שתף קטע נבחר

מים שקטים

כמו בסרטיו הקודמים, גם ב"הכל מתחיל בים" מבקש איתן גרין לבחון את המציאות הישראלית באמצעות גיבורים אבודים וחלשים. התוצאה היא סרט רגיש ומאופק שכוחו בניואנסים הדקים שבו


 

בסרטיו, ש"הכל מתחיל בים" הוא השישי שבהם, איתן גרין הופך את רגישות היתר לפרספקטיבה שמבעדה נבחנת המציאות הישראלית. גיבוריו לעולם הם גברים חלשים, אבודים, רגישים ופצועים בנשמתם. “זולגות הדמעות מעצמן" (1997) הוא לא רק שמו של אחד מסרטיו היפים והשלמים, אלא גם דימוי מרכזי להבנת הקולנוע של גרין. מצד אחד, רגש שפורץ על אף ולמרות הניסיונות להפנימו, ומצד שני – שורה הלקוחה מתוך שיר ילדים ישראלי כל כך.

 

גם כותרתו של "הכל מתחיל בים" רלוונטית בהקשר זה: הים כבסיס מהותי ומיתולוגי של התרבות הציונית והישראלית. הים ממנו הגיעו חלוצי העליות הראשונות, “מפריחי השממה", ממנו נולדה דמותו של הצבר, ואליו הפנתה עורף התרבות האשכנזית ההגמונית, שביקשה לברוא את אירופה במזרח התיכון.


הים כבסיס מיתולוגי של התרבות הציונית (צילומים: מאיר רג'ואן)

 

אך הים הוא גם דימוי קולנועי-ישראלי מרכזי (ע"ע אורי זוהר ו”מציצים”), שאצל גרין מלווה דווקא בקונוטציה של מוות. לא זו בלבד שגיבור סרטו הנוכחי כמעט טובע בין גליו באפיזודה הראשונה שלו, אלא שבסרט מוקדם שלו, “עד סוף הלילה" מ-1985, מבקשת אחת הדמויות להתאבד בהליכה אל תוכו.

 

גברים במלכודת

"הכל מתחיל בים", שכותרת המשנה שלו היא "שלוש תמונות ילדות ומוות", מביא שלושה פרקים בחיי משפחה ישראלית אחת באשקלון. באפיזודה הראשונה הולך הילד אודי (יונתן אלסטר) עם הוריו (יובל סגל ודורית לב ארי) לשפת הים, ונסחף לתוך מערבולת; באפיזודה השנייה אודי, עכשיו כבר נער (בגילומו של רון יגרמן), יוצא עם כיתתו לטיול בפארק אשקלון, נופל מראש צוק ושובר את ראשו; ובאפיזודה השלישית יולדת אמו פגה המיטלטלת בין חיים ומוות בבית החולים.

 

את התמונות מלוות עוד שתי דמויות גבריות המייצגות, כל אחת בתורה, את קלונה של הזכריות. האחד הוא המציל בחוף (צחי גראד), דמות שנעדרה כמעט לחלוטין מהקולנוע הישראלי מאז נדם קולו של זוהר, שעליו לוחשות הבריות שהוא חובב ילדים. השני הוא שכנם המאיים של בני המשפחה (אשר צרפתי), המתברר כאחיו של אותו המציל, ואשר מתחת לחזותו הגברתנית מסתתר דווקא בעל ואב רך לבב.

 

בכל סרטיו של גרין (הכוללים גם את "אזרח אמריקאי" ו"חלומו של הנרי") ניתן לזהות את החיפוש אחר הגאולה ומוטיבים של מוות ולידה מחדש במסגרת התא המשפחתי. הים בסרטו הנוכחי הוא, במובן זה, המקום שבו הכל מתחיל – ממנו, מחוויית המוות הכרוכה בו, והלידה הסימבולית שנלווית לה.


גרין (משמאל) על הסט. שריד לקולנוע שהיה ונשכח

 

כך, הים בסרט הוא מיתוס, הגבריות הישראלית היא מיתוס, המוות הוא מיתוס, ואפילו יצחק רבין הרצוּח נשאב פנימה אל תוך הדיון, מבעד לדמותו הקומית של מורה לאנגלית אובססיבי – למיתוס, אלא מה. והאובססיה המשעשעת הזו מייצגת כמיהה רצינית בהחלט לאיזו דמות אב מיתולוגית, כמיהה שהיא הכוח המניע את סרטיו של גרין.

 

מביט מהצד

סרטיו של גרין, ו"הכל מתחיל בים" בתוכם, מציעים פשטות וישירות שעלולים להרתיע את מי שאמונים על קולנוע עכשווי. הקולנוע שלו הוא שריד לקולנוע שהיה ונכח כאן, ובלהט הדיבורים על "קולנוע ישראלי חדש" גם נשכח – זה של צפל, הפנר ונאמן. יש משהו נוגע בשאיפה שלו ליצור קולנוע מופנם ומאופק, שאינו נשען

על כוכבים (למעט אסי דיין ב"עד סוף הלילה"), ומצופף עצמו אל פינה פרטית ואישית כל כך.

 

הישגיו של הסרט טמונים גם בעבודת הצילום של שי גולדמן, שמעניק לאפיזודה הראשונה צבעוניות ארץ ישראלית המזכירה את ציוריו של נחום גוטמן, ובמשחקם המינורי והמרגש של סגל ולב ארי. חבל, על כן, שהופעתם של מי שמגלמים את אודי בגילאים השונים לוקה בעציות מסוימת, שגורמת להם לדקלם את הטקסט ששם גרין בפיהם.

 

“הכל מתחיל בים", אם לסכם, הוא סרט שכולו ניואנסים דקים מדק. קולנוע של איפוק (לעיתים אף יתר איפוק) והצטמצמות, של רגישות שאינה מובילה להתעלות רגשית. קולנוע שניצב מהצד ושולח אלינו משם את מבטו הכואב והרך.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סגל. משחק מינורי ומרגש
צילום: מאיר רג'ואן
גרין. הכמיהה לאב ככוח מניע
צילום: אבי רוקח
לאתר ההטבות
מומלצים