מרס טורקי

המושג "סרט טורקי" היה מזוהה במשך עשורים רבים עם אותן מלודרמות יצריות בצבעים עזים שהשפעתן ניכרה, בין היתר, על עבודותיו של ג'ורג' עובדיה המקומי. על פי רוב לוותה ההתייחסות לסרטים הנ"ל בנימה מזלזלת מפי מי שביכרו את האליטיזם האירופי המנוכר על פני העממיות והחיוניות הים תיכוניות שבקעו מאותם סוחטי דמעות טורקיים.

"שלושה קופים", סרטו של נורי בילה ג'יילאן, בכיר במאי טורקיה כיום, הוא לחלוטין לא סרט טורקי מן הסוג הזה. אף שעלילתו מזכירה את סיפוריהן המופרכים משהו של אותן מלודרמות, קשה לזהות בו שמץ מרגשנות היתר שמאפיינת אותן. אדרבא, זהו קולנוע מאופק, מהורהר וחמור סבר, שמחויב הרבה יותר למאייסטרים המודרניסטים של הקולנוע האירופאי, אנטוניוני ואנגלופולוס בראשם.

סרטיו העלילתיים באורך מלא של ג'יילאן, שזהו החמישי שבהם, עוסקים בהעדר תקשורת בתחומי התא המשפחתי, האינטימי, והם נעשים בשיתוף צוות מצומצם של חברים ובני משפחה. ג'יילאן ואשתו, למשל, גילמו את התפקידים הראשיים בסרטו הקודם, “אקלימים”, ועל פי רוב הוא מקפיד גם לכתוב, להפיק, לערוך ולצלם בעצמו את סרטיו.

סיפור בתמונות

ג'יילאן למד הנדסת אלקטרוניקה, עבד כמלצר בלונדון, שהה תקופה מסוימת במקדש בודהיסטי בנפאל, והחליט להיות קולנוען אחרי שקרא את האוטוביוגרפיה של רומן פולנסקי. תמות אקזיסטנציאליסטיות של ניכור, תוך הדגשת מקומם של בני האדם בתוך צילומי נוף ארוכים ופיוטיים (ג'יילאן הוא גם צלם סטילס מוערך), שבות ומופיעות בסרטיו של אנטוניוני זה מארץ הבוספורוס.

כך היה ב“מרחק", שזיכה אותו בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן של שנת 2002 ואת שני שחקניו בפרס המשחק. הסרט, שמגולל את סיפורו של כפרי המגיע לאיסטנבול בחיפושיו אחר פרנסה ומתאכסן בדירת דודנו הצלם, נחקק בזיכרון בזכות תמונת הפתיחה שלו המתארת את צעידתו המתמשכת של בן הכפר בשלג העוטף את היציאה ממקום מושבו בדרכו אל העיר. תמונה מדהימה לא פחות, שבה אחת הדמויות ניצבת מרחוק על ראש בית ומשקיפה אל האופק הקודר, חותמת גם את סרטו הנוכחי. ויש עוד הרבה כמו זו, שממחישות ביופי מפעים את הדיכאון הקיומי בו שרויים גיבוריו.

"שלושה קופים". עוצמתו של האופק הקודר

עלילת "שלושה קופים" מתחילה כמו "פילם נואר" הוליוודי משנות ה-40. גבר הנוסע לבדו בלילה, בדרך חשוכה, דורס למוות עובר אורח ונמלט מהמקום. הפושע, מתברר, הוא פוליטיקאי (אקרן קסאל, שאף השתתף בכתיבת התסריט), ומפני חששו שהאירוע יפגע בסיכוייו בבחירות הקרבות, הוא משכנע את נהגו (יאבוז בינגול, המוכר בטורקיה כזמר עם) לקחת על עצמו את האשמה ולשבת במקומו בכלא, בתמורה לסכום כסף נדיב שיעביר הבוס לאשת הנהג (השחקנית המפעימה הטיס אסלן, שמזכירה מאוד את היאם עבאס) ולבנו.

לגלגל את האשמה

אשמה וגילגוליהּ, נושא מוכר מהסרטים האפלים ההם, והאופן האדיפאלי שבו הוא ממומש בסרט זה (דיון שאינו מתאפשר ללא גילוי של פרט מהותי בעלילה), הם היבטיו המרכזיים של "שלושה קופים". החיבור בין מלודרמה עממית מאופקת, הן בטון והן בגוון (הדהוי במכוון), ודיון מוסרי בסוגיות של אשמה ואחריות, מעניקים לסרט את עוצמתו וייחודו. פעמיים במהלך הסרט מופיעה דמותו החידתית של בנו האחר של הנהג, שמת זה מכבר, ונוכחותו מבליטה את מימד האשמה – האם בנכונותו ליטול על עצמו את פשעו של הפוליטיקאי מבקש האב לכפר על רגש אשמה הקשור לבנו המת?

אשמה היא גם מקור שמו של הסרט, המתייחס לשלושת הקופים האלגוריים – האחד לא רואה, השני לא שומע, השלישי לא מדבר – המייצגים דרכים שונות להתעלמות מעוולות. העובדה שזהותו של קורבן התאונה נותרת אנונימית רק מעצימה את אופיו המופשט של הסרט, שחותר יותר ויותר להבנת המושג החמקמק העומד במרכזו. לשם כך גויסה אפילו בדיחה חוזרת, על טלפון נייד שנעימת הצלצול שלו קולעת לסיטואציה הטראגית.

“שלושה קופים" הוא ללא ספק סרט למיטיבי לכת, אך כדאי לעשות את המאמץ. בדרכו המעודנת זהו סרט מרגש, הצילומים הפנורמיים של נוף עירוני מזכירים כל כך ציור (הצלם כאן הוא גחן טיריאקי), דיוקנאותיהם האקספרסיביים של בני המשפחה נחקקים בזיכרון, והתחושה שגם היום הקולנוע יכול להיות אמנות גדולה מלווה אותך ביציאה מן האולם.