סופרת רבותי, סופרת. ראיון עם ציפי גון-גרוס

היא כתבה כבר 12 ספרים ובכל זאת לא מוכנה לכנות את עצמה סופרת. אולי זה משום שציפי גון־גרוס, שכבר 22 שנה עורכת את תוכנית הספרות של גלי צה"ל, יודעת לקרוא. ממש יודעת לקרוא. קריאה כזו שדגה מבין המילים את הניואנסים ואת החד פעמיות שסופרים משובחים מביאים איתם לכתיבה, ומחייבת את כל הקוראים המתפעלים שלהם לצניעות.

בספר החדש שלה, "אף פעם לא מלכה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), המיועד לנוער שקיבל השנה את פרס אקו"ם, היא עוסקת גם בכתיבה, אך מזווית ראייה שונה לגמרי: מנקודת המבט של הילי, ילדה שיש לה לקות למידה ולעתים קרובות נדמה לה שהמילים משחקות בה, מתחמקות ממנה ומקשות עליה בכוונה.

שמחה להיות חלק מהטרנד

גון־גרוס, שהיא גם פסיכולוגית קלינית התפתחותית, פוגשת בקליניקה שלה לא מעט ילדים שהמצוקה שלהם נגרמת בגלל לקות למידה כלשהי וכתוצאה מכך יש להם דימוי עצמי נמוך. אלה ילדים ששואלים את עצמם איך יכול להיות שלמרות המאמצים הגדולים שהם משקיעים בלימודים הם מקבלים ציונים נמוכים, לא מספיקים להעתיק מהלוח, או לא מצליחים לקרוא בקול בעוד המורים שלהם טוענים בלהט שהם "לא משתדלים מספיק". הגיבורה של גון־גרוס נולדה בהשראתה של ילדה אחת אמיתית כזו, ומתוך רצון של גון־גרוס "לעזור להם לקטוע את שובל המצוקה שהלקות שלהם תמיד כרוכה בה".

כשאני הייתי ילדה, הגיבורים בספרים היו כולם יפים, גבוהים, מצליחים מאוד ובדרך כלל חמים יותר ים, הצבא והמשטרה גם יחד.

"לשמחתי זה כבר לא כך, ואני שמחה מאוד להיות חלק מהטרנד הזה, שקיים לא רק בספרי ילדים. בפרסומת של 'בזק' ראיתי עכשיו בחורה שמנה רוקדת נפלא, והיא לא מופיעה כחריגה או נזקקת. היא שם לא תחת הכותרת 'האחר', וחשבתי - איזה תענוג!"

ספרים כמו שלך אמורים להראות לילדים חריגים שהם לא לבד.

"הספר מיועד לילדים כאלה, אבל גם לילדים אחרים, שלא בדיוק יודעים מה עובר על חברים שלהם לכיתה וקוראים להם 'יא דיסלקט'. יש היום כמעט בכל כיתה שלושה ארבעה ילדים שמאובחנים כלקויי למידה".

הילדים של היום בכלל קוראים ספרים?

"בהחלט. לא כמו בשנות ה־60 או ה־70 שבהן לא היו טלוויזיה או אינטרנט, אבל הם קוראים. בתי ספר רבים מנסים לעודד ילדים לקרוא ומקיימים שעות קריאה ומפגשים עם סופרים. ילדים שרואים את ההורים קוראים, קוראים יותר".

את עצמך היית ילדה קוראת?

"קראתי המון, אבל בבית שבו גדלתי לא היו הרבה ספרים. בגלל צוק העתים היו לנו רק ספרים בסיסיים ביותר: מילונים, התנ"ך, 'אנציקלופדיה מכלל'. כשהייתי נערה, הספר הראשון שקניתי בכספי היה של הפילוסוף והמשורר רבינדראנט טאגור. לפניו קראתי צ'יפופו, קופיקו, אריך קסטנר, כל מה שהיה בספרייה".

ומתי התחלת לכתוב?

"תמיד כתבתי. הייתי נורא גרועה במתמטיקה, והמחנך שלי, שלמה קנדליק, היה מורה למתמטיקה. פגשתי אותו ברחוב כשבתי הבכורה הייתה בערך בת עשר, והוא הסתכל עליה ואמר לה 'אמא שלך כתבה את החיבורים הכי יפים בכיתה'. אני לא זוכרת אם זה נכון, אבל ריגש אותי שהוא לא חשב שמתמטיקה זה הכי חשוב".

אותו מורה מוזכר בספר "כבר לא ילדה של אף אחד", שבו כתבה גון־גרוס על חייה ומותה של אמה, על החיים במשפחה של ניצולי שואה ועל ההתבגרות הנשית. בהצגת היחיד (בכיכובה של אסתי זקהיים) שנולדה מהספר מוזכר המספר על זרועו של המורה, המספר שנחקק באושוויץ. לגון־גרוס, כמו גם לבתו של המורה, שכבר הלך אז לעולמו, לא היה מושג מה היה מספרו, והיא בחרה להעניק לו את המספר העוקב לזה של הסופר פרימו לוי, אחד הכותבים הנודעים על השואה.

פסיכולוגית שיש לה תוכנית רדיו

היא התלבטה לא מעט לפני שפרסמה את הספר ההוא, שהוא אישי וחושפני מאוד, בעיקר משום שחשה שהגבול בין שני העיסוקים שלה - תקשורת ופסיכולוגיה - עלול להיטשטש. את שני התחומים, על תובענותם, היא אוהבת, ובדרך כלל הם מספקים לה יחד שיווי משקל. "ד"ר דוד רודי אמר לי פעם שהעיסוק שלי בתקשורת הוא סוג של מרד, הפן הבוהמי והבועט שלי, ואילו הפסיכולוגיה היא החלק המרצה והפולני שלי. אני לא יודעת עד כמה זה נכון. אחרי הכל, אני לא מגישה תוכנית מוזיקה שחורה חתרנית, או מחתימה אנשים על עצומה נגד שירות בצבא".

קשה לך לשלב בין התחומים?

"היום אני חיה עם זה יותר בשלום, על אף שבעיסוק בפסיכולוגיה יש משהו אינטימי מאוד. גמרתי את הלימודים בשנת 1981, ורק לפני שבועיים הפסקתי ללכת להדרכה. זה תחום שבו אפשר בקלות להישחק, לזייף ולשמוע קולות שלא מקדמים את הטיפול".

המטופלים שלך בטח יודעים שאת האישה מהרדיו.

"לא כולם, ואני מקפידה לא לספר להם. זה אחרת במקרה של ילדים. יש הורים שאומרים לי שהילד מסרב לבוא לטיפול, ואז אני מציעה להם להראות לו אותי בטלוויזיה, כי יש ילדים שיבואו ברצון רק מפני שאני קצת סלבריק'ה".

כשאת מראיינת סופרים את בוחנת אותם גם כפסיכולוגית?

"זה מאוד מפתה להיות המטפלת של המרואיין, במיוחד בראיונות ארוכים שבהם לא אחת אומרים לי 'כפסיכולוגית עלית פה על נקודה כזאת וכזאת'".

כתיבה נשית היא כבר לא משהו חריג 

בשנים הארוכות שבהן את עורכת את "ספרים רבותיי ספרים", ראית שינויים גדולים בכתיבה העברית?

"ראיתי את הפריחה של הכתיבה הנשית, שהעלתה על פני השטח נושאים שהיו טאבו ושגברים לא יבינו, כמו הקושי הגדול לצד האושר באימהות, עייני ערך אורלי קסטל־בלום. אני חושבת שיש המון כותבות דתיות וחרדיות מעניינות מאוד, כמו חנה בת שחר ויוכבד רייזמן - שכבר המון זמן לא פרסמה דבר ואני ממש מחכה לספר הבא שלה. והכי חשוב - שכתיבה נשית היא כבר לא משהו חריג, לא נושא שמדברים עליו".

יש תחושה ששוק הספרים התמסחר מאוד.

"יש בארץ איזו אנומליה במונופול של 'צומת ספרים' ו'כנרת זמורה ביתן'. משהו לא בריא. זה בעייתי מאוד בעיניי שליהיא לפיד ודויד גרוסמן מתחרים על מקום ראשון ברשימת רבי המכר, גרוסמן כי הוא גרוסמן, ולפיד מפני שהיא הוציאה ספר בהוצאה מסוימת.

"אנשים הפסיקו לקנות ספרים מאהבת הקריאה והם קונים את מה שנמכר בשקל וחצי. למען בריאותנו התרבותית אני חושבת שצריך לחוקק פה חוק דומה לזה שקיים בצרפת ובעוד מדינות, לפיו בשנתיים הראשונות לאחר צאת ספר לאור, המחיר שלו מוגן ואי אפשר להוזיל אותו ביותר מחמישה אחוזים. אצלנו נוצר עיוות שגורם לכך שחנויות ספרים קטנות לא מצליחות להתקיים וגם ההוצאות הקטנות נבלעות בתוך הגדולות". 

את מי את אוהבת לקרוא?

"את דויד גרוסמן, אדם מדהים וסופר נפלא, את חיים באר, את קפקא, ארנסט המינגווי. פטר וייס נתן לי השראה לכתיבה שלי, וגם המורים שלי לספרות השפיעו עליי לא מעט, במיוחד יאירה גינוסר שהיא גם משוררת. מורה טוב משקה את האישיות שלך במים חיים".

ישנם סופרים שהיית רוצה לראיין ועוד לא יצא לך?

"את סרבני הראיונות: יהושע קנז ויואל הופמן".

• הראיון המלא מתפרסם השבוע ב"לאשה ספרים". הקליקו כאן כדי לגלות מה עוד מחכה לכם בגיליון השבוע של "לאשה"