שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: index open

    אמרה לך "לא"? מעכשיו שהיא תחזר אחריך!

    אין כאן בעצם שטח אפור, אלא שחור ולבן. נשים, לימדו לומר "לא" חזק וחד-משמעי כשצריך. גברים, אם אינכם בטוחים שהבנתם את שפת הגוף שלה, הקפידו לשמוע ממנה "כן" מפורש

    אונס היה כאן מאז ומתמיד, הרבה לפני שהיתה המילה "אונס", הרבה לפני שבכלל היו מילים. מימי המערות, שם זה היה מנהג מקובל, בימי התנ"ך, בימי הביניים שם היה לאונס חלק בלתי נפרד מהכיבוש, ועד ימינו. אונס גם לא פוסח על אף מקום ועל אף תפקיד, כולל הקדושים ביותר. אבות שאונסים את בנותיהם, כמרים שאונסים נערי מקהלה, אנשי ציבור, חינוך ותרבות שאונסים את הכפופות להם. לאורך ההיסטוריה הקורבנות שתקו והושתקו. סבלו בשקט, לא יצאו נגד, שתקו והסתירו - מה שנתן לגיטימציה, בעיקר חברתית ותרבותית, לתופעה הזאת.

     

    בעשרות השנים האחרונות החלו לנשוב רוחות חדשות המבקשות למגר את התופעה. התקשורת עוסקת בנושא זה יותר ויותר, והשתיקה סביב הנושא מתחילה להתפוגג. בנוסף, גם ראיית החוק השתנתה. עד לפני כעשר שנים לא היה בחוק קו ברור המפריד בין קיומה או אי קיומה של הסכמה. עד לפני פרשת האונס בקיבוץ שמרת בית המשפט היה מחליט לפי פעולות המתלוננת אם היה אונס או לא. כלומר, רק אם היא התנגדה בתוקף ניתן היה לקבוע שמדובר באונס. ולכן פרשה זו היתה תקדים, מכיוון שבית המשפט הבין שאקט האונס הוא משפיל, מפחיד ומאיים, ולכן גורם לפעמים לקורבן להגיב באופן אינסטינקטיבי בכניעה, כמנגנון הישרדות. בית המשפט הבין שלא ניתן לדרוש מאדם שעובר חוויה כה קשה ומאיימת גם להתנגד.

     

    המצב הנוכחי הוא שהחוק מבקש את העולם האידאלי שעל כולנו לבקש - הסכמה חופשית לקיום יחסי מין, מתוך הזכות הבסיסית של כל אדם לגופו ונשמתו. למעשה זה אומר - חובה על היוזם לחפש ולוודא את ההסכמה המפורשת של הצד השני לפני מגע מיני איתו.

     

    לא קשה לראות שאשה לא מעוניינת וקפואה

    החינוך מתחיל בהבנת החוק. הגוון הפלילי של מעשה האונס הוא בנסיבות ובכוונות יותר מאשר באקט הפיזי. לכן יש להדגיש שלא מדובר בגברים שאולי אינם קוראים את המפה נכון, אלא בתוקפים שקוראים את המפה מצויין, אבל ממשיכים במעשה מבלי לראות או להתחשב במי שמולם. לא קשה לראות שאשה לא מעוניינת וקפואה. אם כבר מדברים על זה, הרבה פעמים הכוחניות וה"שכנועים" של התוקף הם שהביאו אותה למצב שכזה. הבעיה היא שאין ממש אפשרות לאבחן או לייחס לאנס אישיות מסויימת. לצערנו הרב, לא ניתן לזהות אנסים מראש מבלי לעשות הכללה פושעת. יש צורך במשהו אחר כדי שמישהו ייכנס לתוך קבוצת האנסים - וזה האקט עצמו.

     

    נראה שהרבה אנשים רואים את החוק כתחום אפור מאוד, אותו הם לא מבינים ואולי אפילו מפחדים לחצות גבולות. כדי להבין שלא מדובר באפור אלא בשחור או לבן, יש להבין את החוק פשוטו כמשמעו – צריך לחפש הסכמה מלאה. כלומר, לא לחפש גינונים של אי-הסכמה פעילה כדי להפסיק, אלא לחפש גינונים של הסכמה מלאה ופעילה כדי להתחיל ולהמשיך. חוסר בגינונים של אי הסכמה (התנגדות פעילה) אינו בהכרח מהווה הסכמה.

     

    גברים, אם אתם בסיטואציה מינית, במיוחד אם התנהגות הבחורה נראית לכם קצת משונה או "לא זורמת", ואתם לא בטוחים שאתם מבינים את שפת הגוף שלה - בסך הכל צריך לשאול משהו בסגנון "נעים לך?" "את רוצה שאמשיך?" ולחכות לתשובה.

     

    את הטענות בדבר משחקים מקדימים, שחלק מהם זה כביכול ה"לא" של הבנות, שבעצם מתכוון ל"כן, אבל תחזר עוד קצת", אפשר לפתור ביציאה מנקודת ההנחה ש"לא" זה "לא" - ולהפסיק. בשלב הזה, אם הבחורה תרצה, שהיא כבר תחזר אחריך.

     

    ונשים - עליכן ללמוד להתעקש על ה"לא" שלכן, במקרה שאתן לא מעוניינות, לא לשדר מסרים סותרים ומבלבלים.

     

    החינוך ממשיך בהבנת המספרים, ומכאן - את היקף התופעה. אחת מארבע נשים עברה אונס. אחד משבעה גברים עבר תקיפה מינית (כשמדובר בתקפה מינית של גברים מדובר בדרך כלל בילדים ונערים שנתקפו עי ידי גבר בוגר). אין זאת אומרת, כמובן, שאחד מכל ארבעה גברים הוא אנס! רוב עברייני המין הם סדרתיים, שאונסים שוב ושוב, ולכן על כולנו להתאחד כדי לעצור אותם. המספרים מראים תמונת מצב שלא ניתן לזלזל בה, במיוחד מכיוון שמעשה האונס מותיר חותם נפשי כבד מנשוא על כל מי שעבר אותו.

     

    להוקיע את האנסים, לא את הקורבנות

    הואיל ורוב הקורבנות לא מתלוננים במשטרה, יש לזכור שהמאבק הוא חברתי ותרבותי יותר מאשר פלילי. אנחנו כחברה צריכים ללמוד להוקיע את האנסים, לא את הקורבנות. ומכאן לשנות את התפישה שלנו ואת דרך הדיון שלנו בנושא הרגיש הזה. להיות אמפתים לקורבנות, לא לשפוט אותם, לא לבקר אותם, לא לבקש שחובת ההוכחה תחול עליהם. עלינו לזכור שאנחנו לא בית משפט, אנחנו בני אדם, ולפעול לשם יצירת חברה מוסרית יותר, בה ניתנת לקורבנות האפשרות לפתוח את אשר על ליבם ללא פחד מביקורת או סנקציות חברתיות, ולקבל עזרה.

     

    בכל הקשור לנושא הטעון של תלונות שווא, קודם כל יש להבין שלא כל תלונה שנסגרת עקב חוסר ראיות היא אכן תלונת שווא.

     

    תלונות שווא זדוניות לא פוגעות רק בגברים כיחידים, אלא בכולנו כחברה. מי שמופנית נגדו תלונת שווא זדונית יכול לנקות את שמו, מה שקורה ברוב הגדול של המקרים, במיוחד מכיוון שבכל הקשור לתיקי אונס, חובת ההוכחה היא על המתלוננת ולא על החשוד.

     

    לפעול בנפרד למיגור תלונות השווא

    יש להבין שכל חוק אפשר לנצל לרעה ולהגיש תלונות שווא קנטרנית. האם זה אומר שהחוק לא צריך להיות, או שמותר לעבור על החוק? אין קשר בין הדברים. יש לפעול בנפרד למיגור תלונות השווא, להטיל עונשים מרתיעים על מי שמשתמש בחוק למטרות ציניות ואישיות – אבל להבין שאין קשר בין זה לבין סוגיית האונס. ובעיקר, להבין שתלונות שווא כאלה פוגעות גם בנשים ובקורבנות האונס כציבור, מפני שהן מפנות את הדיון רק לחלק זעיר מהתלונות, במקום לטפל בתופעת האונס עצמה.

     

    החינוך גם צריך להיות מונע: להזכיר לנשים שכמו שהיו בנות שלוש ואמא אמרה לא לקחת סוכריות מזרים, אותו הרעיון עובד גם בגיל 30. לא ללכת עם גבר זר לביתו, לא לקחת משקה שמציע לך זר מחשש שאולי ימצא בו סם האונס, לדעת מה הגבול האישי של כל אחת בכל הנוגע לאלכוהול, ובכלל - לפקוח עין ולהיזהר.

     

    החברה שלנו כרגע מתקדמת לפי החוק, אבל לא בחינוך. לרוב הנשים אין כלים להתמודד עם סיטואציות של תקיפה מינית, מכיוון שהן חונכו לְרַצּוֹת, ולא חונכו לאסרטיביות, במיוחד במקרים כאלו. לגבי קורבנות גברים מדובר לרוב בילדים ובנוער, שגם אותם יש ללמד דרכי זהירות.

     

    לחנך את הילדים מגיל צעיר שגופם הוא מבצרם

    להורים יש אחריות ללמד את הילד אסרטיביות מצד אחד ורגישות, תקשורת ואמפתיה מצד שני. לחנך את הילדים מגיל צעיר מאוד שגופם הוא מבצרם - וכך גם גופו של האחר. לחנך אותם לזהירות ולאסרטיביות ולעמוד על ה"לא" שלהם, לדעת להגיד "זה לא נעים לי", "אני לא מעוניין שתגע בי בצורה כזו" וכן הלאה. באותה מידה, צריך לחנך את הילדים לא להשתמש באלימות נגד אחרים ולהיות קשובים ל"לא" של זולתם.

     

    כדאי לקחת ילדים משני המינים לקורס להגנה עצמית, שיתן להם כבר מגיל צעיר את הביטחון בגופם ואת הכלים הבסיסיים להתמודד עם תקיפה. טיפול בבעלי חיים גם הוא חשוב מאוד, משום שבאמצעותו הילדים לומדים לתקשר עם בעל חיים אחר ללא מילים ולהבין צרכים, תחושות ורצונות לפי שפת גוף.

     

    כשמתחילים לדבר איתם על מין, יש לדבר לא רק על איברי הרבייה ומה ההבדל בין אבא לאמא, אלא לחזור ולהדגיש שיחסי מין מבטאים אהבה ושיתופיות ושהם נעשים רק כששני הצדדים רוצים.

     

    לגבי מערכת החינוך, כדאי ששיעורי הגנה עצמית יהיו חלק משיעורי הספורט, ובשיעורי החינוך המיני ידברו גם על נושא התקיפה המינית, בשיתוף אנשי מקצוע כגון פסיכולוגים ושוטרים. רצוי להסביר את הסטטיסטיקות ואת העובדה שרוב מקרי האונס נעשים ע"י משהו המוכר לקורבן, להזהיר מפני סכנות ולשנן דרכי זהירות.

     

    אם כל אחד מאיתנו יקח על עצמו את האחריות בהבנת הדברים הבסיסיים האלו ויעביר אותם הלאה, העתיד יהיה טוב יותר. למגר מקרי אונס לגמרי לצערנו לא נצליח, אבל נוכל לשנות את פני החברה ולהפוך את הדיון בנושא אונס ותקיפות מיניות להרבה יותר אמפתי, תוך הבנה שלא מדובר כאן בעוד סוג של "מלחמת מינים", אלא במלחמת העולם הנאור ביצרים אפלים וחשוכים.

     

     

     

     

    בפעם הבאה: פרופ' אלי זומר על דרכי טיפול בקורבנות אונס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    אמרתי לא!
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים