שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    היסטוריה ארוכה של בדיחות קצרות
    וואן־ליינר, בדיחה של שורה אחת, היא כנראה צורת ההצחקה החסכונית ביותר שהומצאה אי פעם. מ"אני שותה כדי לגרום לאנשים אחרים להיות מעניינים" של גראוצ'ו מארקס ועד "אני תוהה איך המילה 'נקודה' נראית בברייל" של דמיטרי מרטין, הנה הרגעים הכי גדולים של האמנים הכי גדולים של ההומור לממהרים

    לפני כמה חודשים חשפה קבוצת אקדמאים מאוניברסיטת וולברהמפטון הבריטית את עשר הבדיחות העתיקות ביותר בהיסטוריה הידועה. הבדיחה הוותיקה ביותר ששרדה את פגעי הזמן שייכת לשוּמרים - היא התגלתה בדרום עיראק, על לוחות מ־2300־1990 לפנה"ס, אז אל תניחו שהיא עדיין מצחיקה. בתרגום חופשי היא הולכת בערך ככה: "משהו שלא קרה מהזמן שלא ניתן לזכור: אישה צעירה לא הפליצה בחיק בעלה". אנחנו לא יודעים מי כתב את זה, אבל אנחנו כן יודעים שהבדיחה הישנה ביותר המוכרת לאדם היתה מה שנקרא באנגלית One-liner. בדיחה של שורה אחת (או שתיים. הומור טוב הוא לא קטנוני).

     

    הרבה שורות זרמו באף מאז השומרים, אבל שני דברים לא השתנו: פלוצים זה עדיין מצחיק, וקומיקאים עדיין מייצרים בדיחות של שורה אחת על דברים פשוטים ושגרתיים כמו יחסים, סקס, ודברים שקורים בשירותים. כמעט שאין וואן־ליינרים על עניינים כמו פוליטיקה או ספורט, אולי כי שורה אחת לא מספיקה בשביל ההכנה - ההרמה להנחתה, אם תרצו - שדורשת בדיחה אקטואלית.

     

    אי אפשר לסכם 4,000 שנות וואן־ליינרים בלי צוות חוקרים שקדן וצוות קוראים שזה מעניין אותו, אז החלטנו להגביל את הסיכום שלנו לעשרת הוואן־ליינריסטים הכי משפיעים ב־100 השנים האחרונות, פחות או יותר (בעיקר פחות אוסקר וויילד ומארק טוויין, שהיו יותר סופרים מקומיקאים, ונגיע אליהם בהזדמנות אחרת).

     

    הראשון ששווה לדבר עליו הוא כנראה ג'וליוס מארקס, שאותו אתם מכירים כנראה כגראוצ'ו מארקס. גראוצ'ו היה הבן האמצעי בחמישייה המפורסמת של האחים מארקס, שהתחילו את דרכם כזמרים בוודוויל בעשור הראשון של המאה ה־20, אבל עשו עבודה די מחורבנת. במהלך הופעה גרועה במיוחד, ג'וליוס ושניים מאחיו התחילו לספר בדיחות; מהר מאוד התברר שהקהל אוהב אותם יותר כקומיקאים.

     

    האחים מארקס השתמשו במבטאים מזויפים שנועדו במקור לשכנע את הבריונים בבית הספר שהם לא יהודים. גראוצ'ו עצמו הלך על מבטא גרמני, עד שמלחמת העולם הראשונה גרמה לאמריקאים להפסיק לחבב גרמנים, ואז הוא חזר לדבר כמו עצמו: חוכמולוג עם פה שמנסה להדביק את הקצב של המוח שלו. זה הצליח בוודוויל, והוביל את גראוצ'ו ואחיו עד ברודוויי, אבל הם לא התפרסמו באמת עד שהגיעו לקולנוע. שם הם יצרו כמה מהקלאסיקות הקומיות הגדולות בכל הזמנים, למשל "מונקי ביזנס", "מרק ברווז", "לילה באופרה" ו"יום במירוצים".

     

    כמובן שגראוצ'ו מארקס לא כתב בעצמו את רוב הבדיחות שהוא השמיע בסרטים: כתבו אותן אנשים עם שמות כמו מורי ריזקין, ברט קלמר, ג'ורג' קאופמן ואס. ג'יי פרלמן (איך אמר ג'ון סטיוארט כשזכה ב"אמי" ב־2005? "כשאמרתי שאני רוצה להרכיב צוות כותבים ש־80 אחוז ממנו יהיו יהודים, אנשים חשבו שאני משוגע. הם אמרו שחייבים 90־95 אחוז"). אבל קומדיה היא לפחות 50 אחוז הגשה, ואנחנו ניתן לגראוצ'ו את הקרדיט על הוואן־ליינרים הגדולים שלו. מקסימום נעליב כמה יהודים מתים.

     


    בתמונה: הנכד של פרס (צילום: AP)

     

    "אני שותה כדי לגרום לאנשים אחרים להיות מעניינים"

    "אתמול יריתי בפיל בפ'יגמה שלי. איך הוא הגיע לפיג'מה שלי, אני לא יודע"

    "בניתי את עצמי מכלום למצב של עוני קיצוני"

    "הזמן עף כמו חץ. הפרי עף כמו בננה"

    "למה צריך להיות לי אכפת מהדורות הבאים? מה הדורות הבאים עשו בשבילי?"

    "כשחתול שחור חוצה את דרכך, זה סימן שהוא בדרך לאנשהו"

    "אם אתה נופל מהחלון ושובר את הרגליים, אל תרוץ לבכות לי"

    "נישואים הם הגורם העיקרי לגירושים"

    "נרים כוסית לנשים ולחברות שלנו. מי ייתן שהן לעולם לא ייפגשו"

    "אם נשים היו מתלבשות בשביל גברים, חנויות היו מוכרות רק משקפי שמש"

    "היא קיבלה את היופי מאבא שלה. הוא מנתח פלסטי"

    "אני זוכר את הפעם הראשונה שעשיתי סקס. שמרתי את הקבלה"

    "ההצלחה טמונה בכנות ובהגינות. אם אתה יכול לזייף את אלה, אתה בדרך למעלה"

    "אני מעוניין שישרפו את הגופה שלי. עשירית מהאפר ילך לסוכן שלי"

    "למות? זה הדבר האחרון שאעשה"

    (ג'וליוס "גראוצ'ו" מארקס, 1890־1977)

     

    ב־1911 ניגן ג'ק בני בכינור באותו תיאטרון שבו הופיעו האחים מארקס. אמם של האחים התלהבה מהכנר בן ה־17 ורצתה שהוא יצטרף למסע ההופעות שלהם, אבל ההורים שלו לא הסכימו.

     

    בני חזר לנגן בכינור כשהתגייס לצי האמריקאי במלחמת העולם הראשונה. מהר מאוד התברר לו שמלחים לא מתים על כינורות, אז כמו האחים מארקס לפניו, הוא התחיל לספר בדיחות. זה עבד, והוא התחיל לשלב בהופעות שלו יותר ויותר וואן־ליינרים ופחות ופחות מנדלסון על כינור. אגב, כנראה שזה לא היה רק בגלל טעם הקהל. נגינה היתה במובהק הצד הפחות חזק של בני: בתור התחלה, הוא לא לקח שיעורים עד גיל 60. ב"רוסט" שעשו לו זמן קצר לפני מותו ב"פראיירז קלאב" המפורסם בניו יורק, וששודר בתוכנית של דין מרטין, זובין מהטה סיפר איך היה לנצח על בני: "היה רגע אחד בקונצרט שאזכור כל חיי. כל הקהל נעמד על הרגליים וצעק 'עוד! עוד!'. זה היה מיד אחרי שג'ק הכריז על הפסקה של חמש דקות". דין מרטין עצמו אמר: "כשמשה דיין שמע אותו מנגן, הוא הוריד את הרטייה שלו ושם אותה על האוזן".

     

    אחרי המלחמה והשחרור מהצי החל הכינור של ג'ק בני לנגן כינור שני לקומדיה שלו, ואני מבטיח לא לחזור לעולם על משחק המילים הזה. הוא חבר שוב לאחים מארקס - ואפילו נישא לקרובת משפחה שלהם שהכיר בסדר פסח, סיידי מרקס, לימים הבדרנית מרי ליווינגסטון - וב־1928 כבר הגיע להוליווד. ב־1932 התחילו גם לשמוע אותו ברדיו, במלחמת העולם השנייה הוא דילג בין בסיסים אמריקאיים עם התוכנית "אני לא יכול לסבול את ג'ק בני בגלל...", וב־1950 הגיע לטלוויזיה.

     

    בסוף 1974 הלך בני לספר בדיחות לאלוהים. בוב הופ ספד לו: "אלוהים, תיהנה ממנו. אנחנו עשינו את זה במשך 80 שנה".

     

    "קבוצת צופים מורכבת מ־12 ילדים קטנים שלבושים כמו שמוקים, והולכים אחרי שמוק גדול שלבוש כמו ילד"

    "אשתי מרי ואני נשואים 47 שנה, ומעולם לא נקלענו לוויכוח כה סוער עד ששקלנו גירושים. רצח, כן. אבל גירושים אף פעם"

    "תנו לי מחבטי גולף, אוויר צלול ובת זוג יפהפייה, ואתם יכולים לשמור את מחבטי הגולף והאוויר הצלול"

    "צניעות היא התכונה הכי טובה שלי"

    "הפרס הזה לא מגיע לי. אבל יש לי שיגרון, וגם הוא לא מגיע לי"

    (בנג'מין "ג'ק בני" קובלסקי, 1894־1974)

     

    כמו ג'ק בני, גם הני יאנגמן היה כנר ויהודי וקומיקאי. הוא הופיע בעיקר ב"חגורת הבורשט" - אזור מלונות הנופש הניו יורקי שמשך בעיקר יהודים זקנים - עם וואן־ליינרים שהופרדו בקטעים קצרים של נגינה בכינור. ושוב כמו ג'ק בני, גם הני יאנגמן לא היה יצחק פלרמן. למעשה אמרו עליו פעם ש"הדבר היחיד שיותר מצחיק מהבדיחות שלו הוא הנגינה שלו".

     

    אבל הבדיחות של יאנגמן באמת היו מצחיקות. וולטר ווינצ'ל, עיתונאי ה"ניו יורק גראפיק" וה"דיילי מירור", שילב את בדיחות השורה של יאנגמן בטור הרכילות הנודע שלו, שהתפרסם ב־2,000 עיתונים שונים. ווינצ'ל היה גם זה שהעניק ליאנגמן את הכינוי "מלך הוואן־ליינרים של אמריקה" (הקומיקאי והשחקן מילטון ברל בתגובה: "הוא מלך השורה האחת רק בגלל שהוא לא מצליח לזכור שתיים"). יאנגמן, שקיבל את תואר האצולה הזה בשנות ה־20, המשיך להיות המלך במשך ששת העשורים הבאים.

     

    יאנגמן אהב כסף ושנא להוציא אותו. זה לא אנחנו אומרים: הוא פחות או יותר הגדיר את עצמו כקמצן. העצה היחידה שהוא נתן לקומיקאים צעירים היתה "נעם דוס געלט"; ביידיש זה אומר "תשיגו את הכסף" (כלומר, לפני שאתם עוזבים את המועדון). בהקשר הזה מפתה לחשוב שיאנגמן בחר בוואן־ליינרים כי הם יושבים מצוין על פילוסופיה של תמורה לכסף: האיש נהג להתגאות בקצב הבדיחות שלו, שהגיע לפעמים ליותר משמונה בדקה. רק שורות בודדות אפשר לירות בקצב כזה.

     

    האיש שהופיע מדי ערב במשך 45 שנה לקח חופשה של שבוע רק אחרי פטירתה של אשתו סיידי. 11 שנה אחר כך הוא נקבר בעצמו לצד האישה שכיכבה בכמה מהשורות הכי מפורסמות שלו.

     


    "גדול! עוד לא המציאו את האיידס!" (צילום: AP)

     

    קחו את אשתי, בבקשה!"

    "אשתי בילתה שעתיים בסלון היופי, וזה היה רק בשביל ההערכה"

    "אני לוקח את אשתי לכל מקום, אבל היא תמיד חוזרת"

    "יודעים מה עשיתי לפני שהתחתנתי? כל מה שרציתי"

    "גיסי הלך לעולמו. הוא היה מומחה לקראטה, ואז התגייס לצבא. בפעם הראשונה שהצדיע הוא הרג את עצמו"

    "איש הולך לפסיכיאטר ומתלונן 'אף אחד לא מקשיב לי'. הרופא אומר: 'הבא בתור'"

    "לעולם לא אשכח את המילים הראשונות שלי בקולנוע: 'בוטנים' ו'פופקורן'"

    "גבר שואל מישהו אם הוא יודע איך להגיע לסנטרל פארק. ההוא עונה 'לא'. 'בסדר, אני אשדוד אותך כאן'"

    "שאלתי יהודי אם הוא יודע איך מגיעים לשדרות מישיגן. הוא ענה 'כן' והלך"

    "למה יהודים לא שותים? זה מפריע לסבל שלהם"

    "פעם רציתי להפוך לאתאיסט, אבל ויתרתי. אין להם חגים"

    (הנרי "הני" יאנגמן, 1906־1998)

     

    בדיחת השורה האחת, כבר אמרנו, לא השתנתה הרבה מאז ימי מסופוטמיה. ההתפתחות הכי משמעותית אירעה רק לאחרונה. המתופף בימינו כבר לא עושה סטגדוש - לא להתבלבל עם הסטגדום, זה משהו אחר לגמרי - אחרי הפאנץ' ליין. ורודני דיינג'רפילד, שנולד כיעקב כהן, הצליח להיות סמל של תרבות הוואן־ליינר בשתי התקופות הגדולות האלה של הז'אנר: עם ובלי הסטגדוש.

     

    אבא של כהן/ דיינג'רפילד היה אמן וודוויל ש"מעולם לא היה בבית. הוא היה בחוץ, מחפש דרך לעשות ילדים אחרים". בתחילת שנות ה־40 ניסה גם בנו להפוך לבדרן, אבל נכשל והתחיל לעבוד כאיש מכירות. רק בשנות ה־60 הבין כהן ג'וניור מה חסר לו כדי להצליח על הבמה: שם מטומטם. אז הוא לקח את "רודני דיינג'רפילד" מדמות שג'ק בני שיחק פעם ברדיו, והמשיך לדשדש כסוכן מכירות בימים וכקומיקאי בלילות - עד שהתוכנית של אד סאליבן הזדקקה למחליף של הרגע האחרון. דיינג'רפילד, מתוסכל כמו מעשן בלי מצית, התייצב מול הקהל שבאולפן ובבית והגיש וואן־ליינרים פסימיים, על גבול המרושעים. הוא התגלה כאלוף בדיחות ה"אמא שלך כל כך שמנה" וה"אתה כל כך מכוער", אולי בגלל שהוא סיפר אותן על עצמו.

     

    מכוער או לא, ב־2004 - כמה חודשים לפני שמת - ערוץ "קומדי סנטרל" דירג את רודני דיינג'רפילד במקום השביעי ברשימת הסטנדאפיסטים המצחיקים בכל הזמנים.

     


    "מה, רק תיקו בלטביה?!" (צילום: רויטרס)

     

    "כשנולדתי הייתי כל כך מכוער שהרופא נתן סטירה לאמא שלי"

    "אמא שלי לא היניקה אותי. היא אמרה שהיא מחבבת אותי כידיד"

    "ידעתי שההורים שלי שנאו אותי. צעצועי האמבטיה שלי היו טוסטר ורדיו"

    "אני זוכר שחטפו אותי ושלחו חתיכה מהאצבע שלי לאבא שלי. הוא אמר שהוא רוצה עוד הוכחות"

    "הייתי כל כך עני, שאם לא הייתי נולד בן לא היה לי במה לשחק"

    "הלכתי אתמול לראות תגרה, ולפתע פרץ משחק הוקי"

    "אני שותה הרבה יותר מדי. נתתי דגימת שתן, היה בה זית"

    "בחורה צילצלה אלי אתמול ואמרה 'בוא לפה, אין אף אחד בבית'. באתי לשם. לא היה אף אחד בבית"

    "הצלתי אתמול בחורה מתקיפה. השתלטתי על עצמי"

    "החברה שלי תמיד רוצה לדבר איתי במהלך הסקס. רק אתמול בלילה היא צילצלה אלי מהמלון"

    "יש לי ילדים יפים. תודה לאל שאשתי בוגדת בי"

    " אתמול אמרתי לבן שלי, 'יום אחד יהיו לך ילדים משלך'. הוא אמר 'גם לך'"

    "אשתי ואני היינו מאושרים 20 שנה, ואז נפגשנו"

    "אמרתי לרופא שאני רוצה לעבור כריתת צינור זרע. הוא אמר שעם פנים כמו שלי, אני לא צריך"

    "אני מכוער, אני אומר לכם. הפרוקטולוג דחף אצבע לפה שלי"

    "הגעתי לגיל הזה שבו האוכל מחליף את הסקס. למעשה, ממש עכשיו התקנתי מראה מעל השולחן במטבח"

    "מה אני עושה למחייתי? משיג בחורים לאחותך, בסדר?"

    (יעקב כהן/ רודני דיינג'רפילד, 1921־2004)

     

    באותה רשימה שרודני דיינג'רפילד דורג כסטנדאפיסט השביעי הכי מצחיק אי פעם, וודי אלן נבחר למקום הרביעי. נכון שהוא לא מופיע על הבמה כבר שנים - אפילו בסרטים בקושי רואים אותו - אבל פעם, בניו יורק של תחילת־אמצע שנות ה־60, הוא היה אחד מאמני הסטנדאפ הגדולים ביותר בעולם.

     

    כמו יאנגמן, גם אלן התחיל את דרכו במכירת בדיחות לטור הרכילות. במקרה שלו זה היה בגיל 15 ובעיתון מקומי בניו יורק (אחת מהבדיחות המוקדמות ביותר שלו היתה "אני שניים עם הטבע"). ארבע שנים אחר כך הוא כבר התקבל ככותב ב"תוכנית הלילה" וב"אד סאליבן שואו". כפי שאלן עצמו הודה, ההשראה שלו אז - ובמידה מסוימת גם היום - היתה אס. ג'יי פרלמן, אותו אחד שכתב הרבה מסרטי האחים מארקס.

     

    בסוף שנות ה־60, אחרי כמה הופעות גדולות בגריניץ' וילג' ובתוכנית של דין מרטין, אלן עזב סופית את הקריירה הקומית־בימתית שלו לטובת מחזות בברודוויי וסרטים באוף־הוליווד. מעניין אם זה הצליח לו.

     

    "כשהייתי ילד, אמא שלי אמרה לי: 'אם גבר זר יבוא אליך ויציע לך סוכרייה, וירצה שתיכנס איתו לספסל האחורי של המכונית שלו, לך'"

    "כשנחטפתי, ההורים שלי פעלו מיד. הם השכירו את החדר שלי"

    "אני חושב שהפשע משתלם. השעות טובות, אתה מטייל הרבה"

    "הנה דוגמה טובה למין אוראלי. הצעתי לבחורה להיכנס איתי למיטה, והיא אמרה לא"

    "שיחקתי את אלוהים במחזה 'גדעון', וממש נכנסתי לתפקיד. איזה בחור פגע בפגוש שלי, ואמרתי לו 'פרו ורבו'. רק לא במילים האלה"

    "בג'ודו, ככל שהיריב שלך יותר גדול, ככה אתה הולך לחטוף ממנו יותר מכות"

    "יש לי רפלקסים גרועים, אני לא יכול להיות לוחם. פעם דרסה אותי מכונית עם פנצ'ר שנדחפה על ידי שני בחורים"

    "אני נכנס להרבה מאוד עימותים פיזיים בשביל מישהו בגודל שלי. בערך לפני 13 שבועות ציחצחו לי את הנעליים כנגד רצוני"

    "אשתי לשעבר היא אישה לא בוגרת. הייתי מתרחץ בחדר האמבטיה, והיא היתה נכנסת ומטביעה לי את הספינות"

    "היא היתה אתאיסטית, ואני הייתי אגנוסטי. לא ידענו לפי איזה דת לא לחנך את הילדים שלנו"

    "המוות הוא תכונה נרכשת"

    "עומדים לתלות אותי בעוד שתי דקות, והחיים הלא נכונים עוברים לי מול העיניים"

    "הלוואי שהיה לי מסר חיובי לסיום, אבל אין לי. אולי תיקחו שני מסרים שליליים?"

    ("וודי" אלן סטיוארט קוניגסברג, נולד ב־1935)

     

    למרות שאחריו הגיעו אחרים, סטיבן רייט הוא כנראה קומיקאי הוואן־ליינרים הלא־יהודי הראשון מאז תקופת השומרים. הוא כל כך הצליח בזה - בתור וואן־ליינריסט בכלל, בלי קשר לדת - שבימינו הרבה אמריקאים ששומעים בדיחה קצרה מייחסים לו אותה אוטומטית. רייט עצמו אמר: "מישהו הראה לי אתר אינטרנט שמוקדש לי, ולא כתבתי חצי ממה שאמרו שם שכתבתי. ראיתי אתר אחר, ולא כתבתי מילה ממה שיש בו. זה מטריד אותי, כי הלוואי שבאמת הייתי ממציא חלק מהבדיחות האלה".

     

    רייט מתאר כאן את אחת הבעיות עם בדיחות בכלל, ועם וואן־ליינרים בפרט: כולם שוכחים מהר מאוד מי המציא אותן. הנה, גם חלק מהבדיחות בכתבה הזאת מוכרות לכולנו, אבל לך תזכור למי הן שייכות לפני שחיפשת אותן בגוגל.

     

    חוץ משנינות נדירה, הרבה מהקסם של רייט נובע מהמראה שלו: רעמת תלתלים ג'ינג'ית עם קרחת בפדחת, ופרצוף מהסוג התעבן־תמידית שלפעמים לא ברור איך יוצאות לו מהפה מילים ולא פיהוקים. מהצד זה ברור שלא ברור לו מה הוא עושה במקום שבו הוא נמצא. או לפחות שהוא היה מעדיף להיות במיטה.

     

    כמו הכינורות של ג'ק בני והני יאנגמן, רייט מפריד לפעמים בין הקטעים הקומיים שלו בנגינת גיטרה. "השיר הבא לא הולך בערך ככה", הוא אומר. "הוא הולך בדיוק ככה".

     

    "כשהייתי בן שנתיים נכנסתי לחרדה כי הכפלתי את הגיל שלי תוך שנה. חשבתי, אם זה ימשיך ככה, בגיל שש ימלאו לי 90"

    "אם רוחות יכולות לעבור דרך הקירות, איך זה שהן לא נופלות דרך הרצפה?"

    "כשאמות אני מתכוון לתרום את הגוף שלי למדע הבדיוני"

    "מהו הגיל הכי צעיר שבו אפשר למות מזיקנה?"

    "קניתי קצת צבע משומש. הוא היה בצורה של בית"

    "הלכתי למוזיאון. הם מחזיקים שם את כל הידיים והראשים מהפסלים של המוזיאונים האחרים"

    "בלרינות תמיד עומדות על קצות האצבעות. למה הם לא לוקחים פשוט בלרינות יותר גבוהות?"

    "הלכתי למסעדה שמגישה 'ארוחת בוקר בכל זמן', אז הזמנתי טוסט צרפתי בתקופת הרנסנס"

    "היתה לי חוות נמלים, אבל ויתרתי. לא מצאתי טרקטורים מספיק קטנים"

    "הייתי עצוב כי לא היו לי נעליים, עד שפגשתי אדם בלי רגליים ואמרתי: 'יש לך נעליים שאתה לא צריך?'"

    "אחותי חגגה יום הולדת 40. שלחתי לה ממוגראמה מזמרת"

    "אני חווה כרגע אמנזיה ודז'ה־וו באותו זמן. אני חושב ששכחתי את זה כבר"

    "אני שונא את זה שהרגל שלי נרדמת במהלך היום. זה אומר שאחר כך היא תישאר ערה כל הלילה"

    "אם יהיו לי אי פעם תאומים, אני אשתמש באחד בשביל חלקים"

    "אני מכיר תאומים סיאמיים. הם עברו לאנגליה כדי שהשני יוכל לנהוג"

    (סטיבן רייט, נולד ב־1955)

     

    אם הני יאנגמן היה מלך הוואן־ליינרים, אמו פיליפס הוא כנראה מלך הוואן־ליינרים ההזויים. חוץ מזה, בדיחה־באורך־מלא שלו נבחרה לאחרונה בסקר אינטרנטי כבדיחה הדתית הטובה ביותר. היא לא הולכת בערך ככה, אלא בדיוק ככה:

     

    פעם ראיתי בחור שעמד על גשר והתכוון לקפוץ. אמרתי, "אל תעשה את זה".

    הוא אמר, "אף אחד לא אוהב אותי".

    אמרתי, "אלוהים אוהב אותך. אתה מאמין באלוהים?".

    הוא אמר, "כן".

    שאלתי, "אתה נוצרי או יהודי?".

    הוא אמר, "נוצרי".

    אמרתי, "גם אני! פרוטסטנטי או קתולי?".

    הוא אמר, "פרוטסטנטי".

    אמרתי, "גם אני! איזה זרם?".

    הוא אמר, "בפטיסט".

    אמרתי, "גם אני! בפטיסט צפוני או בפטיסט דרומי?".

    הוא אמר, "בפטיסט צפוני".

    אמרתי, "גם אני! בפטיסט צפוני קונסרבטיבי או בפטיסט צפוני ליברלי?".

    הוא אמר, "בפטיסט צפוני קונסרבטיבי".

    אמרתי, "גם אני! בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של אזור האגמים הגדולים, או בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של האזור המזרחי?".

    הוא אמר, "בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של אזור האגמים הגדולים".

    אמרתי, "גם אני! בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של אזור האגמים הגדולים מהמועצה של 1879, או בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של אזור האגמים הגדולים מהמועצה של 1912?".

    הוא אמר, "בפטיסט צפוני קונסרבטיבי של אזור האגמים הגדולים מהמועצה של 1912".

    אמרתי, "תמות, כופר!", ודחפתי אותו מהגשר.

     

    כקומיקאי וואן־ליינרים, פיליפס מתמחה במשחקי מילים. בעיקר בסוג אחד שנקרא פרפראזדוקיאן, שזה משפט שסופו גורם לך לחשוב מחדש על ההתחלה, ובדרך כלל אי אפשר לתרגם אותו. את אלה דווקא כן.

     


    "למדתי מוזיקה, שלא תגידו שאני סתם פרצוף יפה" (צילום: אימג' בנק / GettyImages)

     

    "כשהייתי בן 10, המשפחה שלי עברה לדאונרז גרוב. כשהייתי בן 12 מצאתי אותם"

    "אמא שלי היתה בשבילי כמו אחותי, רק שלא שכבנו כל כך הרבה"

    "בני הכיתה שלי שכבו עם כל מה שזז, אבל אני לא ראיתי סיבה להגביל את עצמי"

    "אתמול בלילה, במיטה, החברה שלי אמרה לי 'אתה סוטה'. אמרתי, 'זאת מילה גדולה בשביל ילדה בת תשע'"

    "אני תמיד רציתי להתחתן עם יפהפייה, והיא תמיד רצתה אזרחות אמריקאית"

    "נשים. אתה לא יכול לחיות בלעדיהן, ואתה לא יכול לגרום להן להתלבש בתחפושת נאצית קטנטנה וחושפנית ולהרביץ לך עם אלה"

    "הזמן הכי קשה בחייך מגיע כשאתה צריך לרצוח אדם אהוב כי גילית שהוא השטן. אבל חוץ מזה, זה היה יום טוב"

    "אנשים באים אלי ואומרים: 'אמו, אנשים באמת באים אליך?'"

    "קיבלתי תחתונים חדשים אתמול. טוב, חדשים בשבילי"

    "מחשב ניצח אותי פעם בשחמט, אבל הוא לא התקרב אלי בקיקבוקסינג"

    "לכמה אנשים בקהל יש כוחות טלה־קינטיים? תרימו את היד שלי"

    "ותמיד תזכרו את המילים האחרונות של סבא שלי. הוא אמר, 'משאית!'"

    (אמו פיליפס, נולד ב־1956)

     

    כמו מתאגרפים יהודים גדולים, מתברר שפעם היו גם יותר וואן־ליינריסטים יהודים גדולים. ובכל זאת, לא מזמן הזכיר מיץ' הדברג משהו מהמסורת המפוארת שלנו בתחום הזה.

    הדברג, יליד מינסוטה, התחיל את הקריירה שלו במועדונים בדרום פלורידה בסוף שנות ה־80. הוא פיתח סגנון מובהק של וואן־ליינרים אבסורדיים והומור יבש שמבחין ומאבחן - מהסוג של "שמתם לב ש..." - ואז עבר לסיאטל והתחיל להופיע בחוף המערבי. חוזה עם אם.טי.וי הוביל לספיישל בערוץ קומדי סנטרל, ואז הגיעה הזמנה לתוכנית של דייויד לטרמן. הדברג הוזמן לשם עוד תשע פעמים לפני שמת ממנת יתר.

     

    "פעם נהגתי לקחת סמים. אני עדיין לוקח סמים, אבל גם פעם לקחתי"

    "הלוואי שהייתי יכול לשחק עכשיו בליגת הילדים. הייתי הרבה יותר טוב מאשר פעם"

    "אין לי חברה, אבל אני מכיר אישה שתכעס עלי בגלל שאמרתי את זה"

    "אני שונא ללכת אחרי החלומות שלי. אני מעדיף לשאול אותם לאן הם הולכים ולהיפגש איתם אחר כך"

    "אורז זה נהדר אם אתה ממש רעב ורוצה לאכול 2,000 ממשהו"

    "כשמישהו נותן לך עלון ברחוב, זה כאילו שהוא אומר לך: 'קח, תזרוק את זה אתה'"

    "ראיתי שיכור אחד שאכל ענבים. אמרתי לו, 'אחי, אתה מוכרח לחכות'"

    "מדרגות נעות אף פעם לא מתקלקלות. הן פשוט הופכות למדרגות"

    "לא ישנתי עשרה ימים, כי זה יהיה יותר מדי"

    "דייגים שמשחררים את הדגים לא רוצים לאכול אותם. הם רק רוצים לגרום להם לאחר לאנשהו"

    "כלבים נמצאים תמיד במצב 2"

    "יש לי וסט. אם אכרות לעצמי את הידיים, הוא יהפוך לז'קט"

    (מיץ' הדברג, 1968־2005)

     

    ג'ימי קאר היה הגבר הכי מהיר בפינה "כוכב במכונית במחיר סביר" בעונה ה־11 של "טופ גיר". השייטת אלן מקארתור אמנם הקדימה אותו בטבלה הכללית, אבל היא פחות מצחיקה. חוץ מזה הוא בריטי שהיה בתול עד גיל 26.

     


    צילום: רויטרס

     

    "אם כולנו ילדים של אלוהים, מה כל כך מיוחד בישו?"

    "עשר שנים אחרי תאונת צ'רנוביל, האם אני היחיד שמאוכזב? עדיין אין שום גיבורי־על"

    "השחייה יפה לבריאות, בעיקר אם אתה טובע"

    "כשמישהו קרוב אליך מת, תעבור מקום"

    "גברים זקנים לא משתמשים בוויאגרה כי הם אימפוטנטים. הם משתמשים בוויאגרה כי הנשים שלהם כאלה מכוערות"

    "החברה שלי שאלה אותי לאחרונה אם אני עושה סקס מאחורי הגב שלה. אמרתי, 'למה, מי חשבת שזה היה?'"

    "מתאגרפים לא עושים סקס יום לפני קרב. יודעים למה? כי הם לא מתים אחד על השני"

    "אתה יודע שמישהי צעירה מדי בשבילך כשאתה צריך לעשות קולות של מטוס כדי להכניס את הזין שלך לפה שלה"

    (ג'ימי קאר, נולד ב־1972)

     

    בגלל שהוואן־ליינרים לא באמת מתפתחים, עם השנים הם מתחילים להזכיר את הוואן־ליינרים שקדמו להם. הקומיקאי דייב אטל, למשל, לקח את משפט הסמים של ג'ימי קאר והפך אותו ל"פעם לקחתי סמים, אבל זה היה ממש שם מאחורה"; כנראה שוודי אלן עשה משהו דומה לבדיחת החטיפה של רודני דיינג'רפילד, ומדברים על זה שדניס לירי גנב לביל היקס כמה מהוואן־ליינרים שלו (אם לא את כל התדמית). וזה מסביר גם למה חלק מהדברים שאמר גראוצ'ו מארקס המת מהדהדים היום בקומדיה של דמיטרי מרטין הצעיר. למי שלא מכיר אותו, הוא קומיקאי אמריקאי ולא יהודי שאומר דברים כמו אלה שיבואו עוד רגע. ולגבי אלה שכן מכירים אותו - בעיקר מה"דיילי שואו" ומהספיישלים של קומדי סנטרל - עכשיו הם יודעים מאיפה כל זה בא.

     

    בדיוק, מהשומרים.

     

    "אני רוצה ליצור פאזל של 40 אלף חתיכות. כשתסיים אותו יתברר שכתוב בו 'צא החוצה'"

    "אני תוהה איך המילה 'נקודה' נראית בברייל"

    "'עובד החודש' זאת הוכחה טובה לזה שמישהו יכול להיות גם ווינר וגם לוזר באותו זמן"

    "הזמן הכי טוב להוסיף עלבון על פגיעה הוא כשאתה חותם למישהו על הגבס"

    "להגיד 'אני מצטער' זה אותו דבר כמו להגיד 'אני מתנצל', חוץ מאשר בהלוויה"

    "אני תמיד מחזיק מצית בכיס האחורי. אני לא מעשן, אני פשוט ממש אוהב שירים מסוימים"

    "אם אתה לא מצליח להבדיל בין כף למצקת, אתה שמן"

    "הלכתי בפארק ובחור נופף אלי. הוא אמר, 'אני מצטער, חשבתי שאתה מישהו אחר'. אמרתי, 'צדקת'"

    (דמיטרי מרטין, נולד ב־1973)


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "דבילים, האות הראשונה זאת A"
    צילום: Gettyimages Imagebank
    מומלצים