מיוחד: על מה גולשי ynet מתקשים לסלוח
הממשלה שפינתה את עזה, לא החזירה את החטופים והפנתה כתף קרה לעניים; האימא שלא קיבלה את הבעל, או החמה שהתעקשה לנהל את החיים; הכביש הפקוק, הסיגריות בפאב, הישראלי המכוער - ואפילו הצנזורה בטוקבקים של ynet. אלה הדברים שלא תמהרו לסלוח עליהם, אבל אולי, לרגל יום כיפור, בכל זאת תנסו
לקראת יום כיפור ביקשנו מכם, גולשי ynet, לשתף אותנו בדברים שעליהם תתקשו לסלוח. במערכת התקבלו מאות סיפורים, תופעות ומצבים - חלקם מתייחסים למשברים ומחדלים לאומיים, אחרים נוגעים לחיים אישיים. יחד הם יוצרים פסיפס בלתי נסלח, שאולי אולי, לכבוד השנה החדשה והחג, בכל זאת נצליח למחול על חלקם.
סבא רצח את סבתא
שני כותבת: "אני לא אסלח לאבא של אבא שלי (וכן, אני מסרבת לקרוא לו סבא...) על זה שמנע ממני להכיר את סבתי מצד אבא. הוא רצח אותה לפני שנולדתי. מסיפורים אני יודעת שהיא אדם נפלא, אני יודעת שהיא גם אהבה מרציפן בדיוק כמוני. וכל מי שרואה אותי, בין אם זה מהמשפחה היותר קרובה או לא - כולם אומרים שהיא הייתה מתגאה ביופי המרוקאי שלי. אז למה לעזאזל מנעו ממני לראות את זה בעצמי? לחוות את זה בעצמי? זה משהו שאני לא אסלח לו עליו לעולם. אני לא רוצה קשר אליו, לא רוצה לראות אותו או לשמוע ממנו. יש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם".
לימור מפתח-תקוה: "האכלתי את בני, כשהיה תינוק, ברמדיה צמחית שהרסה את חייו. לעולם לעולם, עד יומי האחרון, לא אסלח לאשמים".
לא מעט גולשים בחרו במחוללי השואה, כמי שבשום אופן לא ניתן למחול על עוונם. כך למשל נאור איתני, בן קיבוץ שדה נחמיה: "אני בת 17 וחצי, ובמוצ"ש אני טסה לפולין עם כל השכבה. בחיים אבל בחיים לא אוכל לסלוח להיטלר, לנאצים, לאלה שתמכו, לאלה ששתקו, לאלה שעמדו מהצד ולאנטישמים השונים. והכוונה היא לא רק לאנשים פרטיים, אלא גם לגופים כמו ממשלות ששתקו או פחדו להתנגד".
מרים יוסוב לא סולחת ליגאל עמיר: "בערב הירצחו של יצחק רבין הייתי נוכחת בכיכר, הייתי שמחה ומאושרת והחגיגה שם הייתה ענקית. כשעליתי לאוטובוס חזרה הביתה, ראיתי אמבולנס, אנשי משטרה, התחלתי לרעוד בכל גופי, עד ששמענו ברדיו את הנורא מכל. לעולם לא אסלח לרוצח השפל, שמאז הרצח גרם למדינה שלמה זעזוע, הלם וחוסר ביטחון מוחלט".
הישראלי המכוער, בהודו ובכביש
יעלי גורודיש מרעננה לא סולחת לכמה "ישראלים מכוערים", בהם נתקלה בהודו: "ראיתי ישראלים שחושבים שהודים הם לא אנשים, כי הם שווים כולה עשרים רופי לשעה (שני שקלים) ולכן אפשר להעביד אותם כמו חמורים, להרעיש להם בלילה, לגנוב מהם, לשכור חדר ולא לשלם ולטנף. כשאנשי חב"ד בקסול ניסו לפתור בעיות ביניהם לבין אחד המקומיים, הם כמעט רצחו אותו בעיניים. אז נכון שהם היו קבוצה קטנה ושולית, אבל להם לא אוכל לסלוח - לאותו קומץ קטן, שגם בהודו היפה דאג להכפיש אותנו כל-כך ולגרום לסומק של בושה על הלחיים שלנו".
גולש אחר פגש בחבר'ה הטובים כאן בבית, על הכביש: "במשך כל יום אני נוסע בכביש 6 מביתי לעבודה במשך 30 דקות. כל יום אני נתקל בישראלי המכוער, האגרסיבי, האלים וחסר הסבלנות. אם נסעתי פחות מ- 110 קמ"ש, ירימו עליי אורות ויסנוורו אותי בלי לחכות בסבלנות שאסיים עקיפה. אם סימנתי שברצוני לעבור נתיב, ילחץ הנהג מאחוריי על דוושת הגז ולא ייתן לי לעבור. מתי איבדנו את יכולתנו להיות אדיבים? מדוע על הכביש כולם הופכים חיות?"
ליאורה גנור מכפר אביב: "הגבלת המהירות בכבישים נמוכה ב-30 קמ"ש ממה שמתאים למציאות. זוהי התעללות מתמשכת של הרשויות בנהג, ועל זה אני לא יכולה לסלוח. הנהיגה האיטית גורמת לתאונות ולפקקים, לכן אני קוראת לשקול העלאה של כל הגבלות המהירות בארץ".
הזיהום, הסיגריות וצער בעלי-חיים
גיא מחיפה "לא סולח לעולם למי שעושים ניסויים בבעלי-חיים". לין מירושלים, שמעידה על עצמה כמי שאוהבת בעלי-חיים כמעט כמו אנשים, כועסת על המתחולל בסניפי צער בעלי-חיים: "מרדימים שם כלבים בריאים, ברי אימוץ, אפילו כאלה שמשפחתם מחכה שייצאו מההסגר לאחר שברחו ונתפסו והובאו למתקן". ואילו רונית זיגלבום מרמת-גן מאסה במנהג הכפרות היהודי: "קשה לסלוח על כך, שעדיין נהוג לשחוט עופות ככפרה. מילא השחיטה, אבל החזקתם בכלובים זמן רב בצפיפות איומה ללא מזון ומים, לעתים בשמש, עד שחלקן מתות, ואז כל הטלטול הזה... הרי לא מדובר בחפצים! היכן מצוות צער בעלי-חיים?? היכן מעט רגישות וחמלה? האם אלוהים לא ברא גם אותן?"
חיה מתל-אביב "לא סולחת למי שאחראי על זיהום האוויר והמים. ולא סולחת למי שיכול להשפיע לטובה ולא נוקף אצבע בנושא. לא סולחת על השאיבות הרבות מים המלח, לרבות אלו המיותרות לטובת בתי המלון. ואין סליחה למתעללים בבעלי-החיים, לרבות לאלו שמבצעים ניסויים מיותרים בהם. אמן, שמכאן ואילך נלמד להיות אנשים טובים יותר".
ללימור פטרזיל מקריית-מוצקין נמאס מהעשן: "אני לא סולחת לממשלת ישראל על שלא מספיק אוכפת את חוק איסור העישון במקומות ציבוריים. זה לא מספיק שזה חוק אלא המקומות הציבוריים צריכים לשים לב ולדאוג שאנשים מצייתים לחוק. עישון פסיבי גרוע יותר ומסוכן יותר פי 3 מאשר עישון 'אקטיבי', ואחריותה של ממשלת ישראל לדאוג לבריאות תושביה (או לפחות להתחיל כאן). כל פעם שאני יוצאת לפאב או מועדון (או לצערי הרב, אפילו אזור האוכל בקניון) אני חוזרת הביתה מסריחה מעשן וסיגריות, ונזכרת מחדש למה אני לא סולחת על זה. זה לא הוגן כלפי כל האנשים שלא מעשנים, שצריכים לברוח הביתה על מנת להתרחק מסכנת הרעל שרודפת אותנו בכל מקום".
החטופים, המתנחלים, ההתנתקות
אלון גולודריגה מהרצליה מזכיר לכולנו את אלה, שיעבירו עוד חג הרחק ממשפחתם: "אני לא אשכח לראש הממשלה הנכבד שיש עוד שלושה חיילים שרוצים לעשות את החגים בבית, ולא בשבי האויב". נועה שחר מרעננה "לא סולחת לאולמרט על כך שגלעד שליט נמצא שעה נסיעה מתל-אביב". חיים לוי "לא סולח לאותם האנשים שבגדו בחייל מדחת יוסוף ז"ל, במיוחד לאהוד ברק ושאול מופז - הם האחראים העיקריים. לא מפקירים פצועים בשטח, גם אם זה כרוך באבדות".
אסתר מאתר הקרוואנים בניצן חוזרת להתנתקות: "אף פעם לא אשכח את מה שמדינת ישראל גרמה לי ולמשפחתי, לחברי ולשכניי. שגירשו אותנו מארצנו. אני אם שכולה, בני נהרג בגני טל בגלל המחבלים. אך גם בימים הקשים לא זזנו מאדמתנו, עד שבא צבא הגירוש וגירשו אותנו. לא אשכח את אותו יום ארור, שבו נשמעה דפיקת דלת והחיילים נכנסו ומסרו לנו את צווי הגירוש. לא אסלח לשרון ולממשלת השמאל".
גם דוד הכהן "לא סולח על גירוש 8,000 יהודים מביתם בארץ ישראל. לא סולח לאריאל שרון ובנו שהוציאו לפועל את הגירוש. לא סולח לאהוד אולמרט שהיה ממושכי החוטים של הגירוש, ומקדם בימים אלה את המשך גירושם של כ-200 אלף יהודים מיהודה ושומרון. לא סולח לכל חברי-הכנסת שהצביעו בעד הגירוש. לא סולח לתקשורת על תרומתה המכרעת לגירוש, תוך התעלמות מוחלטת מתפקידה האמיתי - שמירת הדמוקרטיה. לא סולח לבית-המשפט העליון שנתן את ההכשר החוקי-כביכול לגירוש, תוך רמיסת כל הערכים שלהם הטיפו במשך השנים. לא סולח למפקדי הצבא, אשר התגייסו למשימה הנפשעת תוך בגידה בייעודם האמיתי כחיילים בצבא ההגנה לישראל. לא סולח לספינאים, אשר הגו את רעיון הגירוש - דב וייסגלס, אייל ארד וראובן אדלר. לא סולח לכל אלו אשר שמחו לאיד. לא סולח לכל ההוזים, הסהרוריים, הקיצונים אשר ממשיכים לתמוך ברעיונות גירוש, חרף כישלונות תוכניותיהם הקודמות, ובראשם שמעון פרס. לא סולח ולא שוכח".
לעומתם כותבת יעלה כהן מפתח-תקוה: "אני לא סולחת למתנחלים - שגנבו אדמות ורכוש, שמרעילים את האדמה, שהופכים את החיילים למשרתיהם, שסוללים כאן כבישי אפרטהייד, שגרמו למדינה לאבד צלם אנוש".
חמותי שתחיה
רחל לא סולחת לחמותה: "מתערבת בכל דבר, החל מניקיון המגבות בבית ועד להבאת הילד השני. הורסת לי את חיי הנישואים, ובעלי בין הפטיש לסדן, כשהיא מושכת חזק".
על דבר אחד זלדה לא תסלח לאמה - על יחסה לבחיר לבה: "השבוע מלאו 45 שנים לנישואיי. עד היום ובמשך כל השנים הללו, בהן גידלתי ארבעה ילדים וארבעה נכדים (בינתיים), אמי שונאת את בעלי. אינה מוכנה להכיר בו כבן משפחה. חודשים עברו מבלי שדיברה איתי. היא כמעט בת מאה, ועדיין מצליחה להיות עוינת בחריפות של בת שלושים. לסלוח? על מה? על זה שאינה מכבדת את בחירתי? שאינה מעריכה את בן-זוגי שגידל לה נכדים ונינים לתפארת? על העמדת הפנים כאילו הכל בסדר? מעולם לא דיברה איתי על דברים שבלב, רק על העמדת פנים. לא רוצה ולא יכולה לסלוח.
גולש מהשפלה זועם על אם בנו: "הסיפור שלי הוא פשוט: אני רווק, אבל רווק עם הפתעה - עם ילד, ילד מדהים שבינואר יהיה בן 4 ב"ה, אבל אני רואה אותו רק כשנה וחצי לאחר שאמו עושה את כל שביכולתה (ולצערי, יש ביכולתה הרבה...) על מנת למנוע ממני לראות אותו ולמלא את חובתי ולהיות לו לאב. מעבר לעובדה שבני נולד כתוצאה ממה שנקרא בשפת העם 'גניבת זרע', אין הדבר מונע מאם בני אף להגדיל ולעשות ולא לתת לי לראות את בני, שהגיע לעולם בלא ידיעתי ובניגוד לרצוני. לשם כך כל האמצעים כשרים, כולל הגשת תלונות שווא במשטרה, הוצאת צווי הרחקה, שקרים לגבי אישיותי, חקירת הילד לאחר כל ביקור איתי, הרעלת הילד וערעור מצבו הנפשי של הילד. אני מוכן לסלוח לכל דבר שעשתה לי במהלך ה'נקמה', אך איני מוכן ולו לרגע לסלוח על מה שהיא עושה לבני כדי לנקום בי. מי ייתן ובשנה הבאה עלינו לטובה, תבין האם כי הילד אינו כלי משחק בידה, ונקמה לא עושים על הגב של הילד. אמן".
העצלנות והשקרים של האקס
רבים בחרו דווקא בסיפור אישי - על חבר שנטש, בן-זוג שבגד או אהבה נכזבת. מור מנצרת-עלית "לא סולחת לאקס החביב, שקראת לי שמנה וגרמת לי לחזור ולהידרדר להפרעות אכילה קשות, שהביאו עד כדי אשפוז. על זה שלא עמדת לצדי אפילו ברגעים הקשים, והעדפת להתעלם מכל מה שמתרחש ולהיפרד ממני. זה ילדותי, זה טיפשי, אבל זו המציאות. הלוואי והכל היה אחרת".
אחרי ארבע שנים עם אותו אדם, הגולשת פנינית נותרה עם טעם חמצמץ, אבל היא מסתכלת גם על חצי הכוס המלאה: "לא אסלח על כל אותם השקרים בהם ליטף אותי בחום. לא אסלח על העצלנות שלו, שהפכה אותי לעצבנית מיום ליום כשהיינו יחדיו. לא אסלח על השנים ששרפתי איתו ללא תכלית. לא אסלח על העלבון שספגתי ממנו. יחד עם זאת, אני מודה לבורא עולם שניצלתי בנס, ולא התחתנתי איתו. שלא הובלתי שולל להצעת הנישואין המרהיבה שהוא עשה למעני. תודה לאל שלא התחתנתי איתו למרות טבעת היהלום המדהימה שהוא קנה לי. כל יום אני מודה לאל שבלעדיו אני אדם מאושר, שמח ואנרגטי. מהיום שחתכתי את הקשר, חזרתי לחיים והתחלתי לחיות וליהנות כמו בן-אדם. תודה לאל שיש לי הזכות לחיות את חיי בשקט. ואני בטוחה שעכשיו אמצא אהבה חדשה, טובה ומדהימה מזו שהייתה. תודה לכל החברים שעודדו אותי בכל המעבר הזה. תודה לאמי המדהימה, שחיזקה אותי ותמכה בי בהחלטה הזו. היום אני בת 29, נראית כמו בת 22, מרגישה בת 17, עובדת בחברה בכירה, מרוויחה יפה מאוד. ויותר מכל - מאושרת מאוד".
גולשת שבחרה להישאר בעילום שם, כתבה לאהוב מסתורי: "אני לא אסלח על זה שרימית. שסתם אמרת שאהבת. שהכל בשבילך היה סתם טיפשי ושטותי. שהשלית אותי שאתה אוהב. שגרמת לי לחשוב לשווא שאני חשובה בעינייך. שזה נגמר כל-כך מהר. בגללך. בחיים לא אסלח ששיחקת ברגשות שלי. שפגעת בצורה בלתי נסלחת. אני? עברתי. אולי אתה עוד שם. אני? הבנתי. שאתה לא שווה מחשבה".
ליאן מתל-אביב לא תסלח על אהבה נכזבת: "יצאתי עם בחור שהיה לקוח במשרד עורכי-דין בו עבדתי. חברתי טיפלה בתיק שלו והוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלי. כך התחלנו לצאת. אחרי כשלושה חודשים אינטנסיביים מאוד של קשר, שכלל את כל הסופרלטיבים, הצהרות האהבה והמחוות החלומיות ביותר, בלא כל התראה - הוא חזר לחברתו הקודמת, מבלי להתקשר ולהודיע. פשוט התנדף מחיי כלעומת שבא. אחרי תקופה של חצי שנה נפגשנו במקרה בחוף היום, כמובן שכעסתי ולא יכולתי לסלוח, אבל בעזרת הלשון החלקלקה שלו ואלפי התירוצים הבלתי נגמרים, איכשהו האמנתי שזה אמיתי ושוב היינו ביחד. ושוב, אחרי חודש הוא פשוט נעלם בלי להודיע. מאז אני עדיין פוגשת אותו במקומות בילוי, אבל היום כבר לא מוכנה לשמוע את השטויות שיש לו לומר, וגם לא מוכנה לסלוח לו על השנה הקשה שעברתי".
שלום, אני נוסע
אמיר כתב לנו מאפריקה: "איני סולח למדינת ישראל, על כך שאחרי שירות מסור בצה"ל 13 שנים - ועוד 5 שנים במערכת הביטחון - בגיל 45 מצאתי את עצמי מחוסר עבודה וכמעט רעב ללחם. עכשיו אני באפריקה רחוק מכולכם, וזה רק עושה לי טוב. איני סולח גם למערכת בתי-המשפט לענייני משפחה, שעושה אפליה חמורה כלפי גברים. יותר מדי שופטות מתוסכלות ש'קורעות' את הצורה לגברים בהסדרים נוקשים ודמי מזונות חסרי פרופורציה. איני סולח לפקידי ההוצאה לפועל השרירותיים, ובעצם לכל המימסד המשפטי בארץ. ואחרונים הכתבים הצבאיים: אחרי המלחמה האחרונה הבנתי כי הארץ בה גדלתי נעלמה ואיננה. כסף, כסף, כסף!"
גם מאירופה קיבלנו פנייה, מ"אחד שלא נולד אתמול": "הציונות מתה ואיננה עוד. זה מספר שנים מדינת ישראל שלי מתה, שלכם פשטה רגל. עם ישראל כאחד העמים, מדינת ישראל כשאר המדינות. אי לכך ובהתאם לזאת, עדיף לחיות במקום אחר, מקום בו איני חייב דבר וחצי דבר לאיש, ואיש אינו חייב לי דבר וחצי דבר, ובמיוחד, איני חב את חיי למדינה. ניצולי השואה, שאר הקשישים, העולים החדשים, הנכים והחולים, אנשי המילואים, העובדים הזמניים, עובדי הקבלן וחברות כ"א - לכולם נהרסו החיים, ללא יוצא מהכלל. מדינת ישראל על סף חורבן, חורבן המתבשל בתוכה, ולא מאויביה. מדינת ישראל חזקה צבאית וכלכלית, לפחות כך אנו נוטים להאמין, אבל היא חלשה בתוכה, העם מתפורר, העם יביא להרס המדינה".
אבנר גלוקשטד מראש העין מתגעגע לישראל הישנה והטובה: "כשהייתי ילד, לפני 35 שנים, חייתי במדינה המוצלחת ביותר בעולם. היה לנו הצבא החזק ביותר, התפוזים הטובים ביותר, החקלאות המתקדמת ביותר, תעשייה, חזון, ערכים.... אני לא סולח למי שניהל את המדינה ב-35 השנים האחרונות, כי הילד שלי כבר לא חי במדינה כזו".
לרונן-מרטין כהן מיקנעם-עילית יש בטן מלאה: "מודה ועוזב ינוחם. מי שלא מודה באמת, מתכוון לרמות אותך גם אחרי יום-כיפור. מי שלא עוזב מתכוון להזיק לך אחרי יום-כיפור. אז מדוע לסלוח להם? המדינה הזו צועדת לאבדון, והאליטה הכלכלית (500 המשפחות העשירות בארץ) בסיוע עושי-דברם (הפוליטיקאים) מתכוונת לנצלה ולנוטשה ברגע המתאים. רוקדים על דמנו ואנו שותקים! אז מדוע לסלוח להם? ואתה, שקורא זאת ולא עושה דבר (צריך רשימת תירוצים? יש לי מהמוכן), גם לך אני לא מוכן לסלוח".
למורן מהשרון יש רשימה ארוכה: "על מה לא נסלח - על השחיתות בצמרת; על השוטרים שאיבדו את בני סלע וגרמו לנו בהלה; על אנסים, על רוצחים, על נהגים עם מלא עבירות שהורגים; על השופטים שנותנים להם עונשים קלים; על מע"צ, שסוללת כביש רחב ויפה עם שלושה נתיבים ואחרי 10 ק"מ הופכת אותו לנתיב אחד ויוצרת לנו פקקים מעצבנים; על טייסים, שלא יכולים להנחית מטוס בשלום (בכל העולם); על איחורים בטיסות; על ממשלה אדישה לקסאמים בשדרות; ועל זה שעדיין יש שלושה ילדים חטופים".
עדי ממרכז הארץ מציג רשימה בלתי נסלחת משלו: "הורים אשר מסיעים את ילדיהם במושב האחורי כשהם לא חגורים; אנשים שזורקים זבל על הרצפה ומלכלכים את סביבתם; פשעים על רקע מיני; אנשים שזורקים עיתונים ובקבוקים לפח ולא למיכלי המחזור; אנשים שמעמידים את רכבם באמצע הנתיב בכביש וחוסמים את התנועה מבלי שינידו עפעף".
עם כאלה חברים...
"כשישבתי שבעה על אבי ז"ל", נזכר דני מאשדוד, נדהמתי מהאטימות והזלזול שהפגין מי שהתיימר עד אז לראות את עצמו חבר שלי. במשך שנים, על כל גחמה אידיוטית שלו הוא תיזז אותי באוטובוסים לטיז א-נבי כדי לייעץ לו בענייניו השונים: פעם זה רעיון מטופש לסטארט-אפ שצץ לו, פעם הוא סתם התלבט בחיפושי עבודה. אני לתומי חשבתי שכך מתנהלת חברות. כשאבי נפטר התקשרתי להודיע לו על כך לפני הלוויה. הוא מלמל כמה מילות השתתפות בצער, ובזה תם חלקו. הוא לא טרח להגיע לשבעה, לא טרח להרים טלפון וגם לאחר השבעה להתקשר או להסביר את ההתנהגות המחפירה שלו. מיותר לציין שהוא הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה, אבל לסלוח לו אני לא מסוגל. לא בגלגול הנוכחי, לפחות".
גם מיכל מאופקים התאכזבה מקרוביה ברגעי האבל: "לפני שנה אבא שלי חלה ונפטר ממחלה חשוכת מרפא. הייתה לי מאוד קשה הפרידה ממנו. יש לי גיס חרדי במיוחד, שאמר שאסור לילדיהם של הנפטרים להיכנס ולראות את האב נקבר. אני לא רציתי לשמוע לדבריו, אך אחי הגדול שמע בקולו, וכשרציתי להיכנס ולהיפרד מאבי בפעם האחרונה, אחי עצר בעדי ולא נתן לי להיכנס. כשרציתי להיכנס בכוח, הוא היכה אותי. קשה לי מאוד לסלוח גם לאח שלי וגם לגיסי, על זה שלא כיבדו את הרצון שלי".
דוד התאכזב קשות ביום-ההולדת: "יש איזו ידידה שהכרתי באינטרנט ואני איתה בקשר טוב ומאוהב בה כבר תקופה. ביום-הולדת שלה אני חיכיתי בדיוק ל-12 בלילה ואז שלחתי לה ברכת מזל טוב ופתחתי לה אשכול ברכה בפורום שאנחנו נמצאים בו ביחד, ועשיתי לה שמח, חבל על הזמן. אבל ביום-הולדת שלי היא נזכרה רק ב-8 בערב לשלוח לי מזל טוב ב-ICQ וזהו, ולא היה מהכבוד שלה להתקשר או משהו (בתקופה הזאת כבר היינו בקשר טלפוני). נשמע ילדותי וטיפשי, אבל בשבילי זה מאוד משמעותי ולא נראה לי שאני אי פעם אסלח לה על זה".
העניים, הקשישים, ספריית העיוורים
גולש מירושלים "לא סולח לעולם לנתניהו, על מעשיו הנפשעים כלפי האוכלוסייה המוחלשת והרעבת ילדים שהפכו לילדי משפחות נזקקות". דגנית מתל-אביב "לא סולחת למדינה על קיומם של קשישים ניצולי שואה, שחיים מתחת לקו העוני והם פשוטו כמשמעו - רעבים ללחם. אנשים ששרדו את המחנות וסבלו שנים על גבי שנים חרפת רעב, הגיעו לארץ בתת-משקל ובתת-תזונה, השתקמו, עבדו לפרנסתם, הקימו מדינה, טיפחו משפחות - רק כדי למצוא עצמם בערוב ימיהם רעבים שוב".
"הסיפור הוא לא סיפור אישי שלי, והוא בכלל לא קשור אלי", כותב עוזי קורן מגבעתיים. "זהו סיפור של אלפי עיוורים, שעומדים לקחת להם את הספרייה בגלל שאין תקציב של 5 מיליון שקלים, אבל יש תקציב של מיליארד לבנות מקלט אטומי לראש הממשלה וחבר מרעיו". מאיר מצטרף לדבריו: "לא אסלח לאנשי הציבור המעורבים, אם תיסגר ספריית העיוורים בנתניה. ומספיק עם איומי הסגירה האלה כל הזמן".
אברהם מחיפה: "לא סולח על עבודה זרה - משחקי כפרות ושחיטת עופות. לא סולח על שהפכו בן-אדם נחמד כמו הרבי שניאורסון למשיח - הרבי מלובביץ'. לא סולח על פולחן האישיות לרבי עובדיה יוסף, הרנטגן בנתיבות וכדומה. לא סולח על בזבוז כספים מטופש לנסיעה להשתטח על קברו של רבי נחמן מאומן, במקום להיות עם המשפחה בראש השנה, לשים אוכל על השולחן, ותת-חינוך לילדים. אנחנו כבר לא יהודים כי הפכנו לעובדי אלילים".
נדב זועם על "קלות הדעת שבה מקבלים את האלימות לכל סוגיה, הגוברת בכל מקום, כל מגזר וכל גיל. במיוחד את חוסר האונים של האזרחים מול הפשיעה המאורגנת - ראה מקרה החוואי מהדרום, או כל נושא ה'פרוטקשן' הנחמד הזה (איזה יופי שאנשים עוד נותנים לזה במה בטלוויזיה בתוכנית 'הבורר', אבל זה סתם בכיינות יתר). עופר בצלאלי מירושלים מזכיר את קריסת הנדל"ן הגדולה: "נפילת חפציבה היא עניין שעד עכשיו אני לא מצליח לעכל, ובטח לא לסלוח".
תחזירו את קשקשתא
לירון מתל-אביב "לא סולחת למי שהמציא את נעלי הקרוקס, על כל צורותיהן
הביזאריות". אהוד גלעד מהדרום לא סולח לערוץ 1, "שהוריד סדרות מבטיחות כמו רגע עם דודלי, ריץ'-רץ' ורחוב סומסום - אריק ובנץ יוצאים קבוע. אני לא סולח לערוץ הראשון על הזנחה משוועת, חוסר תשומת לב לציבור שלם שדורש טלוויזיה איכותית". חיפאי, שמעיד על עצמו כ"סלחן בדרך כלל", כותב: "לא אסלח לאלו שמנעו מאיתנו לראות את המונדיאל, ובנוסף - אלו שהזמינו את החבילות ובגללם מתנהלת כל הפריצות בשידורי הספורט כיום".
גולשים רבים כתבו על יחס מקומם מצד הממונה עליהם בעבודה. "הבוסית שלי", סיפרה אחת, "הסתכלה לי ביומן האישי ללא ידיעתי, ראתה שכתוב ראיון עבודה, ובמקום לפנות אליי ולברר את העניין - הלכה ישר למנכ"ל והלשינה. רק בעקבות דרישת המנכ"ל לדעת אם הדבר נכון או לאו, היא פנתה וסיפרה לי בדרישה לדעת".
השוביניסטים, הפמיניסטיות
בר מירושלים "לא סולחת לכל הגברים שמנסים לשכנע ולהטריד בנות יפות ותמימות, לבצע את זממם בכל מיני דרכים פסולות, ולפעמים גם מצליח להם לפגוע ברגשות ובנפש הילדה שכל עוונה הוא שהיא בת ואולי גם יפה או מוכשרת".
לעומתה כותב מוטי בשארי: "לעולם לא אסלח לפמיניסטיות שהרגו את הרומנטיקה והיחסים הטובים בין המינים. משפחות מתפרקות ויש אווירה של חוסר אמון הדדי. לעולם לא אסלח לשופטים בבתי-המשפט למשפחה, שמותירים גברים גרושים חסרי כל וללא קשר מספק עם ילדיהם. לעולם לא אסלח למשטרת ישראל, שעוצרת גברים לשווא ברגע שמוגשת נגדם תלונה בגין אלימות או תקיפה מינית על-ידי אשה, גם כאשר ברור שמדובר בתלונת שווא".
מרים יוסוב לא סולחת ליגאל עמיר: "בערב הירצחו של יצחק רבין הייתי נוכחת בכיכר, הייתי שמחה ומאושרת והחגיגה שם הייתה ענקית. כשעליתי לאוטובוס חזרה הביתה, ראיתי אמבולנס, אנשי משטרה, התחלתי לרעוד בכל גופי, עד ששמענו ברדיו את הנורא מכל. לעולם לא אסלח לרוצח השפל, שמאז הרצח גרם למדינה שלמה זעזוע, הלם וחוסר ביטחון מוחלט".
לא מעט גולשים בחרו במחוללי השואה, כמי שבשום אופן לא ניתן למחול על עוונם. כך למשל נאור איתני, בן קיבוץ שדה נחמיה: "אני בת 17 וחצי, ובמוצ"ש אני טסה לפולין עם כל השכבה. בחיים אבל בחיים לא אוכל לסלוח להיטלר, לנאצים, לאלה שתמכו, לאלה ששתקו, לאלה שעמדו מהצד ולאנטישמים השונים. והכוונה היא לא רק לאנשים פרטיים, אלא גם לגופים כמו ממשלות ששתקו או פחדו להתנגד".
הדבר שמוציא את רועי בר-אילן, תושב רחובות, מכליו, הוא "הרדיפה האכזרית שעוברים האנשים שמתרגלים פאלון-גונג בסין. המעשים של המשטר הקומוניסטי הסיני בעיניי מנוגדים לעצם רוח האדם ונמצאים מעבר לסליחה. כל-כך הרבה אנשים נרדפים בשל אמונתם ונאלצים לשאת בכל-כך הרבה סבל, בגלל הרצון הבלתי מתפשר לכוח של האוחזים בשלטון ופעולותיהם האלימות".
וגם הפעם, סוגיית המשתמטים - בעיקר הסלבריטאים שלא שירתו - צצה ועולה: "לא אסלח לתקשורת", כתב גולש, "שלא יוצאת נגד המשתמטים וכל היום מאכילה אותנו בפרזיטים האלה שלא משרתים, כדוגמת מאיה בוסקילה, אביב גפן ובר רפאלי (שלאחר מקרה די קפריו, אם אני זוכר נכון, אמרתם שתפסיקו לסקר אותה, אבל עדיין כל פעם שהיא יוצאת לקיוסק, כל הכותרות מלאות בזבל הזה). וכמובן גם לא אסלח לכל החרדים שלא משרתים בצבא ולכל המשתמטים. לכו חפשו לכם מדינה אחרת לגור בה, ומישהו אחר שישמור לכם על התחת".
כועסים גם על ynet
לסיום, יש גם כאלה שמפנים את חצי הביקורת לעברנו - לאתר ynet. משה גולן כועס על כתבות "שמשדרות בתדירות שנאה לאחינו המתגוררים ביישובי יש"ע". גולש מירושלים זועם על צנזור הטוקבקים באתר: "לא סולח ל-ynet על הצנזורה החשוכה והברוטלית שנוקט העיתון כלפי לקוחותיו הגולשים. ההיקף המפלצתי של מחיקת התגובות לפרסום לחלוטין לא מוצדק, לא דמוקרטי וכנראה נעשה מטעמים נבזיים של סתימת פיות ועל דעתו של צנזור לא חכם, בלשון המעטה". הוגו שימרון מהרצליה כועס על האייטם הזה ממש: "אני לא סולח לכם על שפרסמתם את הפרויקט הזה. זו גישה כל-כך שלילית! אחרי שנה כל-כך קשה, עדיף היה שתפרסמו פרויקט 'על מה אתם כן סולחים'. פעם אחת גישה חיובית".
לפנייה לכתב/ת 
