שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    כיתת אמן

    "רציתי להראות כיצד העולם נכנס בין חומות בית הספר", מספר הבמאי לורן קאנטה על סרטו "בין הקירות", שמתמצת שנת לימוד אחת לשעתיים של קולנוע מרתק וזיכה אותו בפרס דקל הזהב

    קשה לומר מה בדיוק הופך את "בין הקירות", סרטו האחרון של הבמאי הצרפתי לורן קאנטה, לחוויה מפעימה כל כך. האם זו תחושת האותנטיות המנשבת מכל סצינה בו, המחויבות החברתית והמוסרית העמוקה שלו, הפשטות הנפלאה שבאמצעותה הוא מנסח רעיונות מורכבים ואמיצים, ואולי, כפי שזה בדרך כלל, כל הדברים הללו יחדיו.

     

    "בין הקירות" הפתיע כשקטף מוקדם יותר השנה את פרס דקל הזהב בפסטיבל הסרטים בקאן. נושאו, על פניו, שחוק ומשומש: כיתת בית ספר ברובע מהגרים מוזנח (הרובע ה-20) בפריז. ה"עלילה", בהיעדר מילה אחרת, מלווה את התלמידים ואת המורה שלהם במשך שנה אחת, שמצומצמת לסרט בן כשעתיים. וזהו בעצם.


    בגודו ב"בין הקירות". פיקציה, אבל דוקומנטרית

     

    אלא ש"בין הקירות" אינו סרט תיעודי, ואם ההבחנה בין תיעוד לפיקציה עוד משנה למישהו – מקורו של הסרט בספר שהפך לרב מכר מאת פרנסואה בגודו, מורה בחטיבת ביניים שאף מופיע בסרט בתפקיד הראשי, ובו הוא מגולל את חוויותיו הפדגוגיות.

     

    קאנטה נחת השבוע על הכרמל, אורח פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, והשאלה הראשונה שאני מפנה אליו היא איך הוא מגדיר את סרטו, שניצב בשטח ההפקר שבין תיעוד ובדיון. “זה פיקציה לגמרי", הוא מסביר. “אבל פיקציה דוקומנטרית, שלוקחת בחשבון את ניסיון החיים של התלמידים והמורים. בסרטי, אני תמיד מבקש לחדש בכל הנוגע למורכבות של העולם. להראות את הפרט מול החברה שהיא מורכבת ורב גונית. אני מחפש שיהיה בהם רובד סוציולוגי, אבל שלא יהפכו לסרטי תזה".

     

    קאנטה, בן 47, הוא אחד מבמאיה המוערכים של צרפת, ואחד מהיותר מחוייבים חברתית במדינה. סרטיו, בהם "כוח אדם" (1999) ו"פסק זמן" (2001), העוסקים, בהתאמה, באב ובנו המשמשים כפועלים באותו בית חרושת, ובגבר מובטל שאינו מוצא את הכוח לספר זאת למשפחתו וחבריו, זכו להערכה ובפרסים, אך לא מצאו את דרכם אל האקרנים בישראל. כמו ב"כוח אדם", גם כאן השחקנים הצעירים אינם מקצועיים ומגלמים למעשה גרסאות של עצמם. “אזמרלדה למשל", מסביר קאנטה בהתייחסו לתלמידה מחציפת פנים, "היא מה שהיא בחיים. אבל סולימן הצפון אפריקאי, שבסרט הוא הבריון של הכיתה, הוא במציאות נער רך כל כך".

     

    פרנסואה שונה מרוב המורים בכך שהוא יוצר מידה מסוימת של קרבה ואינטימיות עם תלמידיו, ומעדיף אינטראקציה על פני הרצאה יבשה של חומר הלימוד. עם זאת, הסרט אינו יוצר אידאליזציה שלו, ודמותו שונה מאוד מאותם מורים הרואיים ומשפיעים שעוצבו באינספור סרטי בית ספר אמריקניים, למין "זרע הפורענות" ועד "ללכת שבי אחריו" ו"סיכון מחושב". "אני מאוד מרוחק מהמסורת האמריקנית", מסביר קאנטה. "התמונה שעולה מסרט כמו 'ללכת שבי אחריו' נגדה לגמרי את דמות המורה שרציתי להעביר. אחד שלוקח סיכונים, תמיד חייב לאלתר, וסבור שכל דו-שיח יכול לתרום משהו לחינוך. מעולם לא רציתי ליצור עולם אידאלי שבו מתיימרים לענות על כל השאלות שבעצם לא יכולים לענות עליהן”.

     

    קאנטה, ששני הוריו היו מורים, התפעל מאישיותו הלא שגרתית ומתפיסת הלימוד המאתגרת של בגודו. "אבל משרד החינוך הצרפתי לא אוהב את הסרט”, הוא אומר. "הסרט יוצא בזמן שמנסים לבחון רפורמה בחינוך בצרפת, שבמסגרתה רוצים לחזור אל המקצועות הבסיסיים, וחינוך לדמוקרטיה אינו חלק מזה. גם הרבה מורים חושבים שפרנסואה הוא מורה גרוע כי לא רואים אותו מלמד הרבה. הם לא לוקחים בחשבון שאני מדגיש רק אותם רגעים דרמטיים במסגרת שנת לימוד תמימה".

     

    מלך הכיתה

    העבודה על הסרט היתה הרפתקה בפני עצמה, הוא מספר. "אני בחרתי ברובע ובבית הספר שבהם צילמנו”, מפרט קאנטה. “זכינו לשיתוף פעולה מלא מההנהלה ומהמורים, שחלקם לוקחים חלק בסרט. הקמנו סדנאות של אימפרוביזציה בשביל התלמידים. ובכל יום רביעי אחר הצהריים בחנו נערים ונערות בגילאי 13-15. בהתחלה הגיעו 50 תלמידים, ובהדרגה אלה שהעדיפו כדורגל עזבו, ונשארנו רק עם אלה שהיתה להם המוטיבציה הנדרשת. כך שהכיתה בסרט נבנתה לגמרי מעצמה. פרנסואה היה שותף לכל התהליך. אני הייתי מציע מצב מסוים, ומשם התחילה עבודת האלתור שלהם. התסריט נכתב תוך כדי עבודה".


    "בין הקירות". הדגש היה על האלתור

     

    הסרט צולם בשלוש מצלמות וידאו HD שפעלו סימולטנית, כשאחת התמקדה במורה ושתי האחרות הופנו אל הכיתה. כך התאפשר לקאנטה לצלם סצינות בנות כעשרים דקות אפילו. “כל תלמיד ידע מה הוא צריך להגיד, אבל הדגש היה על האלתור ולאפשר להם להכניס את עצמם. התפקיד שלי כבמאי היה להעיר ולעיתים לבנות מחדש את הסצינה”. הצילומים נערכו במשך שבעה שבועות, בחופשת הקיץ של התלמידים.

     

    הבחירה שלך שלא לצאת מגבולות בית הספר הופכת אותו באיזשהו מקום למיקרוקוסמוס של החברה הצרפתית העכשווית.

     

    "מההתחלה רציתי שהכיתה תשקף את העולם שמחוץ לחומות. בית הספר הוא לא מקדש. זה מקום שחדור בכל הבעיות של העולם, ולא צריך לצאת משם בשביל להבין מה עובר על הילדים הללו. זוהי תמצית של החיים. המצבים הם מאוד קשים כי צעירים בגיל הזה נמצאים בחיפוש מתמיד אחר המקום שלהם בעולם. בית הספר צריך לשקף את כל המערבולות של החיים ולא להיות מנותק מהם. לכן רציתי להראות כיצד העולם נכנס בין חומות בית הספר”.

     

    בדומה לסרטו של עבדלטיף קשיש, "הגרגר והדג", גם הסרט שלך עוסק בצעירים מהגרים וברב תרבותיות. עד כמה זה תוצאה של המהומות שהסעירו את צרפת בשנת 2005?

     

    "התרבות באירופה משתנה, ובמאים חייבים לקחת בחשבון את הרב גוניות התרבותית. אני משתדל לתת את זכות הדיבור לאנשים שלא תמיד מצליחים להתבטא, ולשקף את ניסיון החיים של המיעוט. בית הספר מראה זאת ואינו מוצג

    כמקום אידיאלי. כך, בן המהגרים סולימן מגורש ממנו משום שאינו מוצא בו את מקומו”.

     

    "בין הקירות", שעלה אמש (ה') בבתי הקולנוע בישראל, יצא בהפצה מסחרית בצרפת לפני כשלושה שבועות ולמעלה ממיליון צופים כבר ראו אותו. לדברי קאנטה, "הרבה צעירים הולכים לראות אותו. הם אומרים שהסרט עושה איתם צדק. הוא מציג אותם לא כבורים ואלימים, אלא כמי שיודעים לחשוב ולהתווכח".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קאנטה. "בית הספר הוא לא מקדש"
    צילום: Gettyimages Imagebank
    לאתר ההטבות
    מומלצים