שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    איי (דונט) לייק מייק

    חולשתו העיקרית של "מייק", המחזה על חייו של מייק בראנט, היא בניסיון משתדל מדי להרשים ובכישלון חרוץ לרגש באמת. מרב יודילוביץ' התנחמה בצוות שחקנים מצוין ובראשו דן שפירא

    סיפור חייו של מייק ברנט, מהכוכבים הגדולים ביותר שיצאו אי פעם מישראל, הלעיט במשך השנים את דמיונם של יוצרים רבים ועד היום מלהיט יצרים. יעידו על כך מיליוני האלבומים של ברנט שנמכרים גם היום, 33 שנה לאחר שקפץ אל מותו ממרפסת דירת חברים ברחוב ארלנז'ה בפריז.

     

    יעידו על כך גם ההצעות הרבות להעלאת גרסה תיאטרונית מוזיקלית על חייו של הזמר שצצו ונמוגו לאורך השנים, כמו גם ההצלחה הקופתית שרושמת ההפקה של תיאטרון בית ליסין והמחזאי גדי ענבר ושמציגה בימים אלה באולם הישן ברחוב פרישמן. עשרות מעריצות ומעריצים מלאו את אולם תיאטרון בית ליסין בערב הבכורה של ההפקה שעלתה לפני כשבועיים על הבמה. עם אהבה אי אפשר להתווכח, אבל לפעמים גם האהבה עיוורת.


    שפירא בפעולה. מפתיע (צילומים: מרב יודילוביץ')

     

    לא בכְדִי המתקשר לקופות הכרטיסים של בית ליסין, יתקשה למצוא לעצמו כרטיס. על פניו מדובר בהפקה שמרכיביה אטרקטיביים – גיבור צעיר, יפה וטראגי שסיפורו גדול מהחיים, להקת שחקנים משובחת ובמאי עם קבלות. אבל בתיאטרון כמו בתיאטרון, זיקוקי דינור מעולם לא הספיקו בכדי להפוך את הבלילה למעדן. מה שחסר בהפקה הזו הוא מעל לכל מחזה ראוי שבמקום להציג דמויות רדודות שמנפקות טלנובלה בימתית בינונית ומטה, יאסוף את חלקיקי חייו השבירים של ברנט בעדינות שמגיעה להם ויגיש אותם, לצד ההתענגות על שיריו היפים, כחומר מחשבה על קשיחותה המסרסת של החברה הישראלית שבחרה לא להתמודד עם שונותו של כישרון יוצא דופן וחיבקה אותו כשכבר היה מאוחר.

     

    איפה הסיפור?

    לא נעים להודות אבל "מייק" המחזה הוא לא יותר ממסכת כתובה גס שבה מה שאתה רואה, זה מה שיש. הניואנסים הוחלפו בפאנצ'ים שתיפוריהם גסים. במקום להתחפר בשכבות ולתת לסיפור להדהד, זורק המחזאי לקהל בפנים את כל התורה על רגל אחת. 

     

    על הכתיבה הרזה מנסים לחפות ללא הועיל להקת שחקנים מצוינת וידו המיומנת של הבמאי, שמשתדלת נואשות להתחמק מקלישאות אבל לא יכולה להן.

     

    חולשתו העיקרית של המחזה היא בניסיון משתדל מדי להרשים ובכישלון חרוץ לרגש באמת. גם הבימוי של מיכה לבינסון נסחף, באופן מפתיע, אחרי הפומפוזיות של הטקסט ונדמה שמרוב מאמץ שהופנה לבמות נוסעות, קוליסות נפתחות ונסגרות ומסכי וידאו ענקיים, שכחו בדרך איך פשוט לספר סיפור.

     

    וזה בלי לדבר על כוריאוגרפיה חסרת מעוף ועבודה מביכה של מחלקת הפיאות עליה עוד איכשהו אפשר לסלוח בזכות עיצוב התלבושות העשיר של יוסי בן ארי.

     

    נתנחם בשחקנים

    באופן כללי "מייק - המחזמר" טובע באילוסטרציות של בני אדם שלמרבה מזלו של הכותב לוהקו היטב. יותר מדי דחקות כמו בסצנת האודישן ללהקה צבאית, המפגש עם הזונה טובת הלב בכלא או אפילו סצנת הפיתוי של הזמרת סילבי ורטאן שנראית כמו מתוך סרט פורנו גרמני זול. יותר מדי האכלה בכפית כמו בסצנת ההלוצינאציות של מייק על סבלותיה של אמו במחנה הריכוז במהלך המופע בגרמניה. פחות מדי נשמה.

     

    בערב הבכורה של ההפקה דבקו השחקנים, בסצנות שמתרחשות בפריז, במבטא צרפתי מגוחך שהעביר בעיקר תחושה של פארסה. בהצגה העשירית, שגם בה צפיתי, ויתרו על המבטא ועל המבוכה שיצר. יונה אליאן, שמשחקת את ברוניה ברנד, אמו של מייק, המשיכה לדבוק עם זאת במבטא פולני מתבכיין שרוב הזמן הרגיש כמו קריקטורה. הרגעים האמינים היחידים שאליאן מנפקת הם כשהיא מתקלפת בלי להתכוון מהמבטא, ומאפשרת הצצה חטופה אל מעבר לקלישאה של יידישע מאמה-פולניה-ניצולת שואה. 


    עם יונה אליאן בתפקיד האם שמוצגת כמניירה פלקטית 

     

    כשהספינה טובעת יש להיאחז באור המגדלור המנצנץ ובמקרה של "מייק" היו אלה חד משמעית השחקנים. בראש פירמידת הכישרונות שעל הבמה, שבהחלט מגיע להם יותר, עומד דן שפירא שגם מפתיע ביכולות השירה שלו. המחוות הפיזיות שלו מוכיחות שהוא למד היטב את הדמות שזורמת ממנו בטבעיות, יש לו נוכחות וחן אבל מה שחסר הוא חספוס קל וכוח שיאזנו את המתיקות והשבריריות, ויתנו לדמותו הבימתית של ברנט עומק ומורכבות.

      

    מורדי גרשון, שכהרגלו בקודש מביא דיוק רב לדמויות שהוא בונה, מצליח למרות הקשיים להציג את ז'ראר טורנייה, אמרגנו הראשון של ברנט בפריז, בצורה מעניינת. גם מיה דגן שמגלמת את דמותה של דומיניק, עיתונאית בלה-מונד שהפכה לבת זוגו של ברנט, מתחמקת מליפול לתוך המלכודות שטומן הטקסט ומצילה לא מעט סצנות מבנאליות.

     

    שמעון מימרן, בתפקיד האמרגן סימון וינטראוב שעל פי המחזה דחף את ברנט לקצה, נופל לפרקים למניירות אבל בסופו של יום, עושה את העבודה. למרות שמגוון הדמויות שמגלם אבי סלמה – שוטר, מלצר במסעדה מזרחית בפריז והמלביש ההומו של ברנט – בנויות מהררי הררים של סטיגמות, הוא כל כך משעשע שאי אפשר שלא לשתף פעולה עם המניפולציה.


    מה לאיקרוס ולזה? 

     

    כשהמחזה סוגר מעגל ומחזיר את הצופים אל נקודת ההתחלה ואל מעמד הלוויה של מייק ברנט בבית הקברות הישן בחיפה, נפתרת לי באחת תעלומת שטחיותה של ההפקה. ברוניה ברנד, על קבר בנה, משווה בין מייק לבין איקרוס. השוואה בין הגיבור המיתולוגי, שביקש מתוך פזיזות ויוהרה לנסוק גבוה יותר ויותר ובסופו של דבר התרסק אל מותו, לברנט שביקש לממש את עצמו ולהיות נאהב, חוטאת בעליל לזכרו.

     

    במגלומניה, בחוסר מחשבה וברעבתנות לכבוש עוד ועוד יעדים, עסקו מגלגלי כספיו של ברנט, אלה שהפכו אותו למוצר, מטבע עובר לסוחר. בניגוד לאיקרוס, שהיה כך על פי הספרות נער מתלהב וחסר כישורים, נגטיב מוחלט לאביו דדאלוס, ברנט היה כוכב מאיר רווי כשרון. רחוק מאוד מהמחזה על חייו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים