעיר יחד איתך עוד למדתי איך ומה

סליחה שלא הייתי עם ניסיון חיים של 10 שנים כדי להבין שאת עוד ילדה.

סליחה שכאילו גרמתי לך לברוח ולנחות על עץ אחר.

סליחה גם ממנו שסבל לא פחות... והלך מהר עוד יותר :(

סליחה שקראתי לך "כלבה" וגם לה, ולא יודע מי יותר נעלבה

סליחה מכולם על שקראתי לך "נסיכה".

ישראלי במלבורן שבאוסטרליה לא סולח לאשתו: "לעולם לא אסלח לאשתי לשעבר, ששמה את בתי הקטנה בתווך גירושינו. אני יכול לסלוח לה על הבגידה בי, אבל לא על כך שאינה מאפשרת לי לראות את הבת". את מאיה מגבעתיים החתונה גם הצליחה לעצבן: "לא אסלח לאלה שכינו עצמן 'חברות' שלי, אך כשהרגע הגדול הגיע, יום חתונתי, פתאום מצאו להן תירוצים מטופשים או שהן פשוט נעלמו - לא עונות לטלפון, SMS, מייל". גולשת שלא הזדהתה בשמה: "לפני עשר שנים ניצלתי מאונס והיום בפעם הראשונה הוצאתי את זה החוצה. אני סולחת לבן אדם שעשה לי את זה".

תושבת ראשון-לציון זועמת: "לא אסלח לחמותי ולחמי על יחסם כלפי מאז שאני נשואה לבנם - 24 שנים! על דברים שהם אומרים לי, לנו ולילדנו לא אסלח לעולם ועד. קללות, ביקורת, זלזול,קנאה, הכל ביחד מדבר מגרונם. הם אנשים רעים מיסודם,ללא חברים, ממורמרים וחולים. מאז נישואי גרמו לי הרבה בכי וכאב לב, צער וסלידה מהם. קמצנים, נותנים לנו מתנות ממעמקי המחסנים שלהם, דברים ישנים. מכבדים אותנו בבונבוניירות שוקולד עתיקות שזמנן פג מזמן. משהו מחריד ומגעיל. ואני שואלת את עצמי, למה זה מגיע לי לנו? מה עשינו רע? לא אסלח להם שהרסו לי את החגים -את כולם ומעל הכל את פסח. הסיוט של חיי, ליל הסדר. לא עוד!"

אייל וייס מתל-אביב: "אני לעולם לא אסלח לבחורה שהכרתי ברשת ושיקרה לי לגבי זהותה ולגבי מיליון דברים אחרים, גרמה לי להתאהב בה ומעולם לא נפגשה איתי או סיפרה לי את האמת מי היא. לעולם לעולם אני לא אסלח לך". שרי חן מנתניה: "לא אסלח לגבר שהכרתי והונה אותי.ושיקר באהבתו אלי. גם לנשים הקודמות עשה זאת. היום זה לימד אותי הרבה".

ילדה של אף אחד

יקיר דסא מתל-אביב מבקש את סליחתה של הילדה רוז פיזם, שנרצחה, הוטלה לירקון העכור ונקברה בצרפת: "סליחה על מותך הטראגי והמיותר, סליחה שאת איננה כבר, סליחה! את ילדה של אף אחד". והוא מקדיש לה שיר:

"בין גבעות האושר, כמו כוויה של צל,

אור כבֵה לרגע ומסתיר חיים.

ופתאום בחושך, את כמו כוכב נופל,

אל החול נפרמת, ילדה ללא פנים.

"אל שריקת הבוקר, קמה כמו ציור,

את דוהה לפתע, מחליפה צבעים.

עייפה כמו נחל, אשר מימיו יבשו,

אל הקור נצמדת, ילדה ללא חיים.

"את ילדה של אף אחד,

על חוף החיים לבד.

מחפשת בין גלים,

פתרונות נעלמים.

"את ילדה של אף אחד,

מתפתלת בלבד.

איש עוד לא ידע לבך,

ללטף את כאבך.

בין גבעות חייך, באושר האפל,

את ילדה בלי רוח, את הערפל".  

באותו נושא בחרו גולשים רבים להתמקד. כך למשל: "ילדה גדולה מבקשת סליחה מרוז הקטנה, משאר ילדי ישראל המתעוררים מדי יום למציאות איומה. מציאות של פחד וטרור. הסיפור של רוז הקטנה הפך אותי. הסתכלתי בעיניים של הילדה הקטנה שבתמונה וראיתי את הכאב שלה. זה זרק אותי לימים ההם, שהייתי יושבת מקופלת במיטה ומחכה שהכל ייגמר. המבט המאוים הזה. המבט המוכר. סיפור אחר- אותו מבט. מבט חלול של ילדה אחת, שכולם עשו הכל כדי לא לראות. ילדים חיים בתופת ואין להם מילים להסביר לעצמם ולעולם את מה שקורה להם. דברים כאלה קורים. הם קורים יותר מדי. אבל עדיף שנשתוק. עדיף שנשתוק. אם נשתוק זה לא יקרה. אם רק פותחים את העיניים רואים אותם. את הילדים האבודים האלה. אז אולי כדאי לעצום. בשביל מה לראות? אף אחד לא יודע עד שזה מגיע לעיתון. בדרך כלל זה לא מגיע לעיתון. כי הם גדולים ואנחנו קטנים. משפחה זה קודש. שם בטוח ומוגן. שם יש מי שישמור עליך. לדעת זה מלוכלך. זה מלכלך. אז עדיף לא לדעת. ומי צריך את הלכלוך הזה? הם לא רוצים לדעת, הם אוטמים את האוזניים ועוצמים את העיניים. ומחכים. ואז שואלים איך דבר כזה יכול לקרות אצלנו כאן ואיפה טעינו וכולם מזועזעים, אבל עוברים יומיים וזה עובר להם. עד לכותרת הבאה בעיתון. סליחה בשם כולנו".

סליחה, גלעד

גם השנה בחרו רבים מכם להזכיר את גלעד שליט. "ישנו אזרח ישראלי אחד הראוי לסליחה של כולנו", כותבת גולשת, "אזרח אחד שהפקיר את חייו כדי שאנו נוכל לאכול ארוחת חג מסביב לשולחן, לחגוג יומולדת לנכדים, לעקוב בקביעות אחרי ריאליטי שעלה לאוויר, לצאת לבר החדש שנפתח בקצה הרחוב ובעיקר כדי שנוכל לישון בשקט. ביום שכזה לא נוכל להאשים עוד את אלו היושבים שם למעלה, שעסוקים במעטפות כאלו ואחרות, שעסוקים בבחירות חדשות של מנהיגים ישנים, שעסוקים בתקציב של ש"ס כדי להקים קואליציה ושבעיקר עסוקים בלרפד לעצמם את הכיסא. נכון, להם הדרך להזיז דברים, הם יכולים לשבת על שולחן המו"מ עם מי שצריך, אבל אנחנו הם אלו שצריכים להקים קול צעקה! קול צעקה על כך שדבר אינו נעשה כדי להחזיר הביתה את גלעד שליט. אנחנו זורמים עם חיינו כאילו כלום לא קרה, הולכים לעבודה, אוכלים, ישנים, נוסעים לחו"ל בלי טיפת מצפון, כי אלו הם חיינו. אבל האם כולנו עד כדי כך לא אנושיים?? אנחנו אומנם אזרחים קטנים, אך בלעדינו המדינה לא תתקיים, לא משנה כמה ההם שם למעלה יהיו מרופדים. אנחנו צריכים לצאת לרחובות, להשבית את המשק ולהראות למנהיגינו ולשאר העולם שלאזרחי ישראל יש הכוח להחזיר את גלעד הביתה. חברים תתעוררו!".

תומר דן מתל-אביב הדגיש ש"הסיפור שלי הוא למעשה הסיפור של עם ישראל", וכתב: "גלעד שליט עדיין נמצא בשבי ולא נמצא איתנו... אז אני רוצה לבקש סליחה מגלעד שלא הצלחנו להשיב אותך אלינו גם השנה". חיים גרינברג מרמת-גן מזכיר גם חייל אחר: "לא נשכח ולא נסלח את הפקרת לוחם משמר הגבול הפצוע, מדחת יוסף ז"ל, בשנת 2000. רמיסת ערך הרעות עלתה לנו ביוקר רב במלחמת לבנון השנייה שבה למדנו מושג חדש, פיתוח של ארוע קבר יוסף: "השהיית פצועים". אסור לשכוח. אסור לסלוח. ללא ערך הרעות, אין לצה"ל, ולמדינת ישראל, תקומה". 

ילדה שבי קטנה 

דנה מתל-אביב מכה על חטא אישי: "סליחה. סליחה ילדה שבי קטנה, שלא השגתי לך עזרה לפני שנים. סליחה שנתתי לך לסבול, סליחה ששנאתי אותך. סליחה ילדה שבי קטנה, שלא יכולתי להסתכל אחורה, כי היית שם. סליחה שחשבתי שאת רעה, חצופה, ובלתי נסבלת. סליחה ילדה, שרק קיוויתי שהכל ייגמר. שרציתי

שהשמיים יפלו ושלא נישאר. סליחה שלא הייתי שם להרגיע ולשמור עלייך, סליחה שלא ריחמתי עלייך, גם שנים אחרי. סליחה שלא הייתי שם ולא ראיתי אותך באמת. סליחה. הייתי ילדה. הייתי הילדה הקטנה שאת. לא יכולתי לעזור ולא יכולתי לסלוח לא יכולתי לראות מי את, מי אני. סליחה ילדה קטנה שבי, סליחה שסבלת כל כך. אבל היום ילדה, אנחנו לא לבד. והמסע עוד ארוך אבל הדרך נכונה. אני לומדת לסלוח. לך, לעצמי, לאנשים מסביבי. אנחנו גדלות, את ואני. והיום ילדה אני סולחת, לוקחת אותך לחיקי, לומדת להכיר אותך, אותי. להבין מה אנחנו מסוגלות ויכולות. מוקירה ומעריכה את הכוחות שלנו. החזקנו מעמד ילדה, את ואני גדלנו. עכשיו אנחנו אחת, מסתכלת אחורה אל הילדה הקטנה שהייתי ולומדת לסלוח, לקבל, להעריך. והיום אני יודעת ובטוחה - שהכל יהיה בסדר".

ש.ל. מנשר סיפר: "לפני שנה לערך (יום כיפור האחרון) הייתי אצל ידידה שלי והשותפה שלה למשך הכיפור בתל אביב. בעקבות ויכוח טיפשי שאני לא ממש זוכר מהו במוצאי יום כיפור, הפסקנו לדבר מאז. טניה (את יודעת מי את)- אני מצטער".

ענבל לוי מתל-אביב סיפרה שהיא יכולה לעלות על האוטובוס, וגם על העצבים. אז היא מבקשת סליחה: "הדבר הכי ישראלי בעיניי יהיה לדרוש מנהגי אגד של קו 89 שיבקשו סליחה ענקית מהנוסעים שהם מותירים בתחנות לאורך רחוב אבן גבירול המשתפץ והדחוס. ההיגיון אומר שהם מחוייבים להתנצל עמוקות בפניי, על כל חודשי הקיץ שבו עמדתי בתחנה תחת השמש היוקדת של יולי אוגוסט ממתינה בקוצר רוח לבואו של הקו הנכסף, היחיד שלוקח אותי עד לצומת מעריב. והוא תמיד מאחר. תמיד.

"אבל יום כיפור הוא יום שבו אתה בוחן את עצמך ומתסכל אל תוך נשמתך שלך ולא על חטאים שחטאו לך אחרים. אז הייתי שמחה מאוד לנצל את המקום הזה ולבקש סליחה מכל הנהגים של קו 89 (ו-89א') על התפרצויות הזעם שלי שנאלצתם לספוג מדיי בוקר. מצטערת, זו הייתה הדרך היחידה שלי להתמודד עם ההמתנה הממושכת בחום המתיש. אז סליחה. בפעם הבאה שאעלה אליכם לאוטובוס בטונים גבוהים אז פשוט תחייכו אליי ותחמיאו לי על ניחוח הבושם שהבאתי איתי ובשנייה אחת אשכח מכל זה ואתיישב במקומי, שמחה וטובת לב".

ליאהב איתן ממודיעין, סטודנט באוניברסיטת בר-אילן, פחות מפויס. הוא לא סולח לחברות האוטובוסים באזור "על כל השעות והימים שהן לקחו לי מהחיים בהתנהלות מרגיזה, בדילוג על תחנות ובלוחות זמנים משובשים. אני לא סולח לאותם נהגים, שבמקום לרדת במחלף בר-אילן ולאסוף נוסעים, מדלגים על התחנה (עם אוטובוס חצי ריק) ומאלצים אותי לחכות שעה נוספת בתחנה. ואולי יותר מכל, אני לא סולח למשרד התחבורה, שיודע הכל ואינו עושה דבר. בתקווה כמעט נואשת לשנה של תחבורה ציבורית טובה יותר, ליאהב".

א. ד. מתל אביב מבקשת מחילה דווקא על האהבה: "ש. יקירי, עברו שנתיים. שנתיים של תהפוכות, שנתיים של התרחשויות רבות ומפתיעות, שנתיים של תהיות ובעיקר שנתיים של חסר. רק היום אני יכולה לבקש ממך סליחה. הייתי צריכה לבקש כבר מזמן, ולא היה לי האומץ. אותו פחד שליווה אותי מהיום בו התאהבתי בך ללא יכולת לשלוט ברגשותיי ועד ליום בו נפרדנו באופן סופי - אותו פחד הוא שמנע ממני לבקש ממך סליחה עד עכשיו". גם רוב וקסלר מהצפון כותב על אהבה שכשלה ומסכם: "עכשיו כמעט ואין בזה רלוונטיות מפני שהיא לא תראה זאת, וכך גם כנראה כל נפש חיה, אלא אם למערכת ynet יהיו פחות פנויות מהמצופה. אבל בכל זאת אמרתי את אשר על ליבי, ואם זה ישפיע על חיי אדם אחד, אז בהתאם לפתגם, זה כאילו שהשפעתי על חיי כל העולם".

"אנונימוס הושפעה מעימות עם קבצן: "רציתי לבקש סליחה מאותו עלוב נפש ואומלל, המכור לטיפה המרה, או למנת הסם אשר ניגש לבקש תרומה... ומשהתעלמתי וביקשתי אותו לזוז קילל אותי ואת משפחתי... צר לי שלא נתתי יד להרס עצמי... שלא לקחתי אחריות וביקשתי ממישהו לעזור... אני מבקשת סליחה". 

גולשת נזכרת איך לצערה, לא נפרדה מאביה. היא צירפה מכתב לאחייניתה, "שחוזרת על אותו דפוס עם אבא שלה", ובו כתבה בין היתר: "כן, כמו שאת מתארת לעצמך אני שומעת מאחותי על הקשיים שלך מול ההורים שלך. מיכל, אני לא יודעת ובכנות לא ממש רוצה לדעת מה קרה. אני רק יודעת שמי שחי ברמת מודעות גבוהה יותר, מחויב יותר להבנה ולחיפוש פתרונות. עצוב כמה כאב יש במשפחה המורחבת שלנו, ואני יכולה להגיד לך, למרות שלא ראיתי את אבא שלך הרבה מאוד שנים, שהוא בוודאי מאוד סובל מהמהומה הגדולה. לדעתי אין לו כלים להתמודד ואולי גם אין לו כוח נפשי להתמודד.

"עם השנים את יכולה להיקלע לחרטה ולכאב גדול, כמו שאני מרגישה, על שלא מצאתי דרך לקבל את אבא שלי, בהשלמה ובהבנה שאלה היכולות שלו. בעשרת הדיברות כתוב 'כבד את אביך ואת אמך', לא כתוב 'אהוב'. בעיקר כי קשר עם הורים זה עניין סבוך. אני יכולה לומר לך שנתק, בעיקר נתק רגשי, הוא נזק לשני הצדדים, אבל בצעד של ריחוק יש יכולת להתגונן מסבל וכאב, תוך ניסיון לקבל רק את מה שאפשר. מה שנותר לי - לברך אותך שתמצאי את הדרך למרחק בריא ומועיל מהם, אבל ללא ניתוק". רונה אביב מאשדוד: "אני מבקשת סליחה מעצמי, שפחות אהבתי אותי, שפחות היה איכפת לי..."

אמא, אמא שלי

ליאור "רוצה לבקש סליחה למי שאני חבה לה את חיי - אמא שלי. רוב שנותיי עשיתי לה עול ועוול, ואני רוצה לבקש סליחה על מעשה רע שעשיתי. אני מקווה שביום מין הימים זה יסתדר. מבקשת מחילה". 

קרן ממרכז הארץ למדה משהו על כיבוד אב ואם: "אני רוצה להתנצל על אולי התנהגות טבעית של ילדה קטנה או אולי על התנהגות של ילדה מעט אגואיסטית. אמא, שנים זה מכבר שאני תמיד נוטה לשפוט אותה בביקורתיות. כשהיא אמרה לי ללכת לבד, לעשות קניות, להוריד את הזבל, או פשוט להזכיר לה דבר מה - תמיד חשבתי ולמה ששני אעשה את זה? מה ההבדל ביני לבינה?! שהיא תעשה גם משהו עם עצמה, היא בחרה להוליד אותי אז שתטפל בכל מה שכרוך בי ובבית. אבל בחופש הגדול הזה סוף-סוף הבנתי שלעזור לאמא גורם לי להיות אדם טוב יותר, בוגר יותר, פחות תלותי ובוודאי גורם להרגשה טובה רק מאפילו לראות את אמא שלווה יותר. אני לא כתבתי את זה כווידוי אישי אלא כי אני רוצה לספר לכולם עד כמה עזרה לאמא ולאבא היא דבר חשוב, צריך להבין אותם ולהודות להם. להעריך כל רגע איתם ולא להסכים לקבל את הימצאות ההורים איתנו כמובן מאליו. זו זכות".

הסליחה הבאה שלוחה לאמא ואבא מסוימים, אבל רבים ודאי יוכלו להזדהות: "אני מתנצלת בפני הוריי שגרמתי להם שנה קשה, מתנצלת שגיל ההתבגרות אצלי עבר קצת יותר קשה מאחיי הגדולים. אני מצטערת שאני כה מרדנית. באמת! יש לי מין דחף כזה כל פעם שאתם מדברים להגיד 'לא!!! אני לא מסכימה!'. סליחה על כל הצעקות שהייתם צריכים לצעוק עליי, על שעשיתי לכם סצינות ורגשות אשם, על שאני כפוית טובה ולא תמיד כל כך נחמדה. אני אוהבת אתכם ונקווה שהשנה אתבגר קצת... שתהיה שנה טובה בהרבה מהקודמות לה".

לימור מהמרכז: "אני רוצה לבקש סליחה מילדיי, על האבא הנורא שבחרתי להם על השנים הקשות שהוא הביאו עלינו על הישרדות יומיומית קשה מנשוא על העבודה הקשה שלי שמונעת ממני זמן איכות, לבקש סליחה מילדיי המקסימים הטובים כ"כ שאין לי זמן להוקיר. מבטיחה לכם ילדיי היקרים מכל שאעשה הכל בשנים הבאות למצוא זמן למרות הקושי, להוקיר ולמצות כל רגע איתכם. מקווה שתמצאו חמלה בליבכם ותסלחו לי, על מנת שאוכל להמשיך ולהעניק לכם את כל מבוקשכם. אוהבת הכי בעולם, אמא".

ל"כלב השמירה" של הדמוקרטיה, תומר מתקשה למחול: "אני לא סולח לתקשורת על חוסר אחריותה, שהתבטא לאורך השנים האחרונות בלא מעט תחומים. התקשורת יודעת מה כוחה ומהי השפעתה ... היא החלישה את המדינה מול ארצות האויב ומול האויבים בתוך שטחיה. התקשורת החלישה את המדינה במלחמת לבנון השנייה ופגעה ביושרת הבחירות בקדימה (למען הסר ספק איני בוחר קדימה). אני מצפה ליותר אחריות, ושנר לרגליה תהיה טובת המדינה ולא טובה אישית ורייטינג". לקרין מאיפשהו יש סליחה מקורית: "מכל הג'וקים השחורים, החומים, קטנים גדולים - סליחה שהרגתי אתכם, אבל נורא-נורא הבהלתם והפחדתם. מקווה ליחסים טובים יותר. חתימה טובה וצום קל".

לסלוח, בשביל עצמכם

תחת הכותרת "סליחת האדם הפשוט", של טל איפרגן מחיפה, כלולה התנצלות - "על כל ענני העשן המיותרים שנאלצו הפסיביים לנשום, בגללי, ברגעים בהם הייתי זקוק לאוויר; על כל המסטיקים המתבקשים של לאחר הסיגריה, אלה שהשלכתי כשאף אחד לא ראה; על שהתעלמתי מן היכולת של גומי נדבק אחד להוציא מאיזון. מבקש סליחתי מהשכנה מלמטה על המוסיקה שלרוב מרעישה בקריי, פוגעת לה בשקט; צר לי על שלא הייתי השנה מספיק רומנטי; מבקש סליחתי מכל אותם השירים שלא נגעו בי, מהסרטים שלא גרמו לי לבכות; מתנצל בפני האיש הירוק, זה הנותן אישורו לחצות בבטחה - זה לא תירוץ משכנע מספיק, להודות שאני טיפוס ממהר; מתנצל בפני אותם אנשים שסלחו לחיוך הכובש שלי כשהגעתי באיחור; מצטער על הפעמים בהם לא שמתי עצמי בנעלי אחרים, לא בנעליה הלוחצות של הקופאית העייפה בסופר, אף לא באלה של זו בסופר-פארם - אולי אם הייתי עושה זאת לעתים, הייתי יודע על קיומם של המבצעים המשתלמים;

"סליחה אם לא כתבתי ברכות חמות בכל החתונות האחרונות בהן רקדתי - לאחר 'רמי וריטה' התנפצה לה השבועה הקסומה והתכווצו כל איחוליי"; מבקש סליחתי מהים - הייתי מבקר אותך יותר לולא גרמת לי כל-כך להתגעגע; מהירח, על לילות בהם אני עובד קשה מדי על פרויקטים שכלל אינם שלי ושוכח בתוכם לחפש את אורך; מתנצל בפניי השמש על שלא נזהרתי ממנה מספיק; מצטער אם שכחתי כוחן של מילים, את כוחן של המילים הקטנות והנמוכות. אלה שלאחר שנזרקו לאוויר, הייתי זקוק לסיגריה".

את הצורך למחול מסכמת גולשת המזדהה בתור אשה כמוכם: "השבוע החלטתי לסלוח לקבוצת אנשים שפגעו בי באופן מאוד קשה. ברוח חודש אלול, שהוא חודש הסליחות וברוח גבית של הבעל שלי, החלטתי שעכשיו זה הזמן והושטתי יד לפיוס. לא היה לי קל לשלוח את היד לפיוס, תאמינו לי שלא היה לי קל. לקח לי שלוש שנים להגיע לרגע הזה ועשיתי עם עצמי עבודה קשה שמספיקה לכמה גלגולי חיים. עברתי תהליכים מעניינים וכואבים ביותר עד שהגעתי למקום הזה של סליחה.אני לא יודעת אם המילה סליחה היא מילה מדויקת. אני חושבת שהמילה לשחרר מדויקת עוד יותר. שחררתי את כעסי העבר כלפי אותה קבוצה שפגעה, שחררתי את הנוכחות המרעילה שלהם בחיי ושחררתי את הכעס שלי עליהם, כעס שגרם לי להגיע למצב של מחלות ואף אשפוז בבית חולים. היום אני מצליחה אפילו להודות להם על המכשולים הקשים שהציבו בחיי, כי רק באמצעות ההתמודדות עם מכשולים אלו והצלחתי לגבור עליהם, אני אדם טוב יותר, מחושל יותר, חזק יותר, חכם יותר, מבין יותר. לא הייתי מחזירה את הגלגל אחורנית גם אם היו משלמים לי על כך. חכמת החיים שרכשתי מהתנסויות כואבות אלו יקרה מפז. הושטתי את ידי לפיוס. מקבוצה אחת ספגתי בוז והתנשאות ומקבוצה שנייה שפגעה אף קשה יותר זכיתי לדחייה. אבל!! זה לא משנה. האקט של הסליחה לא היה עבורם, אלא היה עבורי ולא משנה מבחינתי מה התוצאות של זה מבחינתם.

"גם אם הם רואים בכך השפלה שלי וניצחון שלהם, זה בכלל לא רלוונטי מבחינתי. אני משחררת כדי לאפשר לעצמי להתקדם. אני משחררת כדי להוציא את הרעלים מחיי, אני משחררת כדי להיות אדם משוחרר יותר, נעלה יותר, גדול יותר וחכם יותר. שמתי את האגו בצד ועכשיו אני מאפשרת לעצמי להתקדם הלאה, וזה כלל לא קשור לתגובה שלהם. התהליך לא היה קל, הוא היה צריך להבשיל זמן רב. עכשיו אני נטולת ייסורי מצפון לחלוטין ושלמה עם כל החלטותיי. האושר שלי לא תלוי באף אחד אחר ואי אפשר להשפיל אותי, אלא אם כן אני מאפשרת לעצמי להרגיש מושפלת. אי אפשר 'לנצח' אותי אם אני נמצאת בניצחון האישי שלי בדרך אל השחרור.

"בהזדמנות זו אני רוצה להתחבר גם אליכם. לכל אחד מכם יש מטענים וכעס על אנשים שפגעו בכם בעבר, גם אם פגעו בכם קשה מאוד מאוד. תבדקו עם עצמכם, האם הגיע הזמן לשחרר אתכם מהכעס עליהם. זה לא אומר שאתם צריכים להיות החברים הכי טובים שלהם, זה לא אומר שאתם צריכים

 להעמיד פנים ולשחק אותה שאתם מתים עליהם. זה אומר שאתם מפחיתים את הכעס שיש לכם עליהם וכשהם עולים בתודעה שלכם, לחץ הדם לא עולה והדופק לא מואץ. זה אומר שכשאתם שומעים את שמם אתם לא נכנסים אוטומטית לסרטים של כמה הם פגעו בי וכמה אתם צודקים, אלא זה אומר שאתם נשארים בשלוות נפש. אל תעשו את זה בשבילם, תעשו את זה רק בשבילכם. הם אפילו לא צריכים לדעת ששחררתם אותם. ואל תדאגו, זה לא אומר שהפסדתם במערכה על הכבוד העצמי ועל הטענה שאתם צודקים. זה אומר שאתם לוקחים אחריות על חייכם במו ידיכם, ויש בכם היכולת המופלאה להגיד ביי ביי לאותם חיצים מרעילים ולאותן קלטות שמפריעות לחייכם. ראיתי פעם בערוץ 8 סרט על ניצולת שואה שהחליטה לסלוח לנאצים. היא אפילו סלחה למנגלה שעשה בה ניסויים איומים. היא נפגשה עם אחד הנאצים שהיה במחנה והיה רופא ביחד עם מנגלה והם דברו ביניהם, החליפו חוויות, נכנסו למגורי האסירים באושוויץ, ישבו ובכו יחד ואני ישבתי בסלון ובכיתי יחד איתם. האשה הזאת הייתה לכל הדרך נר לרגליי, אמרתי לעצמי שאם היא סלחה לנאצים על כל הזוועות שגרמו לה, גם אני יכולה לסלוח. מאחלת לכם לסלוח לאנשים שפגעו בכם, הגיע הזמן לשחרר".

נדב סלנט מירושלים מציע "רעיון מהפכני: במקום לבקש סליחה איש מרעהו פעם בשנה, נתנהג כבני אדם כל השנה. אם נצליח להתייחס לזולת בכבוד, כמו שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, אולי לא יהיה צורך ביום מיוחד לבקש סליחה. אז לפחות ממני: סליחה במי שפגעתי בו או בה, ולא ביקשתי סליחה מיד אחרי. כולי תקווה שאין הרבה כאלו, כי אז הצלחתי לעמוד בסטנדרטים שאני מציב לעצמי ולאחרים".