להתגלגל מקשר לקשר ולהגיע לגיל 42 לבד
אני מניח שהמבנה החברתי הקרייריסטי אולטרה-מתירני גלובלי שלנו מספק את כל הסיכויים שבעולם לאשה לעבור מסטוץ לסטוץ ומלונדון לפריז, ולא לשים לב שהזמן עובר. זה מה שקרה לה, ואני לא רציתי לאתגר את הסטטיסטיקה
בחורה מושכת, חמודה, אינטליגנטית, עצמאית, מה הסיכוי שלא יהיה לה בן זוג בגיל 42?
אני מניח שהמבנה החברתי הקרייריסטי אולטרה-מתירני גלובלי שלנו מספק את כל הסיכויים שבעולם לאשה להתגלגל מקשר לקשר, מברלין לסינגפור, מסטוץ לסטוץ ומלונדון לפריז, ולא לשים לב שהזמן עובר.
הכרתי אותה דרך חברה משותפת בבר והיה קליק מיידי. אמנם היו שם 14 שנות הפרש גילים, פערי שפה, פערי תרבות וציפיות, אבל היה כיף. אני בדיוק יצאתי מקשר קלוש וקצר אבל מעיק והייתי צריך סטוץ לשיפור הביטחון העצמי, פריקת חרמנות וקצת חום אנושי (לא בהכרח הסדר הזה). והיא? עדיין לא ממש הבנתי מה היא היתה צריכה, אבל נראה שלרגע קצר או שניים, עם קצת אלכוהול ברקע, אני הייתי מה שהיא היתה צריכה. הסיפור נגמר בלילה של סקס נהדר מהסוג שרק גוף טיפה מעורפל מרשה לעצמו. את הבוקר המפוכח יותר המשכנו קצת במיטה והרבה בארוחת בוקר ממושכת בבית קפה נעים - ונפרדנו.
אחרי שבוע שלם שלחתי סמס ונסעתי אליה. העברנו ערב, לילה ובוקר קצר בשיחות, סקס והתלטפויות (בסדר הזה). הסיפור כמעט חזר על עצמו שבוע לאחר מכן, אבל אז נפלנו למלכודת הגדולה מכולן, שיחות "מה פשר הקשר".
הפחד להיות לבד והפחד להיחנק עם בן זוג
אני האמנתי, בהיתממות מסוימת, שאשת קריירה וורקוהולית בת 42 לא ממש משמרת חלומות בורגניים במרחב השאיפות שלה. הסתבר שטעיתי, פנטזיית הפרברים בווריאציה כזו או אחרת לא מתה בשום גיל. היא סיפרה לי איך היא הפסידה את הסטטיסטיקה ואיך כל המילייה החברתי שלה חי באופן דומה. אותה שכבת גיל, אותן קריירות תובעניות, יחסים שמזכירים חברויות של סטודנטים, בלי ילדים, מעט יציבות והרבה הרבה פחד. הפחד להיות הורים, הפחד מדעיכת הפריון ואיתו האופציה להתחרט. הפחד להיות לבד והפחד להיחנק עם בן זוג אינדיבידואליסט כמוך באותם שלושה חדרים. הרבה פחדים, אינדיבידואליזם ותקווה שהזמן הרבה יותר סבלני מכפי שהוא באמת.
היא הפנתה אצבע מאשימה לקריירת הנדודים שלה שהביאה אותה לפינה שטופת השמש שלנו לשנתיים, לקצב משלה של התפתחות רגשית ולקושי להכיר אנשים חדשים במסגרת הניכור שמכה ברווקים המתבגרים. אני בעיקר מאשים את המזל, את התופעה המודרנית כל כך של "פאזה סטודנטיאלית" שאינה תחומה בזמן ושל קריירה במקום ראשון וזוגיות במקום חמישי.
ניסיתי להסביר לה למה אני נסוג. הייתי בשדה מוקשים של תחושות נחיתות לגבי הגוף שלה לעומת כל בנות ה-25 שראינו סביבנו. ניסיתי להסביר לה השקפה שמרנית משהו לגבי משפחה וזוגיות שאולי קצת פחות אופיינית לבני גילי בארצות הכפור, אבל מאוד אופיינית למקומותינו. איך מסבירים את פנטזיית השלושה ילדים וכלב במושב בגליל למישהו שהארץ הזאת היא לא בדנ"א שלו? נגעתי בפערי גיל, שפה, תרבות ואפילו, למרות החילוניות האיתנה שלי, בעניין היהדות. היא אמרה שאני פחדן.
היא צודקת.
בעולם מושלם זה היה יכול לעבוד, אילו רק היו קצת פחות פערים או פערים קצת פחות קיצוניים. אני פחדן, כי לא הסכמתי להמר על הסיכויים שלי. אבל אולי פשוט אני מבין שכשמהמרים נגד כאלה סיכויים - סיכויי ההפסד עצומים.
מה זה הפסד?
הפסד זה ילדים מבולבלים ואומללים ששני מבוגרים זרים רבים עליהם דרך אלפי קילומטרים.
הפסד זה תחושת כשלון בתא משפחתי שמפחדים לפרק.
הפסד זה עוד לבבות מדממים ועוד תחושות אשמה.
אני מרגיש תחושת אשמה ואפילו תחושת החמצה, אבל אני פשוט לא מנסה לאתגר את הסטטיסטיקה.
לפנייה לכתב/ת 
