כבר לא צוחקים היום ככה

אתם בטח יודעים מה זה סיטקום גם בלעדינו. הרי הסיטקום הוא אקסיומה של החיים המודרניים, בדיוק כמו סלולרי ובחורות זורמות מ"גרינפיס", וצריך להיות עיוור-חירש מצ'אד בשביל לא להכיר לפחות את "סיינפלד". אבל בכל זאת, הנה הגדרה קצרה רק למקרה שאתה הלן קלר הצ'אדית: סיטקום זה קיצור של Situation Comedy, קומדיית מצבים, כלומר קומדיה שבה ההומור נובע באופן בסיסי ממצב חריג שאליו נקלעות הדמויות. אתם יודעים, דברים כמו "וויי, איזה קטע, הבת המתבגרת חוזרת מאוחר ולא רוצה שהאבא יתפוס אותה, והאבא בדיוק מעשן בחוץ והוא לא רוצה שהאמא תדע, ויהיה בלגן, אבל בסוף הכל יחזור לקדמותו".

מבחינת התסריטאי של הסיטקום הקלאסי, נפש האדם מורכבת ממפתחות קומיים - מאפיינים פסיכולוגיים והתנהגותיים שמתבטאים בצורה מוקצנת, ועדיף גם מצחיקה, במצבים החריגים הנ"ל. לכן יש לדמויות הסיטקומיות תכונות מובהקות שתמיד מגלמות בתוכן חולשה אנושית כלשהי: ג'ואי תמיד יהיה מאצ'ו וטיפש, צ'נדלר תמיד יהיה מצחיק גמלוני, ורוס והכונפה תמיד יגרמו לך לרצות לכבות את הטלוויזיה.

כל זה התחיל מזמן, ודווקא ברדיו, אבל תור הזהב של הסיטקומים היה בטלוויזיה של תחילת שנות ה-90. לא פחות מ-20 מהם כיכבו אז ברשימת 30 התוכניות הנצפות ביותר בארה"ב, ביניהם "חופשי על הבר", "רוזאן", "המופע של קוסבי" ו"שפץ ביתך". היום, בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 - תור הזהב של האתגרים, החסינויות וההפתעות שישנו את פני המשחק - רק שני סיטקומים מדשדשים ברשימת ה-30: "שני גברים וחצי" במקום ה-17, ובמקום ה-26 "סמנתה מי?", שחייבת חלק גדול מהרייטינג שלה לצופים שגולשים אליה מ"רוקדים עם כוכבים" שמשודרת לפניה.

מה לעזאזל קרה בפחות מ-20 שנה? איך הסיטקום קם, המריא, נסק והתרסק? ובכן, יש לזה ארבע תשובות שמתקדמות על ציר כרונולוגי-תרבותי. הסיטקום הקלאסי זכה להצלחה כי הוא השכיל להקדים את עידן הפוליטיקלי-קורקט; הוא איבד מניות כתוצאה ישירה מנזקי העידן הזה, כלומר מאז שיש דברים שאסור לצחוק עליהם בפריים-טיים; הוא עבר את נקודת האל-חזור כששוב הכל היה מותר, ולכן היה חייב להשתנות; והוא כנראה ימות בגלל הריאליטי המזדיין. זה, בגדול, מה שהשתנה. ועכשיו בואו ניזכר איך פעם נקרענו מצחוק בדיוק כל 30 שניות.

אתם מאזינים לכושים

קשה להגיד איפה הסיטקום באמת התחיל - הרי גם שייקספיר כתב צחוקים מופעלי-סיטואציה - אבל נוטים לסמן את הפריצה המודרנית של הז'אנר בימיו התמימים והחשוכים של הרדיו.

"הנרי, האם ראית אי פעם פרד הולך כל כך לאט?".

"או, הפרד הזה מספיק מהיר. אנחנו נגיע לתחנה, זה בטוח".

"אתה יודע שהרכבת לשיקגו לא מחכה לאף אחד? היא פשוט ממשיכה. היא פשוט עוצרת לרגע וממשיכה".

ב-12 בינואר 1926 פתחו המשפטים הלא מצחיקים האלה, בניב שחור מזויף, את הסיטקום הראשון -"סם והנרי" מאת ובביצוע צמד הקומיקאים-כותבים פרימן גוסדן וצ'ארלס קורל. תמצית העלילה: סיפורם של שני שחורים לא חכמים במיוחד, שמובא בקולם של שני לבנים לא מתקדמים במיוחד. זה עבד מצוין: "סם והנרי" היתה תוכנית כל כך פופולרית באמצע שנות ה-20, שהיא עברה בסינדיקציה לתחנות אחרות בשם חדש, "איימוס ואנדי". אלא שמקלט רדיו עדיין היה מכשיר

 יקר יחסית, ולכן התחילו בעלי תיאטראות להשמיע את התוכנית על הבמות - וההמונים התפרנים היו מפוצצים את האולמות. ככה הפכו סם-איימוס והנרי-אנדי לשחורים-האהבלים החדשים במסורת ישנה של מחזות וודוויל ומופעי מינסטרל.

לא ניכנס עכשיו לכל מה שהלך במופעים ההם, רק נציין שעבר בהם קו מאוד ברור בין שחור ללבן. "שחורי הפנים" - כמו שקראו אז לשחקנים הלבנים שצבעו את הפנים בשחור בשביל האפקט הקומי - נתנו לקהל הלבן הזדמנות לצחוק על הקומיקאי בלי להרגיש שהוא צוחק על עצמו. היום קוראים לזה פשוט גזענות, או שוביניזם במובן המקורי והאתנוצנטרי של המושג: תחושת עליונות לא רק על בני המין האחר, אלא גם על גזעים ובני לאומים אחרים.

יש מבקרים שטוענים כי יחסית לתקופתן, "סם והנרי" ו"איימוס ואנדי" לא היו גזעניות במיוחד, ושהגירסאות המרוככות יחסית של הדמויות הראשיות אפילו תרמו לתהליך הקבלה של הלבנים את השחורים. מל ווטקינס, מחבר הספר "על הצד האמיתי: הומור אפרו-אמריקאי מהעבדות לריצ'ארד פריור", הגן על קורל וגוסדן במאמר ל"ניו יורק טיימס" וטען שהם ניסו להימנע מהומור שהיה מבוסס לחלוטין על צבע. בדרך כלל אפשר לסמוך על אנשים שמכניסים נקודתיים לשם הספר שלהם בכל הנוגע לתחקירים, והנה מה שחשף זה של ווטקינס: סם, הנרי, איימוס, אנדי והדמויות האחרות מעולם לא ציינו שהן שחורות. אבל תקשיב, מל: הן נשמעו כמו הסטריאוטיפ השחור, והקהל והמבקרים (כולל אתה, מל) ידעו שהם שחורים דבילים - ולא, חלילה, לבנים דבילים.

גם גיליון של המגזין "טיים" מתחילת מרץ 1930 נוקט את קו ההגנה המוזר הזה ומגלה שהפופולריות של גוסדן וקורל טמונה בעיקר ב"שילוב של שמירת עניין פשוט בעלילה ואפיון כושי מיומן" (ה"כושי" שייך לטיים, לא לי). המאמר ממשיך לתאר איך גוסדן וקורל נפגשים עם שחורים בשביל "לפתח את הסגנון שלהם והמהות. כושים מתענגים עליהם בגלל שהם משחזרים את הגישה והניב הכושיים, ולא לועגים להם". אז רגע, למה שלא שחורים - סליחה, כושים - יעשו את זה? כי לבנים לא היו מקשיבים, זה למה.

אז הסיטקום התחיל בתוכנית רדיו שוביניסטית, זה נכון. אבל לא פחות חשוב לשים לב שגוסדן וקורל היו מהראשונים שלא ניסו להצחיק קהל: הם פשוט עמדו מול מיקרופון וניסו להריץ מערכון, בלי שום פידבק. להבדיל מכל מה שקשור ביחסים בין-גזעיים, זאת כבר היתה רבולוציה אמיתית ולא שנויה במחלוקת בכל הנוגע לצחוקים. משם היתה התוספת של מצלמה לצד המיקרופון עניין אבולוציוני פשוט - שרק במקרה היה גם שוביניסטי.

אני פה בגלל אשתי הקומוניסטית

היו סיטקומים בטלוויזיה לפני "אני אוהב את לוסי", אבל הסדרה הקלאסית ההיא אחראית במידה רבה לנוסחת הסיטקומים שמלווה אותנו עד היום. דזי ארנז, שחקן קובני-אמריקאי ובעלה של השחקנית הג'ינג'ית לוסיל בול, העביר את מופע הוודוויל המצליח של השניים למסך ויצר יחד עם הכותבים שלו את עמודי התווך של הסיטקום הקלאסי: טיפוס די נורמלי שחי עם טיפוס די לא נורמלי (לוסי וריקי), זוג נוסף שכאילו סובל אבל נשאר ביחד (אתל ופרד), צרה שמתפתחת בעשר הדקות הראשונות של התוכנית ונפתרת כעבור עשר דקות - והדרך לפיתרון, שרצופה יותר הרמות-להנחתה והנחתות מאשר משחק כדורעף.

לוסיל בוּל  

גם זה עבד מצוין: שיא הצחוק-הארוך-ביותר-מקהל-באולפן, שנרשם בפרק של "אני אוהב את לוסי", לא נשבר עד היום. הוא נמשך 67 שניות, והתרחש אחרי שלוסי ואתל התנגשו בעודן מסתירות ביצים בתוך הבגדים. הסיבה לצחוק היתה הרבה מעבר לביצים המפוצצות, ונבעה מאלמנט קלאסי של הקומדיה: הציפייה לצחוק, שבקומדיית הסיטואציות נוצרת - פתרתם נכונה! - מהסיטואציה. מרגע שלוסי ואתל התחילו להחביא את הביצים (ורמז לזה ניתן כבר בפרק הקודם), ידעת שמישהי הולכת לחטוף יותר חלבון מכוכבנית ב"באנג באס", למרות שכנראה לא ניסחת את זה ככה.

אפילו את הצד הטכני של הסיטקום פיתח דזי ארנז ל"אני אוהב את לוסי": הוא הציג את השימוש בשלוש מצלמות שתופסות את האקשן בו זמנית, כשאחר כך השוטים הטובים ביותר נבחרים ונערכים יחד. ארנז החליט גם להכניס קהל אמיתי לאולפן, ולא להשתמש ב"צחוק משומר" (למעשה, הצחוק האמיתי שהשמיע הקהל של לוסי תיפקד כפס הצחוק המשומר של עשרות קומדיות שהגיעו אחריה, ובכולן היה אפשר לשמוע את אמא של לוסיל בול אומרת "או הו!"). ככה התקבע המבנה הבסיסי שליווה את הסיטקום עד שנות ה-90: שלוש מצלמות מכסות התרחשות שנערכת ברובה באולפן, מול מה שהאמריקאים מכנים "קהל אולפן חי".

עד כאן ענייני צורה. ברמת התוכן, "לוסי" היתה סיפורה של לוסי ריקרדו - לבנה נוירוטית, תמימה ורגשנית שחולמת להצליח בעסקי השעשועים אפילו שאין לה גרם כישרון - ובעלה ריקי ריקרדו, זמר ומנהיג להקה קובני-אמריקאי הגיוני ושקול, ששונא להתרגש אבל מתרגש בקלות. השכנים שלהם, פרד ואתל, הם שחקני וודוויל בעברם, וכל הרביעייה הזאת משוחחת בערך בסגנון הבא:

פרד: "היא אמרה שאמא שלי נראית כמו סמור".

ריקי: "אתל, תתנצלי".

אתל: "אני מצטערת שאמא שלך נראית כמו סמור".

על זה, פחות או יותר, נבנתה הקומדיה של לוסי - ואחריה של הסיטקום כולו.

כמו תוכניות הרדיו שקדמו לה, גם "לוסי" לא היתה פוליטקלי-קורקט. אבל רק בהשוואה לימינו: יחסית לשנות ה-50 היא דווקא היתה בסדר גמור, כי אף אישה לא עברה הפלה ואף גבר לא עבר הסרת שיער ולא היו שם גאים או קללות. וחוץ מזה, עוד לא היה דבר כזה פוליטיקלי-קורקט. אבל צופה מודרני ישים לב שהקובנים והנשים מוצגים שם דרך עדשה לא פחות סטריאוטיפית מהדמויות שגילמו קודמיהם ברדיו ובוודוויל.

לוסיל ודזי, לוסי וריקי, היו הזוג המעורב הראשון על המסך. בלי להפחית מחשיבותה של פריצת המוסכמות המתקדמת הזאת, אי אפשר להתעלם מכך שהתוכנית פנתה לקהל שוביניסטי, שהנשיא שלו היה דוייט אייזנהאואר וסגנו ריצ'ארד ניקסון. למשל, בזמן שהזוג ביקש מהכותבים לנסות להימנע מבדיחות אתניות פרט לחיקויים של לוסי למבטא של ריקי, הילידים האמריקאים לא ממש נחשבו עדיין לקבוצה אתנית. פרק אחד כלל בעיקר ג'יבריש אינדיאני ובדיחות על

 חשבונם, בלי שמץ של מודעות עצמית לניחוח הגזעני. בפרק אחר מתענגת אתל על כל פרט מסיפור (בדוי, אמנם) שמספרת לוסי על ריקי, שהיכה אותה והותיר לה פנס בעין.

הרגע הכי שנוי במחלוקת סביב "לוסי" התרחש דווקא מחוץ לצילומים, ב-1953, כשלוסיל בול זומנה להעיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילויות לא-אמריקאיות. למה? כי ב-1936, כשהיתה בת 25, היא נרשמה פעם אחת למפלגה הקומוניסטית (כנראה כדי לרצות את הסבא הסוציאליסט שלה). בעלה החליט להשיב להאשמות בפרק מיוחד, שאת רצועת השידור שלו הוא קנה מהרשת ב-30 אלף דולר. במקום לפתוח את התוכנית בחימום הקהל באולפן, הוא עלה לשידור ואמר: "ברוכים הבאים לתוכנית הראשונה לעונה של 'אני אוהב את לוסי'. אני רוצה לדבר איתכם על משהו רציני: לוסיל לא קומוניסטית, לא היתה ולא תהיה קומוניסטית, לא עכשיו ולא בעתיד. בבקשה, גבירותי ורבותי, אל תאמינו לשטויות שאתם קוראים בעיתונים".

ארנז המשיך בכמה הצהרות פטריוטיות לפני שקרא: "ועכשיו אני רוצה שתכירו את אשתי, אדומת השיער האהובה עלי - למעשה זה הדבר היחיד שאדום בה, ואפילו זה לא אמיתי - לוסיל בול!". והקהל מחא כפיים והכל נשכח. נראה שאפילו מי שחיבר עליה את התיק בשביל האף.בי.איי, כך טוען הסופר אריק אלטרמן, היה מאוהב בה עד מעל הראש; כל התיק מורכב מגזרי עיתונים אוהדים בשפה משתפכת.

טוב, אלה היו שנות ה-50. תקופה שבה הספונסרית של סיטקום לכל המשפחה כמו "לוסי" היתה חברת הסיגריות פיליפ-מוריס. בפתיח של השידורים המקוריים, אגב, נראו הזוגות המככבים מעשנים סיגריה. בשידורי הסינדיקציה הוחלף הפתיח בלוסיל בול מחייכת מתוך לב על כרית רקומה. וככה אנחנו אוהבים את לוסי.

הד ארצ'י

קצת אחרי "לוסי", בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, גם הבריטים התחילו להצחיק - יחסית - בטלוויזיה. הסיטקום הממלכתי הראשון הופק כבר בסוף שנות ה-40, אבל הראשון שהציג זווית שונה על הנושא המוכר הופיע רק מקץ עשור. גם בגלל שעד "חצי השעה של הנקוק" לא היה נושא מוכר להציג עליו זווית שונה, וגם כי האנשים שיצרו אותו היו חצופים וקודרים יותר מכל אמריקאי. הם היו עד כדי כך משכנעים, שהבריטים המשיכו בקו שלהם מאז "המלון של פולטי" ועד "הממלכה הקטנה".

אחד מהסיטקומים האלה, "עד שהמוות יפריד בינינו", עורר מספיק רעש ומחלוקות באי כדי לשכנע את המפיק והכותב נורמן ליר שהוא יכול לעשות צרות גם בארה"ב. לגירסה האמריקאית קרא ליר "הכל נשאר במשפחה", והפרק הראשון שלה נפתח - כמו שלמדנו לאהוב - באזהרה: "התוכנית שאתם עומדים לראות מחפשת להאיר בהומור את חולשות האופי שלנו, הדעות הקדומות והדאגות. בהפיכתן למקור לצחוק אנחנו מקווים להראות בצורה בוגרת עד כמה הן מגוחכות". ואז נשמע קול הורדת מים בניאגרה, הכתובית ירדה, והתחיל הסיטקום הראשון בטלוויזיה שהיה מלא דעות קדומות בכוונה - ולכן לא הנציח אפילו דעה קדומה אחת.

"חייכו, חבר'ה, לא כל יום זוכים בגביע הטוטו"

ארצ'י בנקר צחק על נשים, לא ההפקה. ארצ'י קרא להומו "מתרומם", לא התוכנית (אפילו הנשיא ניקסון הבין את זה: בקלטות המפורסמות שהוא נאלץ לשחרר לתקשורת אחרי פרשת ווטרגייט, הוא נשמע מאשים את התוכנית בתמיכה בהומואים). ארצ'י השתמש במילות גנאי כלפי שחורים, היספאנים ויהודים; אדית היתה מטומטמת ספציפית ולא הנשים כולן, כפי שלמדנו מזה שהבת שלה היא דווקא בחורה נבונה (למרות שהתחתנה עם חצי-אהבל בשם מייקל); וכמה שארצ'י היה שוביניסט חשוך, ככה החתן שלו - "ראש כרוב" ששיחק רוב ריינר - היה דווקא ליברל.

"הכל נשאר במשפחה" דיברה על פמיניזם, דת, גזע, הפלות, אימפוטנציה, תקיפה מינית וסתם סקס בהקשר טוב. אבל היא לא היתה קיצונית כמו "עד שהמוות" או אפילו קומדיות בריטיות מתונות יותר; ארצ'י, אחרי הכל, היה דמות טלוויזיונית מצחיקה שקל לאהוב. אבל בהתאם לבית הגידול המקורי, "הכל נשאר במשפחה" היתה הרבה יותר מציאותית מהמתחרים שלה באותה תקופה.

בפרק אחד מגלים בני משפחת בנקר שצלב קרס נצבע על הדלת הקדמית שלהם. אחר כך מופיע אצלם בחור מ"האגודה להגנה על עברים" ומגלה להם שהעבריין התבלבל בינם לבין השכנים היהודים שלהם. ארצ'י רואה בו את בן דמותו היהודי אבל עדיין צוחק עליו, ויחד הם צוחקים על ראש כרוב ומסכמים על תגובה אלימה. כשהאורח עוזב לקרוא לחברים שלו, הבנקרים צופים בו ובמכונית שלו מתפוצצים. המציאות, לצערי, עוד תשוב לטפוח על פני הסיטקום.

מצחיק או לא, זאת שאלה של טעם. מה שבטוח הוא ש"הכל נשאר במשפחה", סדרה מודעת לדעות הקדומות של עצמה ושל הצופים בה, היתה נוסחה מושלמת לעידן שלה - עידן שבו "תקינות פוליטית" עוד לא היתה אפילו צירוף מילים לגיטימי, אבל אמריקה הנאורה כבר התחילה להרגיש שלא הכי בנוח עם הארצ'י בנקרים האמיתיים שלה.

"הכל נשאר" הולידה ספין-אוף מצליחה בשם "הג'פרסונים", על שם המשפחה השחורה שגרה ליד הבנקרים, ששודרה במשך עשר שנים החל מ-1975. זה לא הסיטקום הראשון שכיכבו בו שחורים, אבל הוא כן מהראשונים שכוונו לקהל אפרו-אמריקאי. ההצגה היתה מנקודת מבטם, וכמה שנים לפני שהתקינות הפוליטית הכתיבה את זה, העלילה גם החמיאה להם: הג'פרסונים היו עשירים ונטשו את שכונת מעמד הפועלים של הבנקרים הלבנים לטובת מנהטן. הלבן היחיד שהסתובב שם באופן קבוע היה בחור בשם טום וויליס, שהיה נשוי לאישה שחורה, ומר ג'פרסון לא החמיץ שום הזדמנות לרדת עליו ("אין דבר יותר גרוע מלהיות לבנבן חוץ מלהיות נשואה לאחד"). שם הקוד שנתנו לקומדיות השחורות ברשתות היה "קומדיה אורבנית"; היום קוראים לזה אותנטית.

"הג'פרסונים" שודרה ברצף של שלוש תוכניות ספין-אוף אחרות שיצאו מ"הכל נשאר במשפחה". גם שאר הרשתות, שחיפשו דרך להשאיר את הקהל השחור אצלן למשך הערב, שידרו בדרך כלל את הקומדיות האורבניות אחת אחרי השנייה. בחברה אתנוצנטרית, שבה כל אחר הוא שונה וזר ולכן גם מוזר, קל מאוד להצחיק. לכו לכל בית ספר יסודי ותראו איך עשרות ילדים נקרעים מצחוק מירידות שנונות כמו "יא שמן". אבל בחברת הפריים-טיים של שנות ה-80 לא היה אפשר להציע לצופים את "שחורי הפנים" של המינסטרל והוודוויל, אז כל קבוצה נאלצה לצחוק על ועם עצמה - איש-איש בערוץ ששידר ברגע נתון לקבוצה האתנית שלו. וגם זה הפך פתאום ללא בסדר, והיו קולות שהאשימו את רצפי השידור ביצירת "גטאות טלוויזיוניים". עד שב-1980 הוקמה ה-Black Entertainment Television שהתגאתה בפנייה הייחודית שלה לקהל שחור, ומאז מופיעות כל הקומדיות האלה בשידורים חוזרים בגטו הטלוויזיוני ואין בעיות.

טוב, אמרנו סיטקום ואמרנו שחורים ואמרנו שנות ה-80. הגיע הזמן להגיד גם ביל קוסבי.

קוסבי. בילבי קוסבי

הגטו האתנו-טלוויזיוני לא התאים לקוסבי. בתחילת שנות ה-80 הוא כבר היה ותיק בטלוויזיה וסטנדאפיסט מוביל - אלא שלהבדיל מסטנדאפיסטים מובילים אחרים, קוסבי הוא חובב ידוע של לשון נקייה ועיוורון צבעים. ב-83' הוא פנה ל-ABC עם הצעה לסיטקום חדש שמבוסס על המשפחה שלו. לרשת לא התאימו שני סעיפים בהצעה: הראשון, קוסבי רצה לתפור את הפרקים סביב קטעי הסטנדאפ שלו - רעיון די חדש באותם ימים - והשני, סדרה על זוג שחור ומשכיל עם חמישה ילדים שאף אחד מהם לא על קראק לא נראתה הולמת לשום פלח שוק. אז קוסבי לקח את הרעיון ל-NBC, ודרש שליטה קריאטיבית בתוכנית. הוא רצה להקפיד על נופך חינוכי ומעצבן בהתאם לעברו האקדמי כד"ר לחינוך, ביקש לצלם את הסיטקום בניו יורק בהתאם לאיפה שהוא גר, ובעיקר הקפיד שהדמויות לא יתעסקו בתכנים שיוחסו עד אז לקהל השחור, חוץ מדברים חינוכיים כמו זכויות אזרח וסטיבי וונדר. ומה, NBC הסכימה לכל זה? ברור שכן. ככה בא למסך "המופע של קוסבי", שאם סטיבי וונדר היה רואה (שומע?) אותו, הוא בחיים לא היה יכול להבחין שמדובר במשפחה שחורה. החוקרים סאט ג'הלי וג'סטין לואיס טוענים שטשטוש הגזע והמעמד הסוציו-אקונומי של הקוסבים חיזק את האמונה הרווחת שגזענות לא מונעת משחורים להצליח בחיים, והם יכולים להאשים רק את עצמם אם הם לא משתלבים היטב בחברה; תחליטו לבד עד כמה נאורה האמונה הזאת.

בתמונה : ביל קוסבי מחופש למיקרופון

קוסבי רצה להיות פוליטיקלי קורקט, ואחרי שעמד במשך חמש עונות ברציפות בראש טבלת הרייטינג - ועוד בלי מפרסמים שהתקשרו כדי לנג'ס על התוכן - את כל מה שבא אחריו כבר הכריחו להיות תקין. טוב, אז כמעט את כל מה שבא אחריו.

רשת פוקס, שהיתה בחיתוליה באייטיז, נאלצה לקחת סיכון בשביל להתחרות ב-ABC ,CBS ו-NBC הוותיקות. לסיכון הזה קראו "נשואים פלוס" - ואף אחד לא ציפה שהיא תעשה כזה רעש. למעשה, ב-1986 הזמינה פוקס רק שישה פרקים, ואחרי שראתה את הפיילוט השתכנעה וחתמה עם ההפקה ל-13 פרקים - חצי עונה בארה"ב או ארבע עונות בארץ.

אבל ב-1989 קרה משהו לא נעים. טרי רקולטה, עקרת בית ממישיגן, צפתה בפרק בעונה השלישית וראתה תועבה: אדם מבוגר לובש גרביונים וביריות, סטיב דארסי נוגע בתחתונים של בובה לבושה בבגדי סאדו, הומו שחובש כתר, ואישה שמורידה חזייה מול אל בנדי. כמובן שטרי נפגעה עד עמקי נשמתה המשועממת, והחליטה לשלוח מכתבים למפרסמים.

גופי תקשורת, הנה אני מספר לכם סוד, לא חוששים מתביעות: הם חוששים מהמממנים שלהם. אז רקולטה הופיעה בכמה תוכניות אירוח, וכמה פרסומות אכן בוטלו, עד שהבכירים בפוקס סירבו לשדר בארה"ב פרק שנחשב לקיצוני מדי. זה לא מה ששבר את רוח הכותבים: ב-1995 עסק פרק אחד בתוכנית טלוויזיה שנעשית על משפחת בנדי. כמו כל תקווה בעולם של אל, בסוף זה השתבש: התוכנית בוטלה, מספרת מרסי למשפחה, "כי איזה אישה במישיגן לא אהבה את זה".

סטיילינג: תומר קמרלינג

רק שלנשים במישיגן כבר לא היה כוח לבטל סדרות בגלל שהן לא אהבו את מה שראו; כמו בכל חרם טוב, גם בתקופה של מכתבי רקולטה הרייטינג דווקא עלה. התמיכה של הצופים, שחששו שבכל רגע עומדים לבטל להם את התוכנית, החזיקה את "נשואים פלוס" עד 1997 - כמה עונות אחרי שהיא הפסיקה להיות ממש מצחיקה. היא הצליחה ברגע ההיסטורי היחיד שבו היה לה סיכוי להצליח: כשלכולם כבר היה ברור שתכף יהיה אסור לצחוק על שום דבר בשעות צפיית השיא. וזה אכן קרה כשהגיעו שנות ה-90, שסימנו את השיא של הסיטקום הקלאסי עם הצלחות כמו "סיינפלד" ו"חברים" - אבל גם את תחילת הסוף שלו.

היום שוב מותר לדבר על הכל, אבל אולי פשוט נמאס לנו. ייתכן שהצופים היום כבר לא שוביניסטים כמו שהיו אז, או שהחברה שתוכנתה להיות תקינה למדה ליהנות מהשלווה המטמטמת. אני, מכל מקום, מאמין שהסיבה המרכזית לפרפורי הגסיסה של הסיטקום הקלאסי נעוצה פחות בצופים ויותר בטלוויזיה עצמה.

שני גברים וזהו

הרמז המקדים היה "סיינפלד". סיטקום פוסט-מודרניסטי - מטה-סיטקום, אם תרצו - ששודר בתקופת השיא של התקינות הפוליטית וצחק על עצמו, על הז'אנר ואפילו על התקינות הפוליטית, בלי ליפול לשום פח. "לא שיש משהו רע בזה", אמרה "סיינפלד" על הומואים ומיצבה את עצמה כסדרה הקומית המושלמת לזמנה: זאת שלא תצחק על מה שאסור, אבל תצחק חופשי על זה שאסור לצחוק על זה.

שלושה אנשים שאפילו להם כבר אסור לצטט מ"סיינפלד"

בכלל, "סיינפלד" התמחתה בסיכול ממוקד של צביעות ומוסרנות מזויפת. היוצרים שלה נמנעו במכוון מיצירת חיבור רגשי לדמויות בכך שהם הפכו אותן לחרא של בני אדם, שאף פעם לא מפיקים לקחים מהנזקים שגורמת החראיות שלהם. "הדבר הכי חשוב", אמר פעם קריימר לג'רי, "הוא שלמדת משהו".

"לא", ענה לו ג'רי. "אני לא".

אבל לאן הולכים אחרי "סיינפלד"? האם בסוף הפוסט-מודרניזם עתיד לבוא הפוסט-פוסט-מודרניזם? אל תתאמצו לחשוב: בדרך כלל, אחרי הפוסט מגיע משהו שונה לגמרי.

"לקפוץ על הכריש" הוא ביטוי בתעשיית הטלוויזיה שמדבר על הרגע שבו סדרה עושה שינוי רציני כדי לשרוד - ולמרות שהרייטינג נוטה לזנק בקפיצה עצמה, ברוב המקרים הוא שוחה רק עוד קצת ואחר כך טובע למוות. כשהסיטקום כולו התחיל להשתנות כדי להתחנף לקהל, הגיע הרמז השני לכך שמשהו חולה בממלכת הבלה-בלה-בלה-פאנץ'.

שינוי ברור היה שימוש ברצף עלילתי. הוא הרים את ראשו עוד בשנות ה-70, אבל סדרות כמו "חברים" הרשו לעצמן ליצור התפתחות מתמדת בדמויות ושינויים עלילתיים מפרק אחד למשנהו, עד לסיומים מותחים שנלקחו מסדרות סבון. לשם השוואה, סדרות אנימציה קומיות (גם סוג של סיטקום, שעוד נקדיש לו פרק אם לא יבטלו אותנו) לא מתפתחות כעניין של פרנציפ. אולי אתם זוכרים פרק ב"משפחת סימפסון" שבו החתול המשפחתי, סנובול II, נדרס; באותו פרק מחליף אותו סנובול III שטובע, ואז קולטריין שקופץ מהחלון. בסוף מחליטה ליסה לקרוא לחתול שמחליף את קולטריין שוב סנובול II, בשביל "לחסוך כסף על צלחת חדשה".

סופו האמיתי של הסיטקום הקלאסי הגיע בעשור האחרון - במקביל לפריחת תוכניות הריאליטי ובהשפעתן הברורה - עם "הסיטקום החדש". מצלמה אחת, בלי פס צחוק מוקלט, ללא מגבלות על תכנים ומסגרת, וקהל שכבר לא צריך שיגידו לו מתי לצחוק ומרגיש בבית עם צילומי ריאליטי ודוקומנטרי דלי תקציב. שתבינו, סיטקום זה דבר יקר. ביל קרטר מה"ניו יורק טיימס" מספר שפרק ממוצע עולה בין 850 אלף דולר ל-1.2 מיליון, וכמעט תמיד זקוק לשידורים חוזרים בשביל להיות רווחי; פרק ממוצע בריאליטי, לעומת זאת, עולה רק כ-500 אלף דולר. אמרתי שהמציאות עוד תטפח על פני הסיטקום.

אז בואו נביט רגע ביחד בטלוויזיה שהתרגלנו לראות. הריאליטי הצליח לשנות את הדרך שבה עושים היום טלוויזיה; גם כשלא מדובר בדבר המשוקץ עצמו, הז'אנרים הנותרים נסחפים כל הזמן לכיוון ה"מציאותי". אלא שאנחנו רק משחקים אותה, כמובן: אי אפשר להיות מציאותיים בטלוויזיה. כמו שאומר המשפט הישן על ספרות, "המציאות יוצרת לעיתים רחוקות בדיה טובה". מה מציאותי בשמונה אנשים שלא מכירים אחד את השני ונסגרים ביחד בבית? מה אנחנו מדמים, מתקפת זומבים? וזה נכון גם לגבי הסיטקום החדש: הוא רק כאילו-מציאותי. נכון שכמו בחיים גם כאן אין פאנץ' בדיוק כל 30 שניות, או משפטי מחץ קבועים, או קהל שצוחק כשמאירים לו שלט. אבל אין שום דבר מציאותי בזבל לבן שזוכה בפיס ומחליט לפעול לפי הקארמה ("קוראים לי ארל"), או בבית חולים שבו השרת נועל רופא במכל מים ("סקראבס"). ולא שזה משנה: לפי ויקטוריה ווד, שחקנית ותסריטאית בריטית, "סדרות כמו 'המשרד' חיסלו את קומדיית המצבים, כי הן הרבה יותר נטורליסטיות ומודעות לעצמן. בגללן אנשים לא יכולים יותר להתחבר לסיטקום הישן, שפשוט הגיש בדיחות".

ההתחלה של הסיטקום החדש היתה למעשה ב"מ.א.ש", ששודר כבר ב-1972 ללא פס צחוק מוקלט (הרשת התעקשה על משהו, אז המפיקים סיכמו על "פס גיחוכים אקראיים"), צולם במצלמה אחת, והציג קללות ("בן כלבה") ועירום חלקי (תחת של גבר). הוא המשיך במובהק עם "לארי סנדרס", שעלתה לשידור שלוש שנים אחרי "סיינפלד" ורצה במקביל אליה עד הסוף של שתיהן. אחר כך באה "תרגיע" של לארי דייויד, היוצר-השותף של "סיינפלד", וסיטקומים כאילו-דוקומנטריים כמו "רינו 911" ו"המשרד". והקטע המדהים הוא שאפילו זה כבר לא מאוד מצליח. "ארל" בדרך החוצה, ו"רוק 30" ו"המשרד" כבר לא עושות רעש, ומפסידות בגדול אפילו ל"שני גברים וחצי" - שהוא סיטקום קלאסי.

אז נותרנו עם שניים וחצי גברים. המוהיקני האחרון, טיפת הדם האחרונה של הסיטקומים. הז'אנר כבר ביקר במשפחה לא מתפקדת ("נשואים פלוס"), במקום העבודה ("מרפי בראון" ורבות אחרות), בתקופה אחרת ("מופע שנות ה-70") ובבר ("חופשי על ה-"). עכשיו הוא אצל רווקים שקוראים להם צ'ארלי ואלן, גם להם יש שכן(ה) מטורף(ת), ולאלן יש בן קטן ושמנמן. אבל אפילו השמנמן הזה לא יעצור כנראה את הגסיסה הפתאומית של הז'אנר, שעד לפני רגע נראה כל כך חי ועכשיו הוא כבר לא שולט על הצרכים שלו, ויוצאים לו גושים של פליטי "סיינפלד ו"חברים".

כן, הסיטקום הולך מאיתנו. אולי זה משאיר אותנו בעולם טלוויזיוני קצת יותר בוגר, אבל כמו שקורה תמיד כשמתבגרים, העולם הזה הוא גם הרבה פחות מצחיק.