הכירו את הדמו-קפיה

*דמו-קפיה = דמוקרטיה קפיטליסטית. קיצור שהוכנס לשימוש על ידי העמותה לדמוקרטיה מתקדמת.

בהגדת פסח מסופר כי אלוהים הנחית על מצרים העתיקה עשר מכות. עשר מכות שלאחריהן הסכים פרעה לשחרר את בני ישראל. עתה נשאלת השאלה כמה מכות יידרשו על מנת שהדמו-קפיות ייאותו לשחרר את הדמוקרטיה מציפורניו של הקפיטליזם הדורסני.

לנוכח גילויי החולשה של בורסות העולם, "חרטומי הדמו-קפיות" מנסים לייצב את עולמם הקורס אל מול המכות הניחתות על ראשיהם. כל מערכות הדמו-קפיה (פוליטיקה, עיתונות-כלכלית, אקדמיה) מגויסות לייצב את השלד הפיזי של המשטר הדמו-קפי (כלכלה) ואת השלד המטאפיזי שעליו כל משטר בנוי - תודעת אזרחיו. כולם מגויסים למלאכת הדחקת המציאות בקרב האזרחים.

"זה לא אנחנו ודרכנו או ערכינו – זה וול-סטריט", מנסים לשווק לנו הגורמים במערכות השלטון הדמו-קפי. זה המסר שאתם צריכים לקלוט ולהפנים. ניסיון פעולה זה החזיר אותי 30 שנה לאחור, אל שירה המקסים של לאה גולדברג, "הילד הרע":

"הייתי אתמול בבית הדודה

אמרתי 'שלום' ואמרתי 'תודה',

אמרתי 'סליחה' ו'בבקשה'.

שאלתי תמיד: 'זה מותר? את מרשה'?

ואינני יודע כיצד זה קרה -

לפתע נכנס בי הילד הרע

ואמרתי: 'את טיפשה!'

'גד תתבייש! זה איום ונורא'!

ואבא אמר: 'האמת זה לא צחוק!

תלמיד כתה אלף נוהג כתינוק'!

איך אסביר להם שזה לא אני?

זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים -

תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה,

הילד הרע".

"הילד הרע" נוקט במדיניות הדחקה לגבי הרוע המצוי בו. זו גם השיטה בה מנסים מנהיגי הדמו-קפיות להתמודד עם המשבר. ההפרדה המלאכותית שעורכים לנו בין וול-סטריט ובין ערכי המדינה, היא הבסיס הרעוע עליו עומדת תוכנית ההסברה. הם מתכחשים לאמת, אך השיטה שבה הם מאמינים קורסת.

אל תאמינו להם כשהם אומרים "נמצא דרך לטפל בעבריינים". ישנה השלמה מסוכנת שהולכת וגוברת בקרבם ובקרב הציבור, כי העבריינות היא חלק מהדרך הקפיטליסטית. דרכה של הדמו-קפיה דומה לזו של המונרכיה – שתיהן מחזקות את החזק על חשבונו של החלש.

די היה לשמוע את ריצ'ארד פולד, מנכ"ל בנק ההשקעות 'ליהמן בראדרס' שפשט רגל, מדווח לקונגרס שבשמונה שנים הוא הרוויח 300 מיליון דולר (לדבריו) ולא 480 מליון, כפי שטענו. כספו של מר פולד כבר מוחבא, כנראה, בבנקים בשוויץ. בו אתם לא יכולים לגעת. עתה מותירים הדמו-קפיה ומר פולד לעם לשלם את החובות שהותיר. ככה זה בדמו-קפיה לתפארת.

על מצע ערכי שכזה נולדה מי שמכונה "תוכנית ההצלה הכלכלית" בארה"ב. סבורני שמוטב היה לכנותה "תינוקה של רוזמרי". המסר שבעזרתו שיווקו אותה לציבור היה "אין ברירה, חייבים. זה הרע במיעוטו, אחרת הכל קורס". במצג ראווה וייאוש חברו להם שוב שני צידיו של אותו המטבע – 'ימין' ו'שמאל', שהפכו לרגע מה שהם במהותם תמיד – אותו הדבר בדיוק. "השוטר הטוב" ו"השוטר הרע" שלמעשה עובדים למען אותה מטרה.

בפרפראזה למשפט המפורסם מימי התמודדותו לנשיאות של הנשיא קלינטון, אפשר עתה לסכם ולומר, אולי אפילו לקלינטון עצמו: "זו לא הכלכלה. זה לא החומר. זה הערכים, טמבל"!

אסף גטניו, מנכ"ל "העמותה לדמוקרטיה מתקדמת"