חיטוט בתוך הנפש

אל בית חולים פסיכיאטרי בעיירת שדה באנגליה מגיע נער בן 17 בשם אלן סטראנג לאחר שביצע פשע מחריד בחוות סוסים בה עבד בסופי שבוע. במשך שבועות ובתהליך של קילוף איטי ומורט עצבים, מנסה הרופא המטפל, ד"ר מרטין דייסרט, להבין מה הוביל את הנער לעקור בעזרת דוקרן חד את עיניהם של חמישה מהסוסים בחווה. תוך כדי טיפול, נדרש הרופא להתמודד עם שאלות על אתיקה, מוסר, דעות קדומות, מסגרות ונורמות חברתיות.

אל הסיפור מעורר הזוועה הזה, המבוסס על מקרה אמיתי, הגיע המחזאי הבריטי, פיטר שאפר, במקרה. הפשע, שזיעזע בתחילת שנות ה-70 את בית המשפט בבריטניה, הצית את דמיונו וב-1973 עלה המחזה "אקווס" על במת התיאטרון הלאומי הבריטי בבכורה עולמית וזכה לשבחים רבים. גרסה קולנועית של המחזה, שביים סידני לומט, זיכתה את שני השחקנים הראשיים – ריצ'ארד ברטון ופיטר פירת - בפרסי גלובוס הזהב ומועמדויות לאוסקר. המחזה של שאפר, שעלה בישראל בשתי גרסאות שונות מאוד ומעוררות מחלוקת בשנות ה-70 וה-90, חוזר השבוע לבמת תיאטרון בית ליסין.

תבורי ושפירא. מערכת יחסים מורכבת (צילום: מרב יודילוביץ') 

"צריך להבין את הקונטקסט בו נכתב המחזה", אומר במאי ההצגה, רוני פינקוביץ'. "אנחנו מדברים על שנות ה-70 באנגליה, תקופה שבה התיאטרון היה כלי חברתי מאוד משפיע שעסק בשאלות חברתיות מורכבות. המחזה הזה בוחן לפני הכל את ההתמודדות של החברה עם תופעות חריגות ועם אינדיבידואלים חריגים. המשימה העיקרית של החברה היא להחזיר את החריג לזרם המרכזי ופה המחזה בא לבדוק האם יש כזה דבר בכלל זרם מרכזי - ואם כן, מה הוא? והאם 'הנורמלי' הוא בהכרח טוב יותר?".

פינקוביץ' מודה שמה שמשך אותו למחזה היה נושא החריגות. "יש לי עניין עם חריגים ודברים שחורגים מהנורמה וכשהבנתי שהמחזה הזה למעשה לא מביא מקרה פרטי אלא מהווה סוג של משל שתובע מהחברה לשאול את עצמה שאלות, הוא קנה אותי".

מעשה זוועה בחוות סוסים בכפר קטן באנגליה (צילום: מרב יודילוביץ')

המחזה של שאפר, הוא מודה, אינו קל לבליעה. אבל מורכבות ופסיכוזות, הוא אומר, הן חלק מהחיים. "זו שאלה מוזרה בעיני, למה להתעסק עם מורכבות כשהחיים כל כך מורכבים", הוא אומר. "הרי בחיים יש הכל. החיים מצחיקים, אז אפשר לשאול למה לנו לעשות קומדיות. החיים בישראל מאוד דרמטיים, אז באמת שלא חסר לנו דרמות.

"זה נכון שבתקופות לא פשוטות של צונאמי כלכלי, חילופי ממשלה, למי יש כוח לדרמות בתיאטרון. אבל התיאטרון הרי מדבר בשפה של מטפורות. צרות של אחרים, זה תמיד מנחם והתיאטרון הוא גם דרך להתמודד עם בעיות ולהציף שאלות לגרום לנו לבדוק את עצמנו שוב ושוב. זו שאלה שמזכירה לי סיפור של מייקל סטייפ, הסולן של להקת REM, על בחורה שכתבה לו פעם על תקופה איומה בחייה. היא חשבה להתאבד, עלתה על הגג ומאחד החלונות שמעה את 'Everybody Hurts', אחד השירים הכי עצובים שהוא כתב. השיר הזה הקל עליה את הכאב. היא ירדה מהגג ובחרה בחיים. זה היה שיר עצוב, לא שמח ובכל זאת הוא אמר לה שהיא לא לבד. לכולם כואב".

הבמה מתפקדת כמאנז' של רכיבה וקליניקה טיפולית (צילום: מרב יודילוביץ') 

בעיני דן שפירא, שמגלם את דמותו של אלן סטראנג, "אקווס" הוא מחזה על חופש וכבלים. "כשקראתי את המחזה חשבתי שהוא עוסק בחופש. תוך כדי עבודה ולקראת ההצגה אני מבין שהוא גם על כבלים ומוסכמות חברתיות", הוא אומר. "אני חושב שהמפתח הוא בנקודת ההתרה של הכבלים". שפירא, ששיחק לאחרונה בבית ליסין בתפקיד הראשי במחזמר "מייק" על חייו של הזמר מייק ברנט, אומר שהקסם בעבודת השחקן הוא ביכולת לגלם תפקידים שרחוקים מההוויה היומיומית של החיים הפרטיים. "לשחק דמויות שהם לא אתה זה כל העניין", הוא אומר, "אבל אם לדבר על התפקיד הזה, אני חושב שחופש, מוסכמות ונורמות חברתיות הם משהו שכל אחד יכול להזדהות איתו".

לטובת התפקיד הנוכחי, שנע בין ההווה בקליניקה הרפואית לעבר בבית ילדותו של הנער וחוות הסוסים בה עבד, שפירא עשה עבודת הכנה בין היתר בחוות הסוסים בכפר הירוק. עבודת התחקיר לקראת הכניסה לחדר החזרות היא מרכז העבודה, כך לדבריו.

שפירא עם יובל שרף בתפקיד הטריגר לטירוף (צילום: מרב יודילוביץ')

"זה הכיף שלי. לשחק אני לא יודע עדיין עד כמה אני אוהב. אני יותר נהנה מעבודת החקר", הוא אומר. "בתפקיד טוב יש עולם רחב שמושך לחקר נבכי הנפש של האדם ומזה אני נהנה. אני בפירוש בורח לעבודה שהיא מחוץ לחדר החזרות". שפירא מודה שמדובר בתפקיד מאוד שונה מתפקידים קודמים ואחד החושפניים שעשה. "גם בלשיר יש משהו חושפני אבל כן, במחזה הזה החשיפה היא גם פיזית וגם רגשית", הוא אומר.

"יש משהו במחזה הזה שמאוד נוגע ללב", אומר דורון תבוריף שמשחק את דמותו של הפסיכיאטר בהצגה. "זה מחזה שכתוב כמו סיפור מתח קלאסי וגם מטפל בפסיכולוגיה בזווית מאוד מעניינת שמציגה גם את הצד של המטפל במהלך הטיפול. כל המהלך של הדינמיקה בין המטפל למטופל היתה המשימה הכי מעניינת של העבודה, שלאורך החזרות היינו צריכים לפצח.

"מה שאותי הכי מרתק זו העבודה עם עוד בן אדם, שכל מצמוץ של עין שלו על הבמה משנה אותך. במחזה הזה זה בולט במיוחד. שתי הדמויות האלה נמצאות במעקב מתמיד אחת אחרי השניה. הם חודרים אחד מתחת לעור של השני וכמשימה משחקית זה ריתק אותי. כל המעמסה במחזה הזה היא על המשחק. זה קם ונופל על קיום כל המהלך המסובך הזה בינינו".

"אקווס". עוסק בהתמודדות החברה עם חריגוּת (צילום: מרב יודילוביץ')

תבורי גם תרגם את המחזה לעברית, מה שאיפשר לו לדבריו להתחכך עם הסיפור והדמויות וללמוד אותם זמן רב לפני תחילת החזרות. "עשיתי המון עבודת הכנה תוך כדי תרגום", הוא מספר. "כשבאתי לשחק, הכרתי כבר את גלגלי השיניים שמניעים את הדמויות מקרוב, עשיתי את עבודת הפענוח והפירוק. לא שזה מספיק. תמיד צריך הדרכה. יש פה המון שאלות שהמטפל שואל את המטופל ובקלות רבה זה יכול היה להפוך לשאלון מהלך. ההתעקשות שלי היא שהשאלות האלה הן מנחות. המטרה שלהן לקלף את אלן לאט לאט מהמחלה, מהטירוף מרגע הטראומה.