שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    רציתי להיגמל מבדידותי, הרגשתי מוכן לנס

    אולי הגעגוע לתולי הוביל אותי לקורס לניסים. רצון לשנות את המציאות, לא להסכים עם זה שמישהו שם למעלה מכתיב את המחר שלנו. הרצון להטות את חיינו לכיוון אחר. סיפור

    אני בכלל לא הייתי בכל הקטע הזה של קורס לניסים. אני מאמין שאלמלא נתקל בועז באותה מודעה בעמוד אחורי של עיתון מקומי, כל הסיפור הזה לא היה קורה בכלל. אבל רצה הגורל ובועז נתקל. הוא סחף, אני נסחפתי, ושנינו מצאנו את עצמנו בחדר קטן של דירה רקובה באמצע תל אביב. שלט קטן שהיה תלוי על קיר הכניסה הודיע בכתב יד מתנצל "קורס לניסים - משרד העבודה והרווחה".

     

    עמדתי בכניסה ובהיתי בשלט, מנסה לחשוב פעם נוספת מה הביא אותי לכאן. האם אלו השעות האין סופיות שהעברתי בבתי הקפה המעופשים של דרום תל אביב, מפשפש במודעות הדרושים שלא מחדשות כלום? ההרגשה של עוד מעט בן 30 ועוד לא יודע לאן חיי הולכים? ואולי זאת הבדידות, אולי זאת תולי. תולי, שנעלמה ככה מהדירה שלי מבלי להגיד יותר מדי לפני שנה וחצי ועפה לניו יורק. בוקר אחד היא התעוררה והודיעה שהיא טסה.

     

    "זה רק לכריסטמס", אמרה, "אני אעבוד שם חודשיים-שלושה ואחזור". אבל שנינו ידענו שזה לא הסיפור. היא אמרה שגם ככה לא נעים לה שרק אני משלם שכר דירה, שאני קורע את עצמי בשלוש עבודות מהבוקר עד הערב, וגם ככה משעמם לה ואין לה מה לעשות בארץ והיא מתה לנסוע לניו יורק... אז היא נוסעת.

     

    רציתי להגיד לה שלא אכפת לי לעבוד מהבוקר עד הערב, וגם לא איכפת לי לשלם לבד על הדירה. רציתי להגיד לה שזו תקופה ושנעבור את זה יחד, כמו שעברנו תקופות אחרות. כמו סינדרלה. רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה ושאני יכול ללכת כל היום בגיהינום, כל עוד אני יודע שבסוף היום אני מעשן איתה ג'וינט אחד במרפסת ואחרי זה מחבק אותה במיטה. שכל הקושי בעולם שווה טיול אחד איתה בשדרה, שקיעה אחת בגורדון, גלידת באר שבע בהילטון.

     

    מאז אני מנסה לגעת שוב באותו הרגש

    אבל אותה זה לא עניין, בראש שלה היא כבר מזמן היתה איפשהו בין השדרה החמישית לשישית. אז ככה היא הלכה, ומאז אני מנסה לגעת שוב באותו הרגש. ולפעמים נראה לי שככל שאני רודף אחריו יותר, כך הוא רק מתרחק ממני.

     

    אז אולי הגעגוע הזה הוא שגרם לי להגיע לקורס. הרצון הזה שחבוי אצל כולנו לשנות את המציאות, את החיים, את מה שקורה לנו. לא להסכים עם זה שמישהו שם למעלה מכתיב את המחר שלנו. הרצון להטות את החיים שלנו לכיוון אחר. הרצון שיקרו ניסים. הרצון לעשות אותם.

     

    כולם היו שם, כולם. בחור אחד דתי שנפצע מגילוח של זקנו ונראה כאילו איבד את האמונה בהוא שם למעלה. איש עסקים אפרורי ששכח איך לחיות. היפי ששכח להתקלח. היה שם אדם מבוגר, נראה בשנות ה-60 לחייו, עם שיער שיבה וזיפים לבנים קצוצים. הוא סיפר על הבית שבו גר פעם, על העפיפונים שהעיף, איך החברים שלו היו צועקים לו מתחת החלון שיבוא לשחק איתם. הוא סיפר ש הרגיש שהוא חי כל רגע בחיים, ועכשיו הוא קצת אבוד. הוא סיפר על הזקנה שהופיעה כך פתאום משום מקום ועל הגעגוע שלו לאותו הבית. היתה שם עקרת בית שנראתה קצת מיואשת ולא אמרה יותר מדי על עצמה, וילדה בגיל של אחותי עם ברזלים על השיניים. הילדה סיפרה על מחברת שיש לה מתחת למיטה, בה היא כותבת את סודותיה במכחול השקרים. היא סיפרה שהיא מפחדת שכולם נרדמים ושהיא אוהבת שאוהבים אותה, ולרקוד, ולצחוק, ולדבר, ושהיא שונאת שמשקרים לה, שכועסים עליה בלי סיבה, וששונאים אותה. היא סיפרה על בעלי החיים האהובים עליה כלבים, חתולים, אוגרים, ארנבות, דולפינים, תוכים, ושהיא יודעת לנגן על גיטרה, תופים, חלילית, כינור, פסנתר, סקסופון, בית השחי.... ואז המדריך קטע אותה. מזל שהוא עשה את זה, כי היא היתה יכולה להמשיך חודש שלם.

     

    ובין שמחה לעצב לגעגוע וכאב, ישבתי שם גם אני. חנוק בין קירות החדר מכאבי שלי הפרטי. מנסה לשוב לאהבה אחת.

     

    כולם היו שם, וכל אחד חיפש דבר אחר, אבל לכולם היה דבר אחד משותף: כולם איבדו את האמון שמשהו כבר יקרה, שמשהו ישתנה, שמשהו יפתיע.

     

    אמי אמרה לי פעם כשחזרנו מביקור בבית של סבא יעקב, שבכל גיל מתמודדים עם הבדידות באופן אחר. יש גיל שמפחדים ממנה, ויש גיל שרק מחכים לה ונהנים ממנה, ויש גיל שפשוט אפשר להיחנק ממנה, למות מרוב בדידות.

     

    בהתחלה היו ניסים קטנים שאתה בקושי מרגיש

    אז כך ישבנו שם במשך שלושה חודשים, שעה וחצי בכל יום, ולמדנו אך עושים ניסים. אני חייב להודות שתמיד חשבתי שהעסק הזה הרבה יותר מסובך. שלא לדבר על זה שגם בבית הספר לא הייתי התלמיד הכי טוב. אבל איך אומרים, ניסים קורים, ועם הזמן הגיעו גם התוצאות.

     

    בהתחלה היו ניסים קטנים כאלה, שאתה בקושי מרגיש: הייתי ניצל מפקק באיילון, פוגש חבר מהעבר שלא האמנתי שאפגוש, מוצא חניה במרכז תל אביב באמצע היום. אחרי זה הם התחילו להיות קצת יותר מפתיעים: מבחן באוניברסיטה שלא למדתי אליו לרגע וקיבלתי מאה, יום שמש באמצע החורף, מניות של אבא שקפצו, פקח שהחליט לוותר לי על הדו”ח (כשלא מצאתי חניה).

     

    מה אני אגיד לכם, החיים האירו לי פנים.

     

    הזמן עבר, ובדואר נשלחה אליי, ממש בנס, מעטפה ירוקה ובה מכתב מתנצל שמודיע שהקורס נגמר ושביום חמישי הבא אנחנו נפגשים בפעם האחרונה. במכתב היה כתוב שהמדריך הראשי יגיד כמה מילים, אחרי זה נצטרך למלא כמה שאלונים, לחתום על מסמך אחד או שניים, ומיד אחרי כן תהיה מסיבה קטנה. הם ביקשו שכל אחד יביא 15 שקל לכיבוד, ושאחרי המסיבה נתפזר. 

     

    המפגש האחרון ממש לא הפתיע, גם המסיבה לא. היינו צריכים לחתום על כמה מסמכים שבהם אנחנו מתחייבים לא להשתמש בניסים לשום מטרות רווח, ובסוף המסיבה נפרדנו כל אחד לדרכו והבטחנו שניפגש בהמשך.

     

    כמה חבר'ה המשיכו יחד לאיזה פאב, אבל אני הלכתי הביתה. הרגשתי שאני מספיק מוכן כדי לעשות נס, רציתי שתולי תחזור, רציתי שהכל יחזור להיות כמו פעם, רציתי להיגמל מבדידותי. רציתי שוב להרגיש את הרגש הזה שהרגשתי כמו אז, לפני שהיא נסעה.

     

    וכנראה למדתי דבר אחד או שניים בקורס, כי כבר למחרת בבוקר קיבלתי טלפון מאמא של תולי, שסיפרה לי בהתרגשות שתולי חוזרת בסוף השבוע לארץ. היא סיפרה לי כל מיני חוויות שתולי סיפרה לה, וכמה שהיא מתלוננת על ניו יורק, "ומה שהכי משמח בכל הסיפור הזה..." אמרה וחיכתה שאתחנן להמשך.

     

    אבל אני רק בהיתי בה, כי כבר ידעתי את הסוף של הסיפור הזה. אז אחרי כמה שניות, כשהבינה שאני לא מתכוון לחלוב ממנה עוד פרטים, המשיכה: "תולי התחננה שאני אצור איתך קשר, כי היא רוצה שרק אתה תבוא לאסוף אותה מבן גוריון".

     

    כל העסק הזה ממש שימח את אמא של תולי, כי היא מאוד אהבה אותי והיה לה חשוב שנחזור להיות ביחד. היה לי קשה להעמיד פני מופתע; אחרי הכל, אני זה שגרם לכל העסק להתרחש. אבל אני חושב שעשיתי עבודה לא רעה.

     

    הרדיו ניגן שירים של מאיר אריאל

    הדרך לשדה התעופה נראתה לי יפה יותר מאי פעם. באורח פלא לא היו פקקים באיילון, ואפילו השומר בכניסה לשדה, שחולם להיות איש ימ"מ ותמיד מעמיד פני קשוח, חייך אליי. הרדיו ניגן שירים של מאיר אריאל, והכל היה פשוט מושלם.

     

    בטרמינל היו מאות אנשים, אבל לא היה צפוף. רק הציפייה לקראת מה שעומד להתרחש העבירה לי פרפרים בבטן, כמו שיש לי אחרי שאני שותה הרבה רד-בולים. הזמן התקרב, ומה שהפריד ביני לבין האושר היו שבע דקות. אחרי כמעט שנתיים של ציפייה, זה קורה.

     

    בראש עברו לי אלף מחשבות על מה שעומד לקרות. חשתי צמרמורת בכל הגוף, מוכן לקראת הלא נודע. לפתע נשמעה הקריאה ברמקולים של הטרמינל ואחריה הצלצול המיוחל.

     

    * * *  

     

    הכרוז קרא בקול אדיש לנוסעים בטיסה לאמסטרדם לעלות למטוס.

     

    חייכתי אל הדיילת והושטתי את הכרטיס. הדיילת חייכה לעברי בחזרה. בצעדים איטיים עליתי למטוס ועזבתי את הארץ. נוסע רחוק, נוסע למקום אחר. להתחיל התחלה חדשה. את הבדידות והייאוש שעטפו אותי באחת התקופות השחורה בחיי השארתי מאחוריי.

     

    הבנתי שלא לנס ייחלתי בכל אותה התקופה, אלא לכוח לשנות את חיי בעצמי. זה הנס שקרה לי. האמונה שהסוף יכול להיות טוב יותר. במקום להיות שקוע בעצב ובכאב, חייכתי והמשכתי הלאה.

     

    חייך אל העולם, והעולם יחייך אליך, בכה - ותבכה לבד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רציתי להגיד לה שזו תקופה ושנעבור את זה יחד
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים