"אתה המאהב החמוד והחשאי שלי", לחשה לי
בבקרים היינו צביקה ואני חולקים את אותו משרד ואת אותו הבוס. בשעות הערב המוקדמות, היינו ענבל ואני חולקים מידי פעם את אותה מיטה ואותן חוויות חושים שנצרבו בנו לנצח. כל פעם התראינו באתר אחר, כל פגישה בקן אהבהבים שונה מקודמו
הפרשה החלה בערב החֵברה ההוא בו נצטווינו להופיע בלוויית בנות זוג. צביקה, מהנדס טרי וחבר-צוות, סיפר שאשתו ענבל תגיע עם סלט תירס מקסיקני שהכינה. "כמה חבל שאתה הומו ושתגיע לבד בערב", סנט, "יכולנו לצאת לשתות אחר כך בזוגות כמו בני-אדם", צחק בבוז, למרות שידע יפה מאוד שאני סטרייט שלא מצליח לאתר בת זוג. העדפתי לכבוש רווקותי הערירית ולא להגיב. את אשתו ענבל טרם הכרתי, אבל מהתמונות על שומר המסך שלו היא נראתה בסדר. בסדר גמור אפילו.
יומיים אחרי המסיבה ההיא הוטלה הפצצה שטלטלה את חיי.
"בעיניי אתה חמוד. מקווה שנתראה. ענבל" - הסמס המפתיע ביותר שנחת אצלי אי פעם. כן, ענבל, אשתו החוקית, רעיית הקולגה, בת זוגו ושותפתו לחיים של צביקה המהנדס מהצוות.
התיישבתי על הכורסה, עצמתי עיניים ולקחתי אוויר לריאות. המון אוויר. פתחתי שוב עיניים, והסמס עדיין היה שם, שחור על גבי סלולר, סמס מענבל היפהפיה.
מהון להון, סמס הביכורים התרבה לסמסים רבים נוספים, ממזריים, מתוקים, ובעיקר - חשאיים. את הפגישה הראשונה בינינו יזמה ענבל. תכננה הכל בעצמה, לפרטי פרטים, ובעורמה. בילדותה היתה מחוננת, ובבגרותה סטודנטית למדעים בתואר שני. בתו של איש אקדמיה בכיר וידוע, שתרם לה בודאי גנים משובחים. כל כך שנונה, חריפה ומצחיקה.
היא חייכה, ואני החסרתי פעימה
עכשיו, בטרם תסקלו אותי בברכות ומשאלות, שתבינו שענבל היתה לגמרי מתוקה ונדירה בעיניי. שפתיה בשרניות, עיניה מלוכסנות, וגם גומות חן היו לה, שתיים. היא חייכה, ואני החסרתי פעימה, היא צחקה, ושדיה הכבדים נעו הצידה ומעלה והפנטו אותי כמו גופו המזדקר של הקוברה וחליל הפקיר. ענבל היתה בת 28 כשזה התחיל.
עד למשגל הראשון שלנו נפגשנו שלוש פעמים. שלוש נקודות יציאה אפשריות היו לנו ממנהרת הזדים הזו, אלא שמרגע שפרצה התשוקה לא היינו מסוגלים עוד לחדול. שום סיכוי, להפך – היחסים התהדקו ורגשות עזים ובלתי אפשריים החלו לבעבע.
"צביקה ואני מכירים כבר עשר שנים", סיפרה לי באחת ממאורות האהבה שלנו, "אחרי החתונה הקשר שלנו הפך בנאלי. יציב, אבל גם די משעמם".
"אז ענבלי", קטעתי אותה, "אולי תעזבי אותו?"
אבל היא לא הסכימה לשמוע מזה. "צביקה יגַדל את הילדים שלי, ואל תכניס לך שטויות במוח... אתה המאהב החמוד והחשאי שלי", ואז היתה שבה ועושה בי את שעושה מתוך תאווה עילאית ומתבוננת הישר לעיניי... מטריף.
"מוסד הנישואים המזדקן צריך לבקש ממני סליחה"
"אתה יודע", סחה אלי טרום יום-כיפורים אחד כשנפגשנו ל'סידורים אחרונים', "אני חושבת שמוסד הנישואים המזדקן צריך לבקש ממני סליחה, כי זה מוסד חלוד שלא בדיוק מתאים ל..." באותו רגע הזדקרו הפטמות שלה והקשיחו מולי. אז נישקתי אותה בפראות וצללנו יחד לתוך הג'קוזי.
כמעט שנה חלפה. בבקרים היינו צביקה ואני חולקים את אותו משרד, את אותן המטלות ואותו הבוס. בשעות הערב המוקדמות, היינו ענבל ואני חולקים מידי פעם את אותה מיטה ואותן חוויות חושים שנצרבו בנו לנצח. כל פעם התראינו באתר אחר, כל פגישה בקן אהבהבים שונה מקודמו. "ככה לא ניתַפס לעולם" היתה לוחשת לאוזני כמו ילדונת תזזיתית "לעולם לא..."
הפלאשים הבזיקו עלינו כמו חיצי רעל
וכך, עד שערב אחד, בעיצומו של סקס מטורף, הכל קרס. הפלאשים הבזיקו עלינו כמו חיצי רעל. בבת אחת ובלי הפסקה סנוורו והיכו. ענבל צווחה, ואני, כמו מתוך רפלקס, שלפתי עצמי מתוכה ורצתי לעבר מקורות האש, מחפה על חלציי במגבת קטנה בלבד. הבלש הפרטי הבחין בדמות שועטת לעברו והתחיל לרוץ תוך לחיצות אינסופיות על המצלמה הארורה. אם רק הייתי תופס אותו, בחיי... אבל הוא נכנס למושב הסמוך לנהג וטס משם. וולוו סטיישן ישנה עם גגון. לא מסוגל לשכוח.
הלילה כבר ירד וכשחזרתי לחדרון שלנו הבחנתי בענבלי יושבת על פינת המיטה, מליטה פניה בידיה.
אין לי מושג איך ולמה, אבל הפרצוף שלי לא נקלט בעדשת הבלש. רק טשטוש. של ענבל לעומת זאת נקלט היטב, ולא רק הפרצוף...
ההוכחה היתה חותכת וכואבת, צילומים צילומים בתוך מעטפה הוטחו לעברה כבר בערב שלמחרת. בעלה שילב ידיו, התבונן בעליבותה המתכנסת ושתק. ושתק.
רק כעבור שבוע שוב שמעתי ממנה. זו היתה שיחת עדכון דרמתית וקצרצרה. בקור רוח מקפיא בישרה ענבל כי הרומן שלנו הסתיים, שצביקה מחל לה על הבגידה וזהו זה. הלב שלי התכווץ מיד ולחלוחית שטפה את העיניים.
מספר שנים נוספות העברתי עם צביקה באותו המשרד, והסוד הנורא לא נחשף מעולם. את ענבל הייתי רואה מידי פעם באירועי חברה, אבל היא זיכתה אותי רק במבט קפוא, בקושי "שלום שלום" או "מה שלומך" מאולץ.
חצי שנה מקץ הרומן שלנו נולדו לצביקה ולענבל תאומים זהים, והייתי קצת בשוק מהעניין. למרות שהזמין אותי במפורש לטקס ברית המילה שלהם לא הייתי מסוגל להופיע בשום אופן, אז המצאתי תירוצים ואיחלתי לו את המיטב.
שנים לא מעטות עבדנו צביקה ואני יחד, עד שקיצוצים בחברה הפרידו בינינו לעד.
* * *
המון זמן חלף מאז. האמת, בתחילה זו נראתה לי רשימת וידוי קלאסית ליום כיפור. הנה, קבל עם ועולם אעלה עצמי על בימת הכפרות ואנסה לשקם את מצפוני השפל. ואולם, במחשבה שנייה ושלישית, אולי באמת צדקה אז ענבל, ביום הכיפורים ההוא. אולי באמת מוסד הנישואים הזקן, המחליד, החוסם והמנוון הוא זה שצריך לבקש את סליחתנו, כל אחת ואחד מאיתנו. כל נשוי, גרושה, רווק ו... וזהו. כי אהבתי אותה. אהבתי אותה, וזה היה הדדי.
אני בטוח.
האימייל של חוץ פן
