אימפריות נופלות: מכבי תל אביב
דומה שהאימפריה המכבית מצליחה בעת האחרונה להחמיץ כל הזדמנות להחזיר את עטרתה לראשה: שלטון לא יציב, סכסוכים פנימיים, בעיות כלכליות ומעל לכל איבוד צביון ודרך. בדיוק כמו מדינת ישראל
ספק אם מישהו משוכני היכל נוקיה קרא לאחרונה את ספרו של גדול ההיסטוריונים הבריטים אדוארד גיבון. ספק רב עוד יותר אם מישהו מהם נתקל לאחרונה בספרו החדש של פירס ברנדון "ירידתה ונפילתה של האימפריה הבריטית". כך או כך, לא צריך להיות גאון גדול בהיסטוריה על מנת להבין כי סופן של אימפריות להעלם גם אם התהליך אינו מתרחש בין לילה.
רבות נכתב על דרכה של קבוצת הכדורסל מכבי תל-אביב אל צמרת הכדורסל האירופאי. לא פחות נעשו נסיונות להבין את יכולתה של הקבוצה לשמור על מעמדה למעלה מחצי מאה. גדולתו של מועדון הכדורסל היתה יכולתו ליצור ולמסד מערכת תרבותית שלמה של ערכים, אמונות ורעיונות שכל המערכות הספורטיביות הרלוונטיות בישראל היו מוכנות לאמצה כאילו היא שלהן. כך ניתנה חותמת למעמדם של מי שנתפסים כמעצביה וכשומריה של התרבות, והמעמד השולט שמר על מקומו לאורך זמן ללא התנגדות אמיתית.
אך תהליך הגמוני "אמיתי" מורכב מעט יותר. הוא טומן בחובו שני מרכיבים: האחד, מצב בו מוסדות מתחומים כמו הפוליטיקה, התקשורת והתרבות מחדירים ומפיצים את רעיונות המעמד השולט ועל ידי כך מעודדים קונצנזוס רחב ככל שאפשר. במרכזו הסכמה למצב הקיים ושמירה על סטטוס קוו. המרכיב השני הוא תהליך משא ומתן תמידי עם ה"כפופים" ובו מאבק תמידי, מינורי, מול נסיונות לזנב בשולט.
לראשונה זה למעלה מעשור וחצי רבים מהתנאים מחוללי ההגמוניה הקלאסיים השתנו במכבי בבת אחת: חילופי מאמנים סיטוניים, מעבר מערוץ ציבורי למסחרי, נטישת המסורת של היכל יד אליהו והפיכתו למותג מסחרי, נטישת התומך הראשי ושימוש באנרגיה חלופית. אולי החשוב מכל: איבוד כושר ההרתעה מול קבוצות קטנות. כמה סמלי שכל זה קורה כשלקבוצה יש מדינה שחוגגת שישה עשורים של הגמוניה מזרח תיכונית עם אותן בעיות בדיוק: חילופי מנהיגות תכופים, מעבר ממשק ריכוזי-סוציאליסטי לכלכלת שוק קאפיטאליסטית, נטישת אייקונים מסורתיים מרכזיים לטובת סמל הדולר, בעיות עם הדוד העשיר מעבר לים ואיבוד כושר ההרתעה מול ארגוני גרילה מצפון ומדרום.
ימים יגידו אם התקופה האחרונה הייתה תחילתו או אף שיאו של תהליך התפוררות האימפריה. כמו ברוב האימפריות הגדולות, תהליך הקריסה מתחיל בהתפוררות של גורמי פנים לגבי מה שנבנה בעמל רב. כשנתיניה הנאמנים מטילים ספק בצדקת הדרך ומזדהים פחות עם שכירי חרב שלא מכירים את משה (או מוני) במקרה הטוב, או אפילו לא מזילים דמעה בהפסד הראשון - הרי שאובדן אליפות ולאחריה אובדן גביע כבר לא גורמים לוועדת חקירה ממלכתית עם הרחקת האשמים לצמיתות מההיכל.
אימפריות ספורטיביות גדולות מעט ממכבי תל אביב איבדו מזוהרן במהלך השנים. קבוצות כמו באירן ממינכן, ריאל ממדריד, צסק"א ממוסקבה, יונייטד ממנצ'סטר, יאנקיס מניו-יורק והסלטיקס מבוסטון לצד רבות אחרות היו אחראיות לשושלות מפוארות שגדולתן האמיתית הייתה שהצליחו לחזור לפסגה לאחר נפילה עמוקה. נדרש זמן רב, עשור ואף יותר של בנייה ושחזור מחדש של אותו קסם ישן. העובדה שרבים מנתיניה (שחקניה או מאמניה) של האימפריה הספורטיבית נוטשים או מועזבים במהלך השנים ומנסים לזנב בה לאורך השנים, הופכת את מלאכת ההתאוששות לתהליך קשה ולעיתים אף בלתי אפשרי.
דומה שהאימפריה המכבית מצליחה בעת האחרונה להחמיץ כל הזדמנות לנסות ולהחזיר את עטרתה לראשה: שלטון לא יציב, סכסוכים פנימיים, בעיות כלכליות ומעל לכל איבוד צביון ודרך. לפיכך, לא יזיק לראשיה להיזכר באמירתו המפורסמת של מאמן הכדורסל האמריקני, ג'ון וודן, שטען ש"מה שחשוב זה מה שלומדים אחרי שכבר יודעים הכל". שכן אחרי הכל, תמיד יש סיכוי שלא נישאר לעד על המפה. לא רק בספורט, אלא בהכל.
ד"ר יאיר גלילי הוא סוציולוג ספורט מהמכללה למדעי הספורט במכון וינגייט
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
