אמרתי לה שאני נמשכת ללא ידוע, לסקס עם זרה
שכבנו ערומות תחת שמיכה אחת, אבל כשהלב מלא פחד, התשוקות נעלמות. היא סיפרה לי שפגשה מישהי חדשה, אבל אני עדיין החברה הטובה ביותר שלה. שתקתי וידעתי שזה הסוף. הדשא של השכנות ירוק יותר - פנטזיה על הפסיכולוגית
הרגשתי פחד וחולשה; שמעתי את המשפט הזה לפני כן. כשאהובתי רוצה לדבר איתי היא מדברת, היא לא צריכה הקדמות. האסון מתקרב ואהובתי רוצה לפרוש כנפיים, לתור את הארץ ולמצוא ריגוש חדש.
שכבנו ערומות תחת שמיכה אחת, אבל כשהלב מלא פחד, התשוקות נעלמות. היא סיפרה לי שפגשה מישהי חדשה, אבל אני עדיין החברה הטובה ביותר שלה. שתקתי וידעתי שזה הסוף. היא ניסתה לגעת בי, והתשוקות חזרו. נלחמתי בהן וכמעט ניצחתי. ההפסד היה מתוק וכואב.
היא עזבה עוד באותו יום.
אפילו שלא רציתי להבין ולקבל, הבנתי, ותהליך האבל החל. גם אני עזבתי אהובות מפני שהדשא אצל האחרות תמיד ירוק יותר. גם אני מכורה לפיתויים שבחוץ.
ישבתי אצל הפסיכולוגית וניסיתי להבין למה שדות זרים הם יותר ירוקים ויותר מפתים. למה אני נזקקת מעת לעת לריגושים חדשים. האם נדונתי להיות נעה ונדה עד שאזקין ואהיה כלי שבור שלאחרות אין חפץ בו?
היא ישבה מולי, צעירה עם משקפיים רבועים ושיער בלונדיני אסוף. היו לה עיני תכלת גדולות וצלולות שהובלטו על ידי המסגרת השחורה. היא היתה בהירה, כמעט שקופה, נקיה, מטופחת. היא הקרינה מקצועיות ורצון לעזור.
סיפרתי לה שאני נמשכת ללא ידוע, שמין עם אשה זרה זה אחד הפנטזיות שלי. שאני מסובבת את ראשי אחרי בחורות ברחוב, אפילו שאהובתי היא היפה שבעולם. סיפרתי לה שמשחק הפיתוי מרגש אותי תמיד כאילו אני עדיין תלמידת תיכון תמימה.
היא ביקשה שאתאר לה את אהובתי האחרונה
היא שאלה אם היו לי יחסים לזמן ארוך. השבתי בחיוב. "האם אהבת?" שאלה, ואני השבתי בחיוב. "האם את נמשכת רק לנשים?" ושוב, עניתי "כן". היא ביקשה שאתאר לה את אהובתי האחרונה. זה היה קשה לי, מפני שעדיין לא עיכלתי את אובדנה. אמרתי לה שאהובתי היא הכי שבעולם - רגישה, חמה, פתוחה ומנשקת נפלא. שהיא מרגישה אותי בלי שאצטרך לדבר, שאני אוהבת איך שהיא הולכת, צוחקת, לועסת, משתפת, שמחה ועצובה בשבילי ובשבילה. שיש לה את הגוף הכי חלק והכי סקסי בעולם. שאני יכולה להביט לתוך עיניה שעות בלי לשבוע. שהיא רוקדת נפלא ויכולה להעיף אותי לעולמות דמיוניים כשאנחנו במיטה. שיש לה את היידים הכי רגישות, הלשון הכי זנותית והדמיון הכי פורה. ושאני אוהבת אותה.
ואז השתתקתי. הרגשתי כאב בחזי מרוב געגועים.
היא ביקשה שאנסה להסביר מה מושך אותי בנשים זרות. אמרתי לה שמזמן ניסיתי להבין אבל לא הצלחתי. שזה משהו בסיסי שקשור למיניות שלי, אולי זה אינסטינקט חייתי שמושך אותנו לרעות בשדות זרים, כדי שנפזר את הדנ"א שלנו בצורה מקסימלית.
היא אמרה לי להפסיק להתפלסף ולנסות להרגיש. נתקעתי, והשעה שלנו חלפה. היא קבעה לי שיחות נוספות לשבועות הבאים וביקשה שאחשוב למה אני מוכנה לוותר על יחסים מספקים בשביל הרפתקאות אווריריות. לא אהבתי את הניסוח, אבל היא כבר ניפנפה אותי.
לפגישה השנייה הגעתי פחות מדוכאת. היא עמדה בפתח חדרה, שמלתה היתה מעט שקופה ורגליה היו מושלמות וארוכות. היא פנתה אלי, מברכת אותי לשלום, ואני הסטתי את עיניי במהירות מצללית רגליה אל עיני התכלת הזוהרות שלה. פתאום הבחנתי שהיא ממש יפהפיה, והאדרנלין בגופי החל לזרום.
ישבתי מולה והתחלתי לשפוך, והיא ישבה וכתבה באצבעות ארוכות ארוכות במחברת שהיתה מונחת על ברכיה. שמלתה היתה חסרת שרוולים ושרירי זרועותיה זעו תוך כדי כתיבה. כל כך רציתי לגעת בשרירים האלה, להרגיש בתנועתם.
אמרתי לה שמשפחה וילדים הם כלא מוזהב בעיניי
אמרתי לה שאולי אני לא בנויה לזוגיות ארוכה, שריגושים חדשים הם אוויר לנשימה בשבילי, שכיבושים ופיתויים זה לחם חוקי. שאהבה ממוסדת מפסיקה לסחרר ושמשפחה וילדים הם כלא מוזהב.
"את לא יודעת מה את מפסידה", אמרה בהחלטיות.
"ואת יודעת?" שאלתי.
היא לא ענתה ואני המשכתי, "יש לי חברות נשואות, וכולן חסרות אוויר לנשימה, אני ציפור דרור שחיה מהר, וחווה כמה שיותר, אולי אמות מחר אבל על מצבתי ייכתב – נערית שטרפה את העולם".
לרגע היה שקט, ואז היא אמרה: "על המצבה שלך יהיה כתוב – נערית שטרפה וטרפה ועדיין נשארה רעבה". היא המשיכה בקול שקט: "אני יודעת טוב מאד מה את מפסידה, את מפסידה מה שיש לי, אהבה מספקת שמשביעה אותי לחלוטין. כבר שלוש שנים שאני מאוהבת וטוב לי. אני לא מרגישה צורך לטרוף ואיני צריכה לפזול לצדדים. חיי המין שלי מושלמים ובעלי הוא מאהב מדהים. עם הזמן האהבה והשיתוף גדלים, והמין הוא רק מרכיב אחד בין שאר הדברים הנפלאים שיש לי עם בעלי".
אמרתי לה שהיא בת מזל, שכן רוב הנשים והגברים נשארים בכלא הנישואים בגלל הילדים, ביטחון כלכלי, נוחיות, עצלות וחוסר יוזמה. שאלתי אותה מה היא מרגישה כשהיא רואה חתיך מהמם. היא ענתה שזה לא מזיז לה, שבעלה הוא הכל בשבילה.
בפגישה השלישית פרצתי בבכי והיא חיבקה אותי. ריח שיערה היה משכר, גופה היה עדין וקליל והיא לא לבשה חזיה. הייתי כל כך זקוקה לחיבוק הזה.
"זה קורה תכופות שמטופל מתאהב במטפל"
בפגישה הרביעית אמרתי לה שהיא יפהפיה ושאני מתחילה להתאהב בה. "זה קורה תכופות שמטופל מתאהב במטפל", אמרה בפנים רציניות והחלה כותבת בקדחתנות במחברת. שאלתי אותה אם ניסתה פעם עם אשה. היא ביקשה בקשיחות שאתרכז בטיפול ובדברים שאני רוצה לפתור. אמרתי לה שוב שאני מתאהבת בה ואולי זו בעיה.
בפגישה החמישית היא לבשה מיני קצרצר ושיערה היה פזור וגולש. סיפרתי לה על המשפחה שלי, על אהבותיי הקודמות ועל אכזבות כואבות. סיפרתי לה על המיניות שלי, על מה שאני אוהבת ועל החלומות והפנטזיות שלי. היא לא רשמה כלום, רק הקשיבה בריכוז. המחברת היתה סגורה על השלחן. היו לה ברכיים נפלאות. היא אמרה לי שזו פגישתנו האחרונה ושהיא מאמינה שאני שלמה עם עצמי, שולטת על חיי, והיא אינה יכולה לעזור לי.
חיבקתי אותה לשלום. גם הפעם היא לא לבשה חזיה.
שבועיים אחרי שהפסקנו את הטיפול היא התקשרה. "עכשיו שאת כבר לא המטופלת שלי, אגלה לך סוד", אמרה. "אני לא מפסיקה לפנטז עליך. אני לא לסבית, אבל את כל כך יפה, פתוחה, ומושכת. את פנויה במקרה מחר לכוס קפה?"
האימייל של נערית
לפנייה לכתב/ת 
